"שבריר שנייה אחרי שעליתי באש צעקתי: "אבל אני בעצם רוצה לחיות." ראיון אישי עם יעל רופמן, שעברה התעללות מינית

לפני מספר ימים קראתי בפייסבוק פוסט מרגש שכתבה יעל רופמן בנוגע לאונס הקבוצתי בהרצליה. יעל כתבה שהיא בעצמה עברה אונס קבוצתי… והחלטתי לראיין אותה. הנה הראיון האישי.

מאת: חגית רימון hrimon@gmail.com

יעל רופמן, עוזרת לנשים להשתחרר מאכילה רגשית
יעל רופמן, עוזרת לנשים להשתחרר מאכילה רגשית. צילום: עדי כהן

 

ספרי בבקשה על עצמך

אני בת 30. נשואה. בעלת עסק שבו אני מלווה נשים לשיחרור מאכילה רגשית.

קראתי בפיסבוק פוסט שלך בעקבות האונס הקבוצתי בהרצליה. הפוסט שכתבת נגע לליבי, וסיפרת בו שעברת בעצמך אונס קבוצתי, ולפני כן גם נאנסת.

את מוכנה לספר על זה?

הייתי ילדה טובה מבית טוב. החיים הכי טובים. שכונה טובה. השכלה טובה. חינוך טוב. בגיל 12, חודש לפני הבת מצווה שלי נאנסתי בפעם הראשונה ע"י מכר של המשפחה. זו הייתה הפעם הראשונה במסכת של 3 שנים של התעללות מינית, של אונס ברמה כמעט יומיומית.

איך זה קרה? איפה ההורים?

ההורים לא נמצאים עם הילדים 24/7. אדם שהוא חבר קרוב של המשפחה, שאת סומכת עליו, ההורים סמכו עליו… הם לא ידעו.

אנשים רעים הם לא רק אנשים שאנחנו לא מכירים.

בהתחלה לא הבנתי מה קורה. כלומר ידעתי שיש דבר כזה אונס, אבל ידעתי שאונס זה אדם זר שקופץ מהשיחים בלילה בחושך. לא ידעתי שמה שאני עוברת זה אונס. זה לא אונס שלימדו אותי עליו.

כי מה קרה?

בן אדם שאת מכירה וסומכת עליו, חלק אינטגרלי מהחיים שלך, הכרתי אותו מגיל אפס. לא הבנתי שיש שם משהו לא תקין. הדבר היחיד שידעתי זה שאני סובלת ולא כייף לי, אבל לא הבנתי שזה אונס כמר האיש הזר שקופץ מהשיחים מהרחוב.

ידעתי שאסור לי לספר על זה כי הוא איים עליי.

אז נשארת עם הסוד הזה?

נשארתי עם הסוד הזה עד שבכיתה ט' הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות ככה. ואז חיפשתי איך אני יכולה לא לגור בבית של ההורים שלי. לא רציתי להיות קרובה אליו. עברתי ללמוד בפנימייה טובה בירושלים ואף אחד לא הבין שעברתי לשם כדי לברוח מהתעללות.

כשהייתי בירושלים במקום מוגן והפגיעה הפסיקה, התחיל הקושי האמיתי. להיאנס זה החלק הכי קל. את פשוט שוכבת ומנתקת את המחשבות שלך, וזהו. הוא עושה את מה שהוא עושה. כל העבודה שלך זה לא להיות שם. אבל ברגע הזה שיש לך פתאום את הנשימה הזו של הקלת רווחה, שפתאום יש לך אוויר ואת יודעת שאין לך סכנה, את צריכה להתחיל להתמודד עם מה שעברת ומה שחווית. ואת חווית סיוט. תופת.

ואז הגיע דכאון קשה. עמוק. לא היו לי שום כלים ויכולות להתמודד עם הצונאמי הזה של הרגשות.

אחרי 3 שנים שכל מה שאת עושה זה להתנתק מהרגשות שלך – כשהגיעו לפתע כל הרגשות לא היה לי מושג איך להתמודד איתם.

אלו רגשות קשים שאיני יכולה בכלל לתאר לך את העוצמה של הכאב.

וככה חייתי במשך שנתיים. בדכאון קשה. בסבל יומיומי עד שב- 19/4/2005 החלטתי שאני לא יכולה לחיות יותר עם הסבל הזה, שאני לא יכולה יותר להכיל אותו.

שפכתי על עצמי חומר דליק והעליתי את עצמי באש. ניסיתי להרוג את עצמי.

שבריר שנייה אחרי שעליתי באש, מתוך הלהבות, צעקתי את מה שאני לא ידעתי אפילו שאני מרגישה, וזה שאני רוצה לחיות. צעקתי מתוך הלב: "אבל אני בעצם רוצה לחיות".

הגעתי לטיפול נמרץ ועברתי מסע שיקום פיזי ונפשי ארוך של 9 חודשים. בחרתי לחיות, והתחלתי לחשוף את מה שקרה, לדבר, לעבד את מה שקרה.

לפי חוקי הספרות זה אמור להיות הסוף הטוב כמו סיפור סינדרלה… באמת הרבה דברים טובים קרו: התחתנתי ולמדתי והקמתי עסק מצליח ומצאתי את המקום שלי בעולם והצלחתי להשתקם איכשהו. למרות שהרבה אנשים מחשיבים אונס כרצח של הנפש וחושבים שלא ניתן להשתקם מזה – האמת היא שזה אפשרי. זה לא פשוט אבל זה אפשרי ועשיתי את זה במאמצים ובעבודה יומיומית קשה.

להחלים ולהשתקם מטראומה זה לא אומר שהיא לא קרתה או שלא זוכרים אותה אלא שהיא לא משפיעה ומנהלת כל רגע בחיים שלי.

המציאות לא הייתה כמו סיפור סינדרלה. לפני 5 חודשים ויום, כשהייתי בחופשה באירופה עם בן הזוג שלי והתפצלנו לכמה שעות כי הוא רצה ללכת למוזיאון ואני למקום אחר – נחטפתי ונאנסתי.

איך זה קרה?

3 אנשים שלא הכרתי ראו אותי וגרמו לי תחת איומי סכין לבוא איתם. בסופו של דבר 17 אנשים היו שם.

במשך כמה שעות עברתי אונס אלים מאוד, אכזרי מאוד, לא שיש אונס לא אלים ולא אכזרי אבל זה באמת היה… עשו שם דברים נוראיים וכמעט כל הזמן הייתי עם סכין לצוארי.

ואז באיזשהו רגע, אחרי כמה שעות ניצלתי את העייפות שלהם, וכשהסכין לרגע התרחקה מצוארי אני ברחתי. אני עדיין לא יודעת איך זה שהם לא רדפו אחריי, שלא עצרו אותי. לדעתי הם פשוט היו בשוק.

חזרתי לחדר במלון. היה לי חור שחור. ברגעים הראשונים לא הבנתי מה קרה. רק כשהלכתי לשירותים וראיתי את הדם והפציעות ואת הכל ונזכרתי מה קרה לפני רגע. הייתי לגמרי מנותקת.

זה היה בשעת לילה שהלכת ברחוב?

זה היה בצהריים. באור יום מלא. ולכל מי שחייב להאשים את הקורבן ולשאול מה לבשתי וחייב לוודא מה לבשתי, אני יכולה לספר שזה היה דצמבר באירופה, קור אימים, והייתי לבושה באלף שכבות.

אין שום קשר למה שלבשתי. אונסים נשים בלי קשר למה הן לובשות ואיך הן מתנהגות ומה הן אומרות, כי אונס זה לא עניין של מיניות ומשיכה מינית. אונס זה עניין של שליטה ואלימות.

מה הייתה תגובת ההורים כשסיפרת על מה שקרה בילדותך עם החבר שלהם?

הם הופתעו מאוד. הם האמינו לי לחלוטין, וזה מאוד הפתיע אותי. הם עברו דירה כדי להתרחק, כדי שכשאני מגיעה הביתה לא אצטרך להיות לידו. הם נתנו לי גב מלא.

ולגבי האונס שעברת לאחרונה – איך בן הזוג הגיב? ובכלל מה היחס שלו לדברים שסיפרת לו מעברך?

ברור שהוא בן אדם מיוחד, שחי איתי כל כך הרבה שנים. במלון כשההכרה חזרה אליי מיד שלחתי לו הודעת ווטסאפ – "קרה משהו נורא. בוא." הוא מיד בא. הוא מיד האמין לי כמובן ולא פקפק. מיד החזיר אותי לארץ לבית חולים לקבל טיפול רפואי וטיפול מונע להדבקה מ- HIV.

כמה שמה שעברתי זה קשה, להיות מהצד של בן הזוג זה לא פשוט בכלל, ודורש כוחות התמודדות. אני מניחה שמאוד קשה לו. הוא נותן לי אוזן קשבת. אנחנו עוברים את זה ביחד ומדברים על זה כל הזמן. זה חלק מהשיח בבית. אנו משתפים רגשות, מחשבות, תחושות.

היו לך שאלות אל עצמך, כמו למה זה קרה לי? תחושת אשמה? גם על הילדות וגם עכשיו

בילדות האשמתי את עצמי בלי סוף. בוודאי. שאלתי עצמי מה אני עשיתי לא בסדר ולמה הבאתי את זה אל עצמי.

הנחמה שלי לגבי מה שקרה עכשיו זה שהייתי מספיק מודעת ובוגרת ומכירה את העובדות כדי לדעת שאין ללבוש שלי או לכל מה שקשור בי אין שום השפעה. שזה לא אני. שבסופו של יום האשם היחיד באונס זה האנס, ואני לא רציתי את זה ולא ביקשתי את זה ולא זימנתי את זה. ואת זה בגיל 12 לא ידעתי. את זה אני יודעת היום כשאני פעילה פמיניסטית וקוראת ולומדת ומספרת את זה מידי יום ביומו לנשים אחרות שהן לא אשמות. זה לחלוטין רנדומלי (אקראי).

רציתי לשאול אם את מסוגלת להיות עם גבר או שזו טראומה עבורך? אבל אני מבינה שזה לא רלוונטי…

אני נשואה באושר ובאהבה. זה לא טריוויאלי. זה דרש טיפול ועבודה פנימית. גם עבורו זה לא טריוויאלי. להיות עם אישה שעברה אונס זה ללמוד על הפחדים שלי ועל מה שעברתי.

רציתי לא לתת לטראומה לנהל את הבחירות שלי. אנחנו כבר שבע שנים ביחד וזה לא תמיד קל, אבל לאף אחד זה לא תמיד קל.

במה את עוסקת?

אני עוזרת לנשים להשתחרר מאכילה רגשית, לצאת ממעגל הדיאטות וללמוד לאכול לפי צרכי הגוף שלהן ולא לפי צרכי הלב שלהן. ירדתי במשקל למעלה מ- 60 ק"ג בלי דיאטות, בלי תפריטים, בלי ייסורים, רק מתוך עבודה על האכילה הרגשית.

את מאושרת?

כן. רוב הזמן. אני יותר מאושרת ממרבית האנשים שאני מכירה, ואני גם אגיד לך למה זה. כי כשאני בחרתי בחיים אחרי השריפה, אני בחרתי לחיות ובחרתי להיות מאושרת, ואני כל בוקר יוצאת מהמיטה ובוחרת מחדש – היום אני אחייה את החיים שלי במלואם ואהיה מאושרת. אני לא רק אעשה את מה שצריך אלא באמת אחייה ואהיה מאושרת.

מהי אישה מצליחה לדעתך?

אישה שנאמנה לאמת שלה. שעושה את מה שנכון לה ומדוייק עבורה ולא את מה שמצפים ממנה, אלא את מה שעושה לה טוב.

האם את רואה את עצמך כאישה מצליחה?

בהחלט.

איזה מסר יש לך לנשים?

אתן לא אשמות. אתן לא אשמות בכלום. אתן לא אשמות ואתן לא לבד. ואפשר לצאת מזה.

 

איך להשתחרר מאכילה רגשית? קורס וידאו בחינם עם יעל רופמן

הקליקי כאן

אביגיל בכור מדברת על ניתוחים לקיצור קיבה, השרוול, הטבעת, מיני מעקף ועוד – הסיכויים והסיכונים ומהן ההמלצות שלה? חשוב ביותר!!

 

 

ימים של מועקה (טריגרי) – טקסט מרגש שכתבה אור מרוני כהן

מאת: אור מרוני כהן  פורסם לראשונה ביום ‏24 דצמבר 2013‏ 
אור מרוני כהן: "מעולם לא הפסקתי לשלם את מחיר האונס".
אור מרוני כהן: "מעולם לא הפסקתי לשלם את מחיר האונס".

 

אני מנסה כבר יומיים להתמקד בעבודה שלי, אבל זו תקופה טריגרית מדי. תגי המחיר ששילמתי צפים ומזכירים לי, את מה שמעולם לא יכולתי לשכוח. 

אני כבר בת 46, ויכולה להעיד שבניתי לי חיים נפלאים לצד אהובתי. אבל מעולם לא הפסקתי לשלם את מחיר האונס.

זה נשמע הזוי – אני זו שנאנסתי, לא אני הייתי צריכה גם להיענש על האונס הזה. הוא היה צריך לשבת בכלא לפחות לעשר שנים ואז לשלם פיצויים שאולי היו מממנים את 23 שנות הטיפול שלי.

ושילמתי את המחיר במלואו.

כי כשאונסים אותך, משמידים בך את תחושת הערך העצמי.

מאבדים לך את הזכות לאוטונומיה, לבנייה, לשיקום.

וכל מה שנשאר הוא ההרס והפחד.

שילמתי את המחיר במלואו: ננטשתי מביתי כילדה בת 14, מעולם לא סיימתי תיכון וזה למרות שהייתי תלמידה מצטיינת, חייתי ברחובות, עברתי מבית לבית ומיד ליד, ראיתי את הפדופיליה על כל פניה – אצל מי שאנס אותי, אצל מי שזיינו אותי בהמשך, אצל הנשים ששכבו והתאהבו בבת החמש עשרה האבודה שהייתי…

מי שלומדת להיות טרף, משדרת את היותה טרף גם אחר כך. זה כל מה שהכרתי – סקס מגיל שש.

ולפעמים הרע המוכר, מפחיד פחות מהטוב.

עם הרע ידעתי להתמודד. הטוב שדרש אינטימיות אמיתית, קרבה, פתיחות – היה מאיים בהרבה מהאטימות, הניתוק הרגשי וההרס שהכרתי כל כך טוב.

ניסיתי להתאבד ברצינות ארבע פעמים בחיי. ניצלתי שלא באשמתי. אבל לאורך כל חיי, עד לשנים האחרונות (ועד שדבי לימדה אותי שאפשר גם אחרת), המוות היה חברי הטוב ביותר. חיזרתי אחריו לא פחות משהוא חיזר אחרי. הוא היה ההבטחה למקום אחר, שלו, חסר כאב.

וכשהייתי רדופה בזכרונות ואחר כך פשוט המחסור שנלווה להרס, הגעתי למקומות הגרועים ביותר שקיימים: סמים, זנות, בריחה בלתי פוסקת, עוני עמוק כל כך, עד שכדי לפרנס את כלבתי, הייתי צריכה לאסוף מזון מפחי האשפה של המסעדות בתל אביב.

ולפעמים, לא דובר בהרס הגדול אלא באימה הקטנה. האימה שדרשה ממני לאורך כל חיי הבוגרים לחיות עם כלבה לצדי, שתשמור עליי מחיית החושך. כי אחרת, השתנתי מתוך שינה מפחד.

נורא מבייש לכתוב שמשתינים מפחד. אני אישה בוגרת, אני האישה החזקה ביותר פיזית שאני מכירה. אבל עד היום ברור לי, שבלי שתהייה לידי הכלבה שלי, כדי לשמור עליי בלילה ולנבוח אם האנס ייכנס לחדר – אני אשתין במיטה מפחד מתוך שינה.

23 שנות טיפול פסיכולוגי ועשרות אלפי שקלים ששילמתי כדי לשקם אותי, נדרשו לי ועדיין, לעולם לא אוכל להגיד שהחלמתי לחלוטין. זרעי ההרס שנוטע בך האונס, גרועים בהרבה מגרורות סרטניות. את לנצח נושאת אותם בנשמתך.

במקרה שלי לא דובר בבן טובים שאנס אותי. סתם חרא מצוי שאמא שלי טעתה להתחתן איתו. אבל לא משנה מי אונס אותך ומה תוארו, כמה הוא עשיר או עני, מה גילו… האונס גוזל את נשמתך, את כוחך, את האוטונומיה שלך עלייך – ומשאיר אותך פרוצה והרוסה.

כבר לא משנה כמה נערים אנסו את הילדה ההיא, או אלפי ילדות אחרות שנאנסות מדי שנה. אנס אחד יותר או פחות, זה כבר פחות נספר. מה שהיא תזכור אלה המשפטים שיחרטו לה בראש ויזכירו לה את האונס. הפלאשבקים יחזרו לאורך חייה ברגעים לא צפויים: ריח, צליל, מילה, תחושה… כל אלה יזרקו אותה בפתאומיות למקום הכי נורא בו היא הייתה.

לא מעניין אותי מי אנס אותה. לא מעניין אותי מה גילו, מי הוריו, מה מקצועם, מה מעמדם בחברה. לא מעניין אותי אם הוא מתחרט על האונס, אם הוא מבין מה הוא עשה. האנס או האנסים לא מעניינים אותי. אין בי כלפיהם קמצוץ של אמפתיה. אני מקווה שהם יושמדו או לפחות ייזרקו לכלא. 

אבל הילדה ההיא שנאנסה ואיתה כל הילדות והנשים שנאנסו ויאנסו – הן מעניינות אותי. אתן מעניינות אותי כי אני ואתן זהות. 

ואתכן אני מחבקת. 

 

 

תיקון חיים

מאת: עמית רייכר 

התמונה להמחשה בלבד

כשהייתי בת עשר, נאנסתי על ידי אחיה הפדופיל של השכנה. כמובן שלא סיפרתי לאף אחד, כי בסוף הכאב, הוא אמר לי, שאם אספר לאמא ואבא שלי, הוא יכנס אלינו הביתה בלילה ויהרוג אותם וגם את האחיות שלי, לא תהיה לי משפחה יותר ואני אשאר לבד בעולם.

לא רציתי שהם ימותו, ולא רציתי להישאר לבד בעולם, אז שתקתי. עשרות שנים שתקתי. המשכתי להאמין לזה, כאילו שם, באותו היום, נעצרה הגדילה הרגשית שלי. כאילו מאז נשארתי בת עשר לתמיד. הכל המשיך לצמוח, הגוף הנשי, השכל, היכולות, הכישרון ורק אני, בתוך תוכי, נשארתי ילדה.

בת עשר בעולם של גדולים: בעולם שבו אנשים מדברים על כלום, משקרים בפנים ואומרים הכל במבט ומאחורי הגב. בעולם שבו אנשים מתחתנים, מביאים ילדים, צוברים רכוש. אני הבאתי ילדה לעולם, אחרי שטיפת מוח סובייטית מצד אבא שלה. עיקר האימהות שלי היה, משמר הגנה עליה מפני פדופילים בפוטנציה.

תודה לאל, בזה לפחות הצלחתי, אבל אני אפילו לא אתחיל לתאר את מצעד האיוולת של ההחלטות שעשיתי בחיי, הוויתורים, ההקרבות כדי להגן עליה מפני מה שקרה לי. יום איום אחד, השפיע בצורה כל כך מוחלטת על כל חיי ועל חיי בתי ואני אפילו לא הייתי מודעת לזה. ילדה בת עשר גידלה ילדה.

לחיות בעולם של גדולים, זה אומר גם לנסות ולפענח כל הזמן את החיים. לנסות להבין את עצמי ובני אדם אחרים, את ההתנהגות בכל מיני מצבים, את הרוע הקטן, את הקנאה המוסווית במאור פנים, את הכוונות האמיתיות, לנסות ללמוד מהר ולתרגם לעצמי כל דבר שקורה ולא תמיד להצליח.

מעייף לחיות ככה. לא כיף. דבר אחד יצא טוב מזה, בלי להרגיש. דרך המסע הנחוש שלי בתוך עצמי, לגלות מה גרם לי לוותר על עצמי? ומה גרם לי לותר על מה שיכולתי להיות? גיליתי המון תובנות על החיים, הנוגעות גם לחיים של בני אדם אחרים ויכולות להאיר גם להם את הדרך.

 בואו נמשיך: דבר אחד ידעתי בוודאות מאז שהייתי ילדה: אם זה קרה לי, זה בטוח באשמתי. כנראה שהייתי מאוד מאוד רעה. זה שאשמה דורשת עונש וכל החיים סידרתי לעצמי עונשים מסוגים שונים ומשונים, דרך כל מיני אנשים שהתחברתי אליהם, את זה הבנתי רק לפני כשנתיים וגם הבנתי שזאת בכלל לא היתה אשמתי. דברים קורים.

אבל היה עוד משהו, הרבה יותר משמעותי: ארבעים וארבע שנים עברו מאז, ורק לפני שבוע צלצלתי בשש בבוקר, כולי נסערת, לחברתי אודטה (שהיא הטלפון הראשון שלי לכל תובנה שאני מגלה בתוך נפשי וגם הטלפון הראשון שלי לכל דבר ועניין אחר), וצווחתי לה בהתרגשות במענה הקולי: קומי, קומי, מצאתי.

רק באותו הרגע יכולתי להבין את ארכימדס שקפץ ורץ מהאמבטיה בצעקות: מצאתי, מצאתי. יש רגעים כאלה, בהם הכל מתחבר לאמת אחת פשוטה ובהירה. ברגע הזה פיענחתי את המשחק המרכזי של חיי, אותו קו אורך של הדברים החוזרים על עצמם בחיי, בכל מיני צורות ואופנים.

למעשה גם צווחתי לה צוחקת ונרגשת: סוף סוף תפסתי את הזנב שאני מסתובבת סביבו כל החיים, תפסתי אותו חזק עם השיניים.

וזה מה שגיליתי: מרוב שהייתי בטוחה שאני ילדה כל כך רעה – כל החיים שלי הייתי עסוקה בלהוכיח (וזאת מילת המפתח) כל הזמן ולכולם עד כמה אני טובה. טובה במובן של טוב לב. לא סתם בן אדם טוב, אלא הכי טובת לב. יותר טובת לב מכולם.

אני אוותר על הדוגמאות, כי זה ממש בושות. רק שתדעו שהייתי ממש, אבל ממש הכי טובת לב, באופן הכי מטומטם שעולה על הדעת.

מסתבר, בדיעבד כמובן, שכל חיי הייתי משועבדת לתחרות סמוייה ואכזרית, שאפילו לא ידעתי שאני משתתפת בה: להיות הילדה הכי טובה בעולם, יותר טובה מכל הילדות הרעות והטובות בעולם גם יחד.

כאילו להוכיח שוב ושוב לאבא שלי שאני יותר טובה אפילו מאמא שלי (שהיא הבן אדם הכי נדיב לב שאני מכירה). שידעו להם שלא הייתי כל כך רעה, שזה בכלל לא נכון.

חיים שלמים בזבזתי על השטות הזאת. זה שאבא שלי מת לפני 17 שנה ממש לא נחשב. כל הגברים בעולם הפכו, לצורך העניין, לאבא שלי וכל הנשים הפכו לאמא שלי. וכל החיים שלי ניסיתי להוכיח שאני יותר טובה מכולן. זה אף פעם לא הפסיק, כי אף אחד, כולל אני, לא הבין אותי באמת ולא נתן לי את האישור הנכסף.

אז הילדה הקטנה שהייתי, המשיכה כל החיים, שוב ושוב, להוכיח שהיא לא באמת כזאת רעה כמו שהיא חשבה. וזה הכל.

ואתם? מה המשחק המרכזי בחייכם? מה אתם מנסים, שוב ושוב, להוכיח כל החיים? ולמי?

שלכם באהבה 🙂

עמית רייכר

חפשו אותי גם בפייסבוק 🙂

מָנִיפֶסְט של נופשת שכמעט קיפחה נפשה 

כבכל שנה ושנה, גם הפעם ההכנות לקראת היציאה לחופשה בחוץ לארץ מילאו אותי בתחושת חום פנימי נעים 

מאת: ליאת בן דור

sad

כבכל שנה ושנה, גם הפעם ההכנות לקראת היציאה לחופשה בחו"ל מילאו אותי בתחושת חום פנימי נעים. לאורך כל השנה אני עובדת קשה ובקושי מתפנה לעצמי, רצה, מארגנת, נותנת מעצמי עד כלות ובסופי השבוע ישנה ומטעינה עצמי בכוחות לעוד שבוע של התרוצצויות.
השנה החלטתי לגוון ולבחור במסלול שונה, לא לנסוע לאירופה הקלאסית אלא לאיביזה, משום המסיבות הרבות שנערכות בו ואופיו התוסס. מאוד התחשק לי לבלות קצת ולרקוד, ולא להתרוצץ בין המלון הנינוח למרכזי קניות, תוך חיפוש מה לקנות מתנה לכל אחד ואחד מבני המשפחה. די היה לי להתמקם ליד החלון במטוס על מנת להתחיל לדמיין לעצמי את אופי החופשה המיוחלת, ארזתי לי שני בגדי ים ובגדים קלילים ונאים, הכל, הכל ובפרט שאשבור שיגרה ואבלה.
כבר בלובי של בית המלון קיבלנו מארז שלם וגדוש של הצעות לסיורים
ומסיבות שיתקיימו ברחבי האי, "האי של הצעירים" כשמו הממוסחר.
את הערב הראשון לשהותי במלון העברתי בישיבה בפאב, תוך שאני מנסה ללמוד את המילים העיקריות שאזדקק להן בספרדית. בחצות עליתי לחדרי עם אותם עלונים צבעוניים ותכננתי את המשך החופשה. בבקרים לשהות על חוף הים, לחזור למנוחה במלון ובערבים לצאת לרקוד בכל פעם במקום אחר.
הכל היה יכול להיות מופלא, שכן עמדתי בתוכנית שהתוויתי לעצמי, נפלא, אילולא לא נכנסתי לשאננות וחוסר זהירות בסיסית.
לקראת חצות של יומי הרביעי, הוזמנתי על ידי קבוצת צעירים וצעירות  להצטרף אליהם למסיבת חוף אחרת, בקצה השני של האי. אני מודה שזה מאוד שימח אותי ואף החמיא לי, הרגשתי נפלא, צחקנו, רקדנו, שתינו בירות, וודקה וקמפרי, בשלב מסוים שמתי לב שסיגריה, מעט שונה מזו שאני מכירה, הועברה בין החבורה, והיה ברור לי שגם אני אצטרך לעשן ממנה כשזו תגיע אלי. לא אהבתי את הרעיון, כיוון שאינני מעשנת, אך לא רציתי להיחשב לאחרת או שיצחקו עלי, לכן עישנתי ממנה בשני סבבי עישון.
אני והחברֶה המשכנו לשתות… לצחוק ושוב הועברה סיגריה כזו בינינו,
בשלב זה התחלתי להרגיש בחילה ואחר כך איך הראש כבד לי ומסתובב. ישבתי לי בצד. מישהי בשם "ג'ולייט", שמה כנראה לב לכך והביאה לי בקבוק מים מינראליים לשתות.
האמת שמאותו רגע לא זכרתי כבר כלום, מלבד רסיסי צחוקים ואמירות לא לגמרי ברורות שנאמרו סביב. אני זוכרת שהיכן שהוא שמחתי על כך שאוכל לישון מעט, הרגשתי מותשת ומעורפלת ולא נלחמתי בזה, זרמתי.

מאוד קשה לי לספר מה קרה איתי אחר כך, אני רועדת כל פעם מחדש כשאני נזכרת בזה ומרגישה חנק עצום בגרון, לכן אעשה זאת הפעם בקצרה. כשהתעוררתי, מצאתי עצמי בבית החולים המקומי כשאמי עומדת ליד מיטתי עם דמעות בעיניים.
עד היום אינני יודעת מה קרה שם על החוף, אבל את התוצאות אשא איתי הלאה לשארית חיי. הרופאים בבית החולים בארץ, אליו הועברתי באמבולנס, היישר מנתב"ג, ידעו לספר לי ולמשפחתי שהם ניסו להציל … עשו הכל… אך הוצאת הרחם היתה בלתי נמנעת, משום הקרעים הרבים שהיא ספגה משברי חפצים ובקבוקים שהוכנסו אליה.
כיום אני אישה בת 35 הנזקקת לטיפול פסיכולוגי שוטף ומייחלת ליום שאמות, אני כועסת ושונאת את עצמי ואת חיי… ופשוט לא מאמינה שאני, ה"ילדה הטובה" של הורי, לא עמדתי בפיתוי ועשיתי שטויות כאלה, קשה לי להבין מהיכן נבע אותו הצורך שלי להיות אחת מהקבוצה, אף שלא הכרתיה קודם וספק אם הייתי נפגשת איתה בשארית חופשתי באי, אינני מצליחה להבין, איך לא צפיתי מראש, חשבתי על כך שה "בילוי" הזה עם אנשים זרים יכול להיות מסוכן.
אני שונאת את עצמי, לא סולחת ולא מוכנה להשלים עם העובדה שלא אוכל ללדת. אני פשוט רוצה למות, לא יכולה להתמודד עם מעשיי, עם טיפשותי, עם המצב.
אילולא אהבתי כל כך את הורי, הייתי שמה קץ לסבל הזה, לחיי.
למרכז אני מגיעה בהמלצת אמי והמטפלת שלי, הצרה שבתוך תוכי אני יודעת, שאף אחד בעולם לא יצליח לרפא את הכאב העצום שזורם בעורקיי, את תחושת הכעס והשנאה העצמית… את רצוני לחדול להיות.

******************************************************************
הבהרות:
1. "מניפסט או מנשר בעברית הוא גילוי דעת או הצהרה פומבית,
המתארת רעיונות, עקרונות, אמונות, ערכים ומטרות של אדם, תנועה או ארגון.
מניפסט בדרך כלל עוסק בתחום הפוליטי והחברתי או בתחום התרבותי."
2. המניפסט הזה אושר לי לפרסום על ידי אותה אישה צעירה, ששיתפה במטרה להזהיר כמה שיותר נשים צעירות, להתריע… להאיר על הסיכון שבחוסר הזהירות והמרדף, הלא מוצדק, הגיוני, אחרי יחס ובילויים לא אחראיים, כמו גם על הסיכון בעישון סמים ושתיית אלכוהול.

ליאת בן דור מתנדבת במרכז לנפגעי תקיפה מינית.

 

מָנִיפֶסְט של מטופלת בגיל ההתבגרות – גילוי עריות 

כשהגעתי לגיל שתים עשרה וחצי בערך, אבא הבטיח שזו תהיה הפעם האחרונה… 

מאת: ליאת בן דור

התמונה להמחשה בלבד
התמונה להמחשה בלבד

כשהגעתי לגיל שתים עשרה וחצי בערך, אבא הבטיח שזו תהיה הפעם האחרונה, ואכן לאורך ארבע השנים הבאות, לא זאת בלבד שהוא לא נגע והציק לי, הוא אף טיפח אותי ודאג שאקבל כמעט כל מה שביקשתי. מאוד שמחתי וכלל לא הפריע לי שהוא מפלה ביני לבין אחותי הצעירה. הטענה שלו היתה תמיד, שאני הבכורה ונערה מתבגרת, לכן מגיע לי יותר ממנה ושגם זמנה יגיע.

ואכן הוא הגיע ובגדול, אך לא רק זמנה כי אם.. גם זמני.
כשהתחלתי לצאת עם החבר הראשון שלי, אבא נהג לתחקר אותי אחרי כל יציאה מהבית, חשוב היה לו לדעת מה עשינו והאם היה בינינו מגע כלשהו. תחילה זה לא הפריע לי, בפרט משום שאמא הסבירה שככה אבות מתנהגים, ושהכל נובע אך ורק ממקום של דאגה. אלא שככל שהרחבתי את שעות הבילוי עם חברים שלי והגעתי הביתה מאוחר יותר, הלכו אותן חקירות שתי וערב והתהדקו, הציקו והפכו למריבות קולניות בבית.
באפריל השנה, אימא הוזמנה לחתונה של האחיין שלה בארה"ב, היא נסעה לשבועיים יחד עם אחותה והפקידה את הטיפול וההשגחה עלינו בידי אבא. במחשבה שנייה, עדיף לכתוב הפקירה ולא הפקידה אותנו.
חזרתי מבילוי בשעה אחת בלילה, כל החברים יצאו למועדון בתל אביב
והתעכבנו עד שעה מאוחרת, משום שלקח למונית השרות זמן להתמלא.
האור מהסלון נראה בברור מהרחוב ושיערתי שאבא בטח שוב נרדם מול הטלביזיה, לכן נכנסתי בשקט, הנחתי על הספה את התיק שלי, רצתי לשירותים וכשיצאתי, אבא הצמיד אותי בחוזקה לקיר ממול, הביט לי בעיניים ואמר שאם אני מתנהגת כמו זונה, אז מהיום והלאה אני אהיה הזונה הפרטית שלו.
אבא גרר אותי לחדרו ובעל אותי שוב ושוב כמעט עד הבוקר, ולא עזרו הדמעות או שנשבעתי לו, שאף נער… חבר לא קיים איתי יחסי מין עד כה.

בבוקר אחותי נכנסה, כהרגלה, לחדרו של אבא, לבקש שיכין לה סנדוויץ לבית הספר והזדעזעה לראות את שנינו רדומים עירומים על מיטת ההורים. היא נכנסה לפאניקה והתחילה לצווח כמו שלא שמעתי אותה כך מעולם. אבא קם, שם על עצמו מכנסיים, ניגש אליה וסטר לה שתירגע, אחר כך ניער אותה בעוצמה וצעק שאם היא לא תשתוק גם אותה הוא … כמו שהוא עשה עם אחותה הזונה… איתי.
והתגובה, לא איחרה להגיע, אחותי נשמה עמוק, דחפה אותו חזק לאחור ואמרה בשקט "כאילו שאתה לא עושה גם לי את זה" וברחה מהבית, ללא הילקוט, פשוט רצה וטרקה את הדלת מאחוריה.
הבטתי עם דמעות בעיניים באבא, והבנתי שבשנים שהוא "הניח" לי לנפשי, הוא בעצם התעלל מינית ובעל את אחותי הצעירה ממני בשנתיים וחצי. צעקתי לעברו "כל הכבוד אבא, תתבייש לך", נכנסתי לחדרי ונעלתי מאחורי את הדלת עם מפתח, אבא רץ אחרי והלם בדלת העוצמה, ביקש שאפתח…
איים שישבור אותה…

למרות שרעדתי ובכיתי כמו חיה פצועה, לא פתחתי, חששתי מאוד ממנו, הייתי בטוחה שהוא ירביץ לי או גרוע מזה יתנקם בי על ידי בעילתי שוב… שהוא יכאיב לי.
לאט, לאט הוא נרגע והלך משם, שמעתי אותו מתעסק עם משהו במטבח, שיערתי שאולי הוא מכין לעצמו קפה שחור, כמדי בוקר, אחר כך באה טריקת הדלת ושקט שרר בבית, סוג של שקט, כי בכיתי בקולי קולות, פשוט לא יכולתי להפסיק, לא יכולתי להאמין שזה קורה לי, לה… עם אבא, עם אותו אבא שכה פינק אותי בשנים האחרונות.
הדאגה שלי לאחותי התחילה להתעורר בי רק בשעות אחר הצהרים המאוחרות כשהיא לא חזרה הביתה, פתאום הבנתי שיתכן שכלל לא הלכה לבית הספר או חמור מזה… שאולי היא ברחה.
צלצלתי באטרף רציני לחברה אחר חברה ושוב, ושוב קיבלתי את אותה תשובה שאמרה שהיא לא הגיעה כלל לבית הספר, שלא ראו אותה… שלא יודעים דבר.
לכן נאלצתי לצלצל לאבא ולספר לו, האמנתי שהוא יעזוב מיד את העבודה ויחזור הביתה… יתחיל לחפש אחריה, אך טעיתי, אבא אמר בקול מאוד קר ועוין שמי שלא טוב לו בבית מוזמן לעזוב, כי כל עוד הוא מממן אותנו, הוא יחליט מהם הכללים בבית. הייתי המומה מתגובתו… מאוכזבת.
צלצלתי לחבר שלי וביקשתי את עצתו… עזרתו. בשונה מאבא, הוא מיד הגיע ויחד רכבנו על הקטנוע שלו, עברנו בכל מקום אפשרי, חזרנו לבית חברותיה ולא מצאנו אותה, השעה היתה כבר קרוב לעשר בלילה, לכן הוא המליץ לי שניסע יחד לתחנת המשטרה ונדווח… נספר שאנחנו לא מוצאים אותה בשום מקום.
אני חייבת לציין שזה היה סיוט, ייבשו אותנו שם כמעט שעה עד ששוטרת אחת הזמינה אותנו לחדרה ולקחה ממני את הפרטים על אחותי, הם לקחו אותי עם הניידת הביתה, רצו לברר אולי אבא יודע משהו… לבדוק אולי היא חזרה הביתה בינתיים. אלא שהבית היה חשוך ואבא בכלל לא ענה לפלאפון שלו, הרגשתי כאילו האדמה בלעה לי את שניהם.

השוטרת והשוטר ביקשו שאשאר בבית למקרה שהיא תחזור והבטיחו שיעבירו קריאה בקשר לחפש אותה ברחבי העיר, הם אף ביקשו שאודיע אם היא חזרה או אבא.
בחצות אבא חזר חצי שתוי, זה היה היום הקבוע בשבוע, בו מזה שנים הוא נוהג לבלות עם חברים, לשחק קלפים… לשתות בירה ומי יודע מה עוד. הסברתי לו שהיא לא בבית, ושאף אחד לא ראה אותה מאז שברחה בבוקר מהבית, אבא דאג ויחד יצאנו לחפש אחריה.. אותה…. אני זוכרת שבאותם רגעים כל הכעס שלי עליו עבר, אהבתי אותו, הייתי גאה ביוזמה ובדאגה שנראתה לי כל כך אמיתית.
בבוקר היא חזרה יחד עם חברה שאצלה היא ישנה באותו לילה, הבטתי בה וראיתי שעיניה אומרות הכל, היא הגניבה אלי מבט חצי נגעל וחצי כועס ומיד פרצה בבכי ורצה לחדרה עם אותה חברה. אבא הניח לה ונשם לרווחה, הוא רק ביקש שלא אלך לבית הספר ואשאיר אותה לבד, שאשמור עליה עד שהוא יחזור מהעבודה, וכך אכן עשיתי.
בערך בעשר בבוקר הגיעו אותם שני שוטרים, הם רצו לדעת מה התחדש, הרגשתי נבוכה כי שכחתי להודיע להם שהיא בבית כמסוכם, אבל זה עבר בסדר, הם ביקשו לדבר עם אחותי, רצו לדעת מדוע היא ברחה מהבית והיא, ככה ללא שום בושה ועכבות, גוללה בפניהם את היותה נפגעת מינית, היא סיפרה על אבא ועל אותם לילות שהתגנב לחדרה והטריד אותה, היא אף סיפרה להם מה ראתה במו עיניה הבוקר… עלינו… עלי ועל אבא… אמרה שאמא בחו"ל.
מאוחר יותר הגיעו לביתנו העובדת הסוציאלית מהעירייה ועוד שוטרת, שלא הפסיקה לשאול ולכתוב, לשאול ולכתוב.
בהתחלה הכחשתי הכל, אבל זה לא עזר לי, אחותי הרי ראתה אותנו, היא הרי סיפרה את מה שראתה, לאט, לאט נשברתי גם אני וסיפרתי, גם על כך שאבא נהג לפקוד גם את חדרי כשהייתי בגילה… סיפרתי על ארבע השנים של "שקט" ממנו, על הפינוקים והמתנות ובסוף על האונס מהלילה קודם.
למחרת בערב אמא חזרה ארצה, היא קיצרה את שהותה בחו"ל, מסתבר שזוג השוטרים מהבוקר, נסע לעבודה של אבא, ובתחנת המשטרה הוא נתן להם את מספר הטלפון שלה… הם צלצלו… היא חזרה… אבא שוחרר ממעצר אחרי 48 שעות, אך לא חזר להתגורר בבית, אמא לא סלחה לו, אבל חמור מזה, היא לא סלחה לעצמה ולא חזרה לעצמה מאז.
לאורך שבוע ימים היא רק מלמלה שוב ושוב, "ילדות קטנות שלי… מסכנות שלי, חבל שאני לא מתתי בטיסה.. ככה אמא לא שומרת על הילדות שלה".
עכשיו, כחצי שנה אחרי, הוריי בהליכי גירושין קשים ומעליבים, אבא עבר להתגורר אצל אחיו ובאמת שאני לא יודעת מתי יהיה המשפט שלו, אני רק יודעת שאמא רוצה שהעניין לא ידלוף, לא יתפרסם, היא מתביישת, אימא בוכה המון מאז שחזרה מחו"ל… מאז המקרה, אמא אפילו לא מעוניינת שנהיה נוכחות בבית המשפט, היא אמרה זאת לעובדת הסוציאלית כמה פעמים לידי.
ואבא… אבא ניתק כל קשר איתנו, הוא כועס, הוא צעק על אחותי בטלפון שהיא אשמה בפירוק המשפחה ושהיא מלשנית עלובה.
ואני… אני מחכה כבר לסיים את לימודי, רוצה להתגייס ולשרת כמה שיותר רחוק, אין לי כוח יותר לאווירה הזאת בבית, לעצבים ולבכי של אמא, ולפעמים לאלה של אחותי, אני רוצה לנסוע רחוק אחרי הצבא ולא לראות יותר אף אחד מהם.
כיום אפילו לא אכפת לי כמה אבא יקבל, לכמה זמן יוכנס לכלא, אם בכלל, דבר אחד אני יודעת, שלא הייתי רוצה להיות בכלל בארץ כשזה יקרה, גם כך אני שונאת את עצמי, עצובה עבור אמא, מצטערת שלא סיפרתי לה עוד אז, לפני כחמש שנים ואף יותר כשכל זה התחיל, ויש שאני מצטערת בכלל שאני קמה… מתעוררת בבוקר, מרגישה הכל בגללי, הכל… כי אם הייתי מספרת אז, כל זה היה נחסך מאחותי, אני אשמה… אני יודעת שאני אשמה, אני יודעת שהיא לא סולחת לי, היא זרקה לי את זה פעם כשרבנו על איזו שהיא שטות, אמא הפכה להיות הצל של עצמה וחיה על כדורי הרגעה, ואני, אני מאז לא מעוניינת שאף אחד יגע בי, אפילו לאמא אני לא נותנת לחבק אותי.
יש בקרים שאני רוצה למות ויש שאני רוצה שאבא ימות.

**************************************************************
הבהרות/ליאת בן דור:
1. "מניפסט או מנשר בעברית הוא גילוי דעת או הצהרה פומבית, המתארת רעיונות, עקרונות, אמונות, ערכים ומטרות של אדם, תנועה או ארגון.
מניפסט בדרך כלל עוסק בתחום הפוליטי והחברתי או בתחום התרבותי."
2. פרסום המניפסט הזה אושר לי לפרסום על ידי אותה נערה ששיתפה במטרה להזהיר כמה שיותר נערות צעירות, להתריע.. להאיר על הסיכון שבשתיקה, על תופעת גילוי העריות ותוצאותיה.
3. לבקשת הנערה ואמה, שמתלווה אליה מדי שבוע בשבוע למרכז לנפגעי תקיפה מינית, יש מיעוט בפרטים מזהים, קרי; עיר מגורי המשפחה, עיסוק ההורים וכד'.