"אז מי פה הגבר ומי האישה?" ראיון עם שחקניות "לסביהונסט"

מאת: חגית רימון
המופע "לסביהונסט" מראה סצנות מ"העולם הלסבי", סצנות שכל לסבית מכירה – הגעגוע לאקסית, הפרידה שמתמשכת כמו מסטיק, הפגישות העיוורות, התשוקה שמתפוגגת לאחר שנים…
נהניתי מאוד מהמופע – הוא מצחיק ומרגש והשחקניות נהדרות, ולכן החלטתי לראיין שתיים מהשחקניות: ענת זמשטייגמן (שהיא גם הבמאית) ותמר עמית יוסף.
תמר עמית יוסף היא סטודנטית למשחק בסמינר הקיבוצים ועורכת חדשות בחדשות וויינט ברדיו האזורי.

ענת זמשטייגמן, בת 42, היא שחקנית ומורה בבתי ספר למשחק, בזוגיות + ארבעה ילדים.

המופע לסביהונסט - מצחיק ומרגש
המופע לסביהונסט – מצחיק ומרגש. שחקנית נוספת שאינה מופיעה בצילום: איילת רובינסון

 

איך נוצר המופע המקסים הזה? האם הכרתן לפני כן?
תמר: אני הצטרפתי כמעט אחרונה למופע, ועוד הספקתי אפילו לכתוב כמה קטעים לפני שהוא נסגר סופית. את רעות הכרתי קודם כי אין אף אחת בקהילה שלא מכירה אותה, בכל זאת שם דבר… וענת היתה המורה הקשוחה שלי לדיבור והגשת טקסט בתיכון לאמנויות תלמה ילין.
ענת: מיקה בן שאול היא יוזמת המופע והכותבת העיקרית שלו. היא חברה לרעות נגר, מפיקה, ומשם החל לסביהונסט.
מיקה הייתה תלמידה שלי בבית צבי. היא פנתה אלי וסיפרה לי על המופע וביקשה שאביים אותו. בתהליך החזרות הצטרפתי גם כשחקנית.
האם אתן שחקניות מקצועיות? מופיעות במקומות נוספים?
תמר: אני משחקת מאז שהייתי בת 5, יצא לי לשחק קצת בטלויזיה, להגיש ולדבב, אבל מבחינת תיאטרון לסביהונסט זה הדבר הכי משמעותי שיצא לי לעשות עד כה.

ענת
: אני שחקנית מקצועית, בוגרת בית צבי ושיחקתי בתיאטראות רפרטואריים – הבימה, בית ליסין, באר שבע וחיפה.

אני משחקת כבר 5 שנים בהצגת יחיד אשר הועלתה לראשונה בתיאטרונטו. כמו כן משחקת בתיאטרון הסיפריה.

במה זה כרוך מבחינתכן להיות שחקנית? מה זה דורש, ומהי ההרגשה על הבמה ולאחר מכן?

תמר: להיות על הבמה זה להיות הכי חדה שיש. הכי קשובה גם לעצמי, גם לפרטנריות שלי וגם לקהל, כמו לפצל את הקשב לשלושה חלקים, להיות במאה אחוז בכל אחד מהם. וזה רוחני לחלוטין.

לפני הצגה אני מרגישה בכל פעם מחדש שאני הולכת למות, מחפשת עם העיניים איפה אני אוכל להקיא, חושבת מה יקרה אם אמות על הבמה, כל מיני מחשבות סימפטיות ולא חרדתיות בכלל. אחרי ההצגה אני בהיי מטורף, מרחפת.

ענת: להיות שחקנית זה בראש ובראשונה הרצון והיכולת לגעת בבני אדם. לעורר קשב, ריגוש, שמחה ולפעמים אפילו שינוי.

זהו מקצוע קסום ובלתי אפשרי שרוב העוסקים בו מתמכרים לו ונאמנים לו על אף המהמורות בדרך. משחק דורש קודם כל היכרות מעמיקה עם עצמך, היכרות עם נפש האדם, דמיון רב ויכולת הזדהות טוטאלית.
המפגש עם הקהל הוא תמיד תעלומה. כל הצגה זה כמו בליינד דייט. אין לך מושג איזה קליק יתרחש. לשמחתי המופע הוא אחלה דייט.

 איזה קהל מגיע אליכן? רק לסביות?

תמר:
מגיע קהל מגוון ומהמם של נשים ואנשים פתוחים ושמחים שרוצים לצחוק ולהתרגש איתנו, מכל מגדר ונטיה.

ענת: בראשית דרכנו רוב הקהל היה מורכב מהקהילה וברובו נשים.  ככל שהמופע תפס תאוצה המעגל הזה התרחב אל אוכלוסיות רחבות יותר. זה מרגש ומשמח.

מתוך המופע: 

מהן התגובות שאתן מקבלות מהקהל? האם אתן מקבלות גם תגובות לא נעימות?

תמר:
אם היו תגובות לא נעימות, כנראה הן נאמרו מאחורי הגב, כי זכיתי להמון פירגון וחיבוק סביב ההצגה הזו. קהל שמגיע אחר כך ומשתף, ומדבר – איפה זה פוגש אותם בחיים שלהם. לא רק לסביות, גם סטרייטים מאוד מזדהים עם הרבה ממה שאנחנו מדברות עליו.

ענת:
התגובות חמות ומרגשות. המופע נוגע גם באנשים אשר אינם שייכים לקהילה הלהטבי"ת. אני באופן אישי לא נתקלתי בהערות או תגובות פוגעניות. להפך…. חום, פרגון והזדהות רבה גם בקרב אנשים מחוץ לקהילה. בסופו של יום זהו מופע על מערכות יחסים ולכן נוגע בכל קשת האוכלוסיה.
כולכן לסביות? מהו הסטטוס הרומנטי שלכן?

תמר:
אני לא לסבית, אני בי-סקסואלית, ותפוסה 🙂

ענת:
אני לסבית. חיה בזוגיות עם אישה ולנו ארבעה ילדים.
אם לדייק – סטטוס רומנטי – תפוסה חזק.
מהו החלום שלכן?

תמר:
אממ… שלום עולמי?
ענת: החלום הספציפי לגבי המופע הוא לגעת בכל האוכלוסיות ואולי להצליח לעורר שינוי. גם סתם פחות בורות ויותר הזדהות יכולים להיות הגשמת חלום.
החלום הכללי שלי,  מלבד חלומות פרטיים, הוא שילדיי יגדלו למציאות בה מגדר יהווה פרט שולי ותפל.
יש לכן מסר לנשים בכלל, וללסביות בפרט?
ענת: נשים- אתן יפות כל אחת בדרכה. חכמות. רחומות. בלתי אפשריות וקסומות. יש לכן כוח להביא חיים קל וחומר לשנות חיים. אל תשכחו אף פעם.

לסביות- כנ"ל

סיפור אהבה בהמשכים – שתי נשים – פרק 1

מאת: חגית רימון 26/11/2014

 

womannice

 

היא אוהבת לבוא אליי. בכל פעם אחרי שהיא רבה עם איציק, בעלה, היא כאן. מתקשרת ונשמעת סוערת, ואני מיד מבינה שהיא צריכה אוזן קשבת. "כן, בואי." אני מיד אומרת לה. ורצה לקנות עוגיות טעימות. ובתוך פחות משעה היא באה. נותנת לי חיבוק קטן ליד הדלת. ומתיישבת על הספה הקבועה שלה. היא תמיד באותה התסרוקת – קוקו הדוק מתוח אל על. אמרתי לה שלא בריא למשוך כך את שורשי השיער, אך היא בשלה. ואני נאבקת עם עצמי לא לשחרר לה את הגומייה. היא ישובה זקוף. כמו דוכסית. אפה קטן. ללא ניתוח. גופה שרירי וטיפה מלא. "קפה?" אני שואלת. ומיד מכינה לשתינו. ושופכת את העוגיות על הצלחת.

"די, נמאס לי ממנו." היא אומרת לי בפעם המאה, ומיד עיניה מתחילות לדמוע. עיניה הירוקות. היפות. כמו דשא רענן. ואני, המומחית בזוגיות, מרגיעה אותה ומזכירה לה איזה אבא טוב הוא, וכמה שהוא אוהב אותה, ונו, נכון שזה לא בסדר שהוא חוזר מאוחר הביתה, אבל אולי הוא באמת עובד כל כך קשה? נראה לי שאני אפילו לא האמנתי לגרסא הזו. אבל לא רציתי לתרום לפירוק משפחה.

"הוא כבר לא אוהב אותי." היא ממשיכה. "ובעצם, אני כבר שנים לא אוהבת אותו. היום הסתכלתי במראה ונגעלתי מעצמי. מההצגה שאני עושה. לשכנים. לחברים. למשפחה. והכי גרוע – לעצמי. אני יכולה לקבל תפקיד ראשי בקאמרי. כמעט והשתכנעתי שבסדר לי ככה, ואני יכולה להמשיך עם הפארסה הזאת. אבל לא. מיכלי, לא טוב לי. משעמם לי איתו. אנחנו בקושי מבלים ביחד. גם את יום הנישואין הוא שכח. וזה מראה הרבה. כשאני שוכבת איתו אני מדמיינת. כבר מזמן שאיננו עושים אהבה. זו לא אהבה. זה סתם משהו שנעשה מתוך הרגל שכזה. כדי להראות לעצמנו שאנחנו עדיין זוג. אבל מיכלי, אנחנו כבר מזמן לא זוג. אין בינינו שותפות. אין כמעט שיחות. די. אני לא יכולה יותר."
והיא מביטה בי. ודמעה קטנה זולגת לה מהעין. והיא מתקרבת אליי. שאחבק אותה. ואני מקרבת אותה אליי. ואנו יושבות ככה בשקט על הספה. גופה צמוד לגופי, ואני חשה את חומו. וזה נעים. ואני לא מזיזה את ידי. ראשה שקוע בתוך צווארי, ואני מרגישה את נשימותיה. היא מתחילה ללטף את שיערי. ואני עוצמת את עיניי. כל כך נעים. נפשי מחייכת. ואני שותקת. ולא זזה. והיא ממשיכה ללטף את שערי. וכף ידה יורדת אל לחיי. ואני מתמכרת לשקט. ולליטוף. ואנו ישובות ככה עוד כמה דקות. בשקט. ומוסיקה נעימה ברקע. ומתוך השקע בצוואר שלי היא אומרת בקול רך: "אני רוצה אותך. מיכלי, אני רוצה אותך." ואני שותקת. מופתעת. בולעת את הרוק. והמחשבות מתרוצצות אצלי בראש.

"אבל את נשואה." אני אומרת לה. ובעצמי בכלל לא יודעת האם אני רוצה קשר רומנטי איתה. אבל קודם אתן לה סיבה שלא תיעלב. וידה ממשיכה להיות צמודה ללחיי. ועיניי נותרות עצומות.

"מיכלי, אני רוצה אותך." היא אומרת, ולחייה נצמדת אל לחיי. מזמן לא הרגשתי כל כך נעים. כלום לא משנה כעת. והיא מזיזה את לחייה ומקרבת את שפתיה אל שפתיי. פעם ראשונה שאני מרגישה אותן. זה מרגש. הראשוניות הזו. והיא מנשקת את שפתיי בעדינות. נשיקות קטנות. עדינות. מרפרפות. והריח שלה משכר אותי. היא משתמשת בבושם האהוב עליי. ואצבעותיה העדינות עדיין על לחיי. והיא מכניסה את לשונה אל תוך פי. וזה כאילו חיברו את התקע לשקע. זרם חשמלי עובר בי. ואיני זזה. מתמכרת לעונג. ולא רוצה ליזום כלום. אצבעותיי נעות מעצמן לעבר שיערה. ואני נתקלת בגומייה. בעדינות רבה אני מוציאה את הגומיה. ושיערה נפרש על גבה. והמוסיקה ממשיכה להתנגן ברקע…

~~~

מעולם לא הסתכלתי על סיגל במבט של פוטנציאל רומנטי או תשוקתי. אני מודה שנהניתי להביט בעיניה והחיוך שלה תמיד האיר את ליבי, ולמרות שיכולתי להימשך אליה, כי היא נראית כמו שאני אוהבת – לא חשבתי מעולם על הכיוון הזה. אנחנו חברות כבר שנתיים. הכרנו כשנכנסתי ללמוד אצלה פילאטיס בקנטרי. אמנם עזבתי אחרי שלושה שיעורים, כי כושר גופני זה לא אני, אבל הספקנו להתחבר. ועכשיו, כשהלשון שלה נעה בעדינות בתוך פי, אני מפסיקה לחשוב ומתמכרת לרגע המתוק הזה. בלשונה יש טעם של העוגיה שהיא אכלה לפני כמה דקות, וריח גופה המשכר חודר לאפי. מפי נפלטת אנחה חלשה של עונג, וגם היא מתחילה לשיר קולות של תשוקה. רעש של רעם נשמע מרחוק, גשם חזק מתחיל לרדת, וכאן בסלון ביתי חם ונעים. סיגל ממשיכה לטייל עם לשונה בתוך פי, וידה נעה לעבר צוארי, ולאחר מכן היא מחליקה אותה לעבר חזי, ומלטפת אותי בעדינות. ברקים מאירים את גופי, וגם אני מניחה את ידי על חזה השופע ומלטפת אותו. היא דוחפת אותי קלות כדי שאשכב על הספה, והנה היא כבר מעליי עם כל גופה. שפתיה עדיין צמודות לשפתיי, וגופה מתחיל להתנועע… צלילי האנחות מתמזגים עם שירה של אמה שפלן ברקע… השיר נגמר… ואנחנו המשכנו עוד ועוד…

~~~

התבקשתי להמשיך את הסיפור… אז

הנה פרק 2

 סיפור אהבה – שתי נשים – פרק 3

סיפור אהבה – שתי נשים – פרק 4