מָנִיפֶסְט של חיילת שנפלה קורבן למזימה זדונית ונאנסה באכזריות  

נפרדתי מכמה חברים שישבו לידי ואילו אותו חייל התעקש ללוות אותי לחדרי  

מאת: ליאת בן דור

אף לא יום אחד הייתי מוכנה להמשיך לחיות אחרי אותו לילה נורא, אילולא אותו חבר נפש, שאימץ אותי אל לבו ונסך בי כוחות ותקווה.
לקראת השליש האחרון של שירותי הצבאי, נאלצתי להישאר בבסיס
בתורנות, משהו שקרה אחת לחודש ולא היה בו אלא מן השגרה וחלק מתפקידי, לכן נהגתי תמיד להיערך לכך על ידי הבאת מזון, שבושל במיוחד עבורי יום קודם בבית והצטיידות במדים נקיים ושאר פריטים שנזקקתי להם להמשך שהייתי בבסיס במהלך השבוע שאחרי.
בתום המשמרת שלי ביום שישי, הצטרפתי לצוות לארוחת ערב והיה בכוונתי ללכת לישון לכמה שעות, קודם שאאלץ לחזור למשמרת שבת,
שהתחילה בשעה מאוד מוקדמת.
מחוץ לחדר האוכל ישבו כמה חיילים על הדשא ושרו לצליל גיטרה של אחת החיילות, מאוד התלבטתי בין הצטרפות לחבורה ובין השלמה שעות שינה, שכה היתה חיונית ונחוצה לי, הדילמה היתה לא פשוטה, מלחמה קשה התחוללה בי ולבסוף הצטרפתי לשרים, תוך שאני מבטיחה לעצמי, לא לשהות שם יותר מחצי שעה ולפרוש לחדרי.
מאוד נהניתי מהאווירה, למרות שאת רוב החיילים והחיילות בחבורה כלל לא הכרתי, אך זה לא הפריע לי, מצאתי עצמי משתלבת ומחויכת, וזה בעצם מה שהיה חשוב לי באותם רגעים.
אט, אט הצטרפו אלינו עוד ועוד חברֶה וממספר מצומצם, הפכנו לקבוצה שמנתה למעלה מעשרים לובשי מדים, חלקם מזייפים, חלקם כאלה שהיו בטוחים שהם ה"כוכב הנולד" הבא ויש שלא שרו, אלא תופפו או סתם ישבו להנאתם.
sadgirlבשלב מסוים התיישב לידי חייל, שסופח לבסיס שלנו כמה ימים קודם משום שחיכה להצבה הקבועה שלו, מיד כשהתיישב החל לספר על עצמו, גם ללא ששאלתי או הבעתי רצון לדעת, מדי פעם חייכתי או עניתי תשובה מטעמי נימוס.
לאחר כשעה הבנתי שאני חורגת מהזמן שהצבתי לעצמי וקמתי ללכת לחדרי, נפרדתי מכמה חברים שישבו לידי ואילו אותו חייל התעקש ללוות אותי לחדרי, בטענה שלא נותנים לחיילת יפה כמוני ללכת לבד ביום שישי, חייכתי והסכמתי.
תוך כדי הליכה לכיוון מגורי הבנות, הצטרף אלינו חבר של אותו חייל, האמת שלא ידעתי אפילו את שמם, שוחחנו בינינו ופתאום החבר נפרד מאתנו, שיערתי לעצמי שהוא לא רוצה להפריע לנו, כמו הרגיש עצמו מיותר וזה היכן שהוא הצחיק אותי, אני זוכרת שחשבתי לעצמי, מה הוא בורח, אילו רק ידע שאין לי כלל עניין בחברו, שאינני מכירה אותו אפילו.
נפרדנו כשהגענו למבנה המגורים שלי ועליתי לחדרי, להפתעתי שמתי לב שהדלת פתוחה מעט, זה נראה לי מעט מוזר, זכרתי שנעלתי אותה, אך הייתי מדי עייפה ולא התעמקתי בזה יותר מדי, נכנסתי לחדר, הדלקתי את האור ולהפתעתי, "החבר הנעלם" חיכה לי בחדר, לא הספקתי אפילו לשאול אותו, מה הוא עושה בחדרי והאם הוא יודע שאסור לו להימצא במגורי בנות, ותוך שנייה הצטרף אלינו "ידידי החדש" החייל שליווה אותי לחדרי.
את הזוועה והכאב שעברתי שם, אינני יכולה אפילו להביע במילים, זה היה הגהינום בהתגלמותו, השניים ללא רחם ביצעו בי את זממם, קמו, התלבשו ועזבו את החדר, כאילו לא קרה דבר.
נותרתי על המיטה עירומה ובוכייה עד הבוקר, לא יכולתי לזוז, לא רציתי לחיות, לא הבנתי היכן שגיתי ולמה זה קרה לי.
בהחלטה מהירה החלטתי לא להגיע למשמרת, מתוך תקווה שיבואו לחפש אותי ויעזרו לי, ואכן זה מה שקרה, כשעה ורבע אחרי תחילת המשמרת, הגיע הקמב"צ לחדרי… תוך פחות מחצי שעה כבר פוניתי לבית חולים קרוב.

תחושת ההשפלה היתה עבורי גדולה מהאקט האלים שעברתי, התחושה שאני לא שלטתי בחיי ובנעשה בי ובגופי, השאירה אותי חשופה ואומללה, לא הפסקתי לבכות ובבוקר למחרת הגיעה לחדרי קב"נית, מסתבר שלא הפסקתי לומר שיש בכוונתי לשים קץ לחיי והיה בכך די כדי לזמן אותה לחדרי.
אם לא די היה לי בתחושת ההשפלה, השאלות שנשאלתי על ידה והתחקיר שנאלצתי אחר כך לתת לשוטרת מצ"ח, היו תוספת כבדה מנשוא, שרק הוסיפה לרצוני לשים לכל העניין סוף ופשוט להעלם מהעולם הזה.
משלא חדלתי לדבר על כך, הוחלט להשאיר אותי באשפוז להשגחה, לכן החלטתי פשוט לשתוק ולשקר לקב"נית שמצבי הוטב ובפרט שאשוחרר מבית החולים.
את אמי ראיתי רק אחרי כחמישה ימים, לא יכולתי לעמוד מול מבטה הכואב ומצאתי את עצמי בהיפוך תפקידים, אני עודדתי וחיזקתי אותה, במקום שהיא תעשה זאת, ראיתי למול עיני אישה שהולכת להתפרק, מה שהיה עוד קושי לא מבוטל עבורי.
בתום האשפוז, קיבלתי "רגילה" תוך הבטחה שלי שאגיע אחת ליומיים שלושה לשיחה אצל הקב"נית.
אני זוכרת שמאוד הרגיז אותי שלא ידעתי מה עשו לשני תוקפי, האם נאסרו, נשפטו או מה… ? אף אחד סביבי לא היה מוכן לומר לי שום פרט על כך או שפשוט לא ידעו מה נפל בגורלם.
אני זוכרת גם כמה לא רציתי לחזור לבסיס, הרגשתי בושה ענקית, הפכתי למחוללת וממש לא רציתי להיתקל במבטים של כל מי שהכיר אותי שם, זה היה סיוט, שוחחתי על זה עם המג"ד והוחלט שאם אקבל שחרור מטעמי בריאות (הנפש) מהקב"נית, אוכל להשתחרר לאלתר.
תחילה זה נראה לי כפתרון טוב, אך לאט, לאט הבנתי שאם אשתחרר קודם סיום השרות על סעיף נפשי, אני עלולה לדפוק לעצמי את העתיד, שהרי זה ירדוף אותי בכל מקום עבודה שארצה לעבוד בעתיד, ומצד שני חשבתי לעצמי, מה זה כבר משנה, ממילא אני רוצה לשים קץ לחיי ולכן הסכמתי לסידור המוצע.
התחלתי ואמרתי ש "אף לא יום אחד הייתי מוכנה להמשיך לחיות אחרי
אותו לילה נורא, אילולא אותו חבר נפש, שאימץ אותי אל לבו ונסך בי כוחות ותקווה." אותו חבר היה לא אחר מאשר אותו קמב"צ שמרגע אשפוזי, לא חדל לבקר אותי, שיתפתי אותו בכל מה שהרגשתי, במחשבותיי, והוא לא הרפה, בכל הזדמנות הוא התייצב בביתי, הוציא אותי כמעט בכוח מהבית, שוחח איתי המון והרגיע.
עבורי הוא היה גורו, חיכיתי לביקוריו, כמו שלא חיכיתי כך לאף אחד אדם מימי, הוא היה זה שהמליץ לי להיעזר במרכז לנפגעי תקיפה מינית ואף ליווה אותי בפעמים הראשונות שהלכתי לשם.
כיום אני מודה גם לו וגם למרכז ויודעת שאני חייבת לו המון, בזכותו אני חיה ובזכות השיחות במרכז אני הולכת ומתחזקת, למרות שאני יותר מבטוחה, שהצלקת שנצרבה בנשמתי, תישאר שם לנצח.

הבהרות:
1. פרסום המניפסט אושר לי לפרסום על ידי אותה אישה צעירה שסיפרה לי אותו, והיא שוהה במרכז לנפגעי תקיפה מינית.
2. לבקשת המספרת, לא הוזכרו שמות ולא עודף פרטים מזהים, על מנת לשמור מכל משמר על חשיפתה.

 

 

מָנִיפֶסְט של סטודנטית המעוניינת להתריע… להזהיר מסם האונס  

הוזהרתי חזור והזהר על ידי חברותי לחדר להיזהר מלקחת שתייה מבחורים זרים… 

מאת: ליאת בן דור

מונולוג של אישה השוהה במרכז לנפגעי תקיפה מינית

התמונה להמחשה בלבד
התמונה להמחשה בלבד

יושבת שעות על מיטתי במעונות, מתלבטת האם ללכת לשיעור או לא, מצד אחד עומד על צווארי האיום שיפסלו לי את הקורס בסמסטר הזה, כי החסרתי הרבה מעבר למותר ומצד שני אין לי כוח. אני בטוחה ששוב אראה אותו, ששוב הוא יחייך לי בפנים בזלזול שבא לומר שהייתי חפץ בידיו, שהוא עשה בי כרצונו ואפילו לא מצאתי את האומץ להתלונן, לדווח עליו לגורמים הנוגעים בביטחון הסטודנטים בפקולטה.

שנתיים עבדתי על מנת לחסוך לעצמי את שכר הלימוד, וויתרתי על טיול לדרום אמריקה עם חברותיי ועבדתי כפל משמרות, מאוד היה חשוב לי לא לאכזב את אמי, רוצה לגרום לה נחת רוח ממני, שתתגאה בי, שתעריך את העובדה שלמרות שאכזבתי אותה במהלך לימודי בתיכון, אני אסיים את לימודי האוניברסיטה בהצטיינות, למרות שאין באפשרותה למממן את לימודי האקדמיים.
כשסיימתי את שנה א' עם ממוצע ציונים טוב, הזמנתי אותה למסעדה והנחתי לפניה את גיליון הציונים שלי, ידיה רעדו, היא בכתה, תוך שהיא ממלמלת "תודה לאל" פעם אחר פעם. אחר כך, מרוב התרגשות, לא יכלה להמשיך ולאכול את המנה העיקרית, שכה הקפדתי על הזמנתה עבורה.
אמא בקושי סיימה את לימודיה בתיכון, היא נישאה לאבי עוד קודם שמלאו לה שמונה עשרה, משום שהרתה לו ומשפחתה התעקשה שתתחתן. אבא שירת בצבא כחייל בשרות סדיר והיא גידלה אותי, ולימים גם את אחי, כשהיא עובדת בכל מיני עבודות מזדמנות.
אבא עזב אותנו ועבר להתגורר עם הוריו, עוד קודם שסיים שירותו. אני זוכרת את המריבות הקולניות וכמה שאמא בכתה, זוכרת גם כמה שנאתי אותו על מה שהוא מעולל לה, על כך שהוא מאמלל אותה ולא מתחשב בקשיים שלה ובמאמציה הבלתי נדלים למצוא עוד ועוד מקום עבודה, כשהיא מטופלת בשני ילדים קטנים כל כך.
אמא מעולם לא נישאה שוב, כל כולה היה מוקדש לנו, ילדיה, מעולם לא חסר לנו דבר, אמנם לא חיינו בפאר, אך גם לא בעוני ומצוקה. אבא לעומתה נישא שוב לאחר כשנתיים, כשהייתי בכיתה ח'. האמת שכמעט ואין לי קשר איתו, הוא לא הקפיד לקחת אותנו אליו אחת לשבועיים, כפי שהתחייב והבטיח, כך שהקשר הלך והתרופף, הלך ונחלש.
כשהייתי בכיתה ה', חרטתי עם סכין חדה על ידי הימנית את המילים "לי זה לא יקרה" כי האמנתי שאני אשמור על עצמי ולא אתן לאף גבר לזלזל בי כמו שאבא עשה בנו ובפרט באמא.

אתמול לא נסעתי הביתה כמובטח, לא רציתי שאמא תראה אותי בעליבותי, שהיא תחשוד במשהו, תמיד צחקתי איתה ואמרתי שיש לה עיני נץ, כלום לא נסתר ממנה, וכי איך אספר לה מה קרה לי, איך אעציב אותה, מה אומר?
אינני מצליחה מאז להתרכז בלימודים, התחושה האיומה של חוסר האונים, הבושה, הכעס על עצמי, לא מאפשרים לי לעשות דבר, להתרכז, לצאת בכלל מהחדר, מהמיטה.
הוזהרתי חזור והזהר על ידי חברותי לחדר להיזהר מלקחת שתייה מבחורים זרים, שייראו חביבים ככל שייראו, ואם אני קונה שתייה בבר, שאבדוק שזה בפחית ולא מכוס, טענתן, אזהרתן היתה כל כך נכונה, אז כשנאמרה, חייכתי, לא הבנתי איזה עניין וסיבה מצאו להזהירני, אותי, קצינה בצה"ל, מי שנחשבת לשקולה, עירנית.
מסתבר שלא דַּי, וכי לצורך מה היה עלי להיזהר כל כך, אם דובר במסיבה פרטית בתוך הקמפוס?

את אותו בוקר לא אשכח לעולם, לא ברור לי כלל מה עשיתי בחדרו של … זוכרת שרקדנו יחד ואחר כך התיישבנו ליד הבר, הוא סיפר עד כמה הוא לא מתחבר לאופן העברת החומר על ידי המרצה, כמה שונא את העובדה שזה קורס חובה, שמח שהגעתי ושגם אני חושבת שזה חומר משעמם.
אילו רק היה בחדר כשהתעוררתי כה מעורפלת, יכולתי לפחות לשאול, להיעזר בו בדרכי לחדרי, דרך שנמשכה נצח, דרך שלוותה בהקאות, בתחושה שאני עומדת ליפול כל רגע, תחושה כה רעה וזרה לי, אחרי הכל אפילו אינני מעשנת, אם כך מהו אותו עירפול?
עכשיו, כמה ימים אחרי ולאור התערבות חברתי לחדר, הבנתי שמדובר במה שמכונה "סם אונס" או בשמו המוכר GHB.
ישבתי כל אחר הצהרים של שלשום וקראתי על הנושא ואני יותר מבטוחה שהוכנס לי משהו למשקה, שסוממתי, שנוצלתי מינית.
מרגישה מושפלת, חוששת ללכת ללמוד, שמא אתקל בו, שמא יביט בי בזלזול ויחייך כמנצח, כמנצל, שמא יבהיר לי במבטו עד כמה אני מטומטמת, את עליונותו עלי.
אני כועסת על עצמי, לא יודעת היכן לפרוק את התחושה ויודעת שאילולא אהבתי כל כך את אמא, את אחי, הייתי שמה קץ לסבל הזה, לחיי.

******************************
הבהרות:
1. "מניפסט או מנשר בעברית הוא גילוי דעת או הצהרה פומבית, המתארת רעיונות, עקרונות, אמונות, ערכים ומטרות של אדם, תנועה או ארגון.
מניפסט בדרך כלל עוסק בתחום הפוליטי והחברתי או בתחום התרבותי."
2. פרסום המניפסט אושר לי לפרסום על ידי אותה סטודנטית ששיתפה במטרה להזהיר כמה שיותר נשים צעירות, להתריע… להאיר על הסיכון, התופעה.
3. לבקשת המספרת, לא הוזכרו שמות ולא את שם המוסד האקדמי בו היא לומדת, על מנת לשמור מכל משמר על חשיפתה.

 

 

מָנִיפֶסְט מיומנה של אישה שלקתה ב"אמנזיה דיסוציאטיבית"  

כשהותקפתי מינית הייתי נערה, מאוד חששתי לספר על כך, ממילא לאמי היתה תחושה שאני מעט מופקרת… 

מאת: ליאת בן דור

ליאת בן דור מתנדבת במרכז לנפגעי תקיפה מינית. הנה מונולוג מלפני שבועיים, של אחת הנשים במרכז.

אני לא בטוחה שאני מרגישה הקלה, עכשיו אחרי משפטו של קצב. כשהפרשה התחילה להתפרסם ולקבל תאוצה, הרגשתי מקומטת, כאילו תקעו לי סכין בבטן, הכל עלה לי מהעבר הרחוק, תמונות, תחושות,כעסים והרבה דמעות.
כיום אני במחצית חיי ואף יותר, כשהותקפתי מינית הייתי נערה, מאוד חששתי לספר על כך, ממילא לאמי היתה תחושה שאני מעט מופקרת, אם נהגתי להגיע הביתה אחרי השעה עשר בלילה, כל מה שעניין אותה היה שהשכנות לא תרכלנה עלי ואעשה לה בושות.

לא אחת אימא אף כינתה אותי בשמות גנאי משפילים, אז איך בכלל יכולתי לשתף אותה, לספר לה שהותקפתי ע"י אחד מקרובי משפחתי, ע"י בן הדוד שלה, כמעט בוודאות אף אחד לא היה מאמין לי, היו משתיקים זאת בכך שאני משקרת או שהיה נוצר ריב משפחתי גדול ומכוער, לכן העדפתי לשתוק.
בשיחות הסלון של אמא וחברותיה, שמעתי את דעת הנשים על בנות "זולות" כהגדרתן, כאילו שנחשבו "קלות להשגה". כולן היו תמימות דעים שהבנות הללו לא תמצאנה חתן או שבוודאות הן תכנסנה להריון ושמן יוכפש.
במשך השנים נישאתי והולדתי ילדים, עסקתי בעבודה משרדית במוסד ציבורי והשתדלתי להדחיק את עברי, את הכאב וההשפלה שעברתי, עד שההאשמות נגד הנשיא עלו לכותרות, פתאום הרגשתי קשה, מחנק קשה.
כשעוד ועוד נשים הצטרפו וסיפורן התפרסם, הבנתי שבעצם גם אני בצורה זו או אחרת נוצלתי מינית על ידי מי שהיה הבוס שלי, מה שנראה לי אז כחיבוקים ידידותיים, בעצם היה פחות תמים ממה שרציתי להאמין או חשבתי שזה.
פעם באחת מארוחת ליל שבת, אמרתי לבעלי שאותו בוס מתחכך בי
בכוונה ולפעמים מסתכל עלי או אומר כל מיני אמירות שלא נשמעות לי טוב ותמים, תגובתו היתה כה מעליבה ונחרצת שמאז שתקתי ולא העליתי שוב את הנושא בפניו, למרות שהבוס לא הפסיק להתנהג כך.
הוא אמר לי "נו באמת, יש כל כך הרבה צעירות במשרד, למה שהוא יסתכל בכלל עליך, ואל תשכחי שהוא נשוי אם ילדים, אז אם העבודה חשובה לך, רצוי שתשתקי ואל תעשי מזה עניין" ואני, אני שתקתי. אני זוכרת שמאוד נעלבתי, לא שקיוויתי שהוא ילך לדבר עם הבוס או יבקש ממני לבקש שיחדל מכך, אבל לרמוז שאני לא מספיק מושכת או צעירה מכדי שגבר יתעסק איתי, היה משפיל מאוד ופוגע, אלא שהעדפתי לשתוק לטובת שלום הבית.
היום אני אפילו כועסת עליו יותר, כי על סמך מה שאני קוראת סביב נושא המשפט והעדויות של הנשים, ברור לי שגם אני נפלתי קורבן להטרדות מיניות.

יותר מכעיסה אותי העובדה שהיום נשים לא חוששות משמן הטוב ולא שותקות, שאין להן בעיה לפתוח מול אמצעי התקשורת את סיפור ניצולן המיני. בתקופתי בכלל לא היו מאמינים לי ויותר מכך הבוס בטח היה מפטר אותי לאלתר וללא תשלום פיצויים, משום כשביכול העללתי עליו, היה מתרגם זאת כאקט שנועד לשרת אותי, אם ע"י בקשה להעלאת משכורתי או כסחיטה מתוכננת היטב, והיה כועס על הכפשת שמו , לכן מה הטעם, חוץ מזה שהייתי כל כך צעירה ותמימה, שלא חשבתי כמעט בכיוון.
אני זוכרת שחיפשתי את מי לשתף, הרגשתי כמה ימים חולה, הגוף כאב לי ולא יצאתי מהמיטה, לילדים לא יכולתי לספר ובעלי כבר סנילי כל כך וזה באמת לא מעניין אותו, אז כעכשיו, לכן התחלתי לחפש באינטרנט מקום שאוכל לשפוך בו את הלב, להוציא את כל הרעל הזה מתוכי וכך הגעתי לאיזה אתר שהציע עצות ורעיונות בנושא, התכתבתי שם וכל כמה שעות הייתי נכנסת לקרוא מה עונים לי וכשלא הגיבו התעצבתי, הפכתי למכורה, אפילו הייתי נעלבת כשהתעלמו מההודעות שלי, עד שפעם המליצו לי לצלצל לער"ן ועשיתי זאת.

לצערי לא הרגשתי שקשובים לי, הרגשתי שזה יותר לנערות ולא לאישה בגילי, הרווח היחידי שיצא לי מהפנייה אליהם היתה המלצתם שאלך לטיפול או שאפנה למרכז לנפגעות תקיפה מינית, שם לא שינה להם הגיל המבוגר שלי, הם הקשיבו לי, הזמינו לשיחה, צירפו אותי לקבוצת תמיכה ומאז אני יותר ויותר משתחררת מאותה מועקה בלב.
זה לא פשוט להעלות את זה לאחר יותר משלושים שנה, בראש ובראשונה שלאורך השנים כלל לא חשבתי על זה, לא זכרתי את זה, כמו שהכל נמחק כלא היה.
המטפלת שלי קוראת לזה "אמנזיה דיסוציאטיבית", כלומר שיכחה שהיא תוצאה של הטראומה שעברתי, שזה סוג של מנגנון הגנה שהמוח מפתח לטובת הנפש, שכחה זמנית שיכולה להעלם כשנכנסים שוב לטראומה דומה או זהה.
כנראה שהטריגר לזכרון העבר היה התנהגותו של קצב שניצל סמכותו, תפקידו וכפה עצמו על מזכירותיו, ואולי זה ריבוי מקרי האונס והשקיפות שהנושא העצוב הזה מקבל, כך או כך לפני עכשיו עבודה רבה, כעת עלי לרפא את נפשי מטראומה ותיקה. אני סבתא במשרה מלאה החרדה לביטחון נכדותיי, מבקרת במרכז לצד נשים שהיו בהחלט יכולות להיות נכדותיי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הבהרות:
1. "מניפסט או מנשר בעברית הוא גילוי דעת או הצהרה פומבית, המתארת רעיונות, עקרונות, אמונות, ערכים ומטרות של אדם, תנועה או ארגון.
מניפסט בדרך כלל עוסק בתחום הפוליטי והחברתי או בתחום התרבותי."
2. פרסום המניפסט אושר לי לפרסום על ידי האישה שסיפרה לי אותו.
3. לבקשת המספרת, לא הוזכרו שמות ולא מקום מגוריה, על מנת לשמור מכל משמר על ילדיה ולמנוע את חשיפתם לסיפורה.

 

מָנִיפֶסְט מיומנה של אישה שסוגרת חשבון עם עברה

יותר מכל פחדתי מאחי כשביקש שאשכב לידו, כשנגע בי וסתם לי את הפה, על מנת שאף אחד לא ישמע את בכיי… 

מאת: ליאת בן דור

ליאת בן דור מתנדבת במרכז לנפגעי תקיפה מינית, וראיינה מספר נשים.

 

אינני יכולה שלא לזכור את הפעם הראשונה שהורי סילקו את אחי מהבית והוא נאלץ לישון בחוץ. הייתי אז בת עשר בערך, התבקשתי לעזוב מיד את החדר, כשהורי שוחחו עם אחי, הצעקות עברו את המשקוף והדלת הסגורה, אבל אני לא הייתי בבית, מצאתי עצמי רצה לעדנה חברתי הטובה, לא יכולתי לשמוע את הרעש הנוראי הזה, פשוט התביישתי.
זוכרת שראיתי מחוץ לדלת הכניסה תיק צד עם בגדים של אחי… הוא לא היה בבית, גם הורי לא!
מאוחר בלילה אחי הקיש בעוצמה על הדלת, הוא ביקש להיכנס, שמעתי אותו בוכה ואת אבי צועק שאם הוא לא יחדל להפריע להם לישון, אבי יצא וישבור לו את כל העצמות.
זה היה קשה, קשה מאוד, התכסיתי מעל הראש ובכיתי, לא הבנתי מה כבר אחי עולל שנזרק מהבית, עד אותו יום, לא שמעתי את אבי צורח בצורה כזו.
באיזשהו שלב קמתי והתבוננתי מהחלון החוצה, חשבתי להעביר לו משהו לאכול, אפילו הכנתי כריך ופתחתי את הדלת, אלא שאז, מתוך החושך בסלון, שמעתי את אמי אומרת לי "שלא תעזי", הנחתי את השקית ליד הדלת וחזרתי לחדרי, ברקע שמעתי אותה מקנחת את אפה, ברור היה לי שבכתה, התחבטתי אם לגשת אליה, אבל הישיבה הזו בחושך החרידה אותי, את נחירותיו של אבא שמעתי היטב וזה עוד יותר הרגיז אותי.

למחרת בבוקר, אבי מיהר להסיע אותי לביה"ס, תיק הצד נותר לצדה של הדלת באותה זווית שהונח, אחי לא היה שם. אחרי פעם, פעמיים נוספות התרגלתי לסילוק האגרסיבי הזה, מה שלא היה לי קל אז, היתה העובדה שאף אחד מהם לא חשב שגם לי מגיע לדעת למה, מה אחי בדיוק עשה.
האמת שמאוד פחדתי מאחי, כך שלא היה מקום לפנות אליו ולשאול, פחדתי ממנו כשגנב ממני את דמי הכיס ואיים שיכחיש, פחדתי ממנו כשברח מביה"ס ואיים עלי במכות אם אספר להורים, אך יותר מכל פחדתי ממנו כשביקש שאשכב לידו, כשנגע בי וסתם לי את הפה, על מנת שאף אחד לא ישמע את בכיי, את בקשותי שיניח לי ולשווא.
רק אחרי כעשר שנים, כשאבי נפטר הסתבר לי שאחי נהג לגנוב מארנקם של הורי, לגנוב מהמורים בביה"ס, לגנוב מחנות המכולת הסמוכה.
רק אז אימי אמרה לי בקול מאופק "עכשיו את כבר גדולה, עכשיו תוכלי להתמודד עם מעלליו של אחיך" אמרה ובכתה.
מהצבא אחי שוחרר כשנה קודם זמנו להשתחרר, הוא נאלץ להתחתן, גיסתי שעוד לא מלאו לה שמונֶה עשרה הרתה לו והוריה התעקשו שההריון יושאר, שהם ינשאו.
זוג צעירים וילד בדירה שכורה, ללא מקצוע, יעוד, כיוון.
אחרי כשלוש וחצי שנים הוגשה נגד אחי תלונה על תקיפה מינית של נערה בת שש עשרה וחצי, הם התגרשו, כששני ילדים צעירים לשנים נותרו ללא אב ברקע, משום שנגזרו עליו שש שנות מאסר בפועל.

כשזה קרה, הייתי בתחילת שירותי הצבאי, אני זוכרת היטב את אותו היום, את רגעי "קריעת" הילד מזרועותיו,
זוכרת שאמי צעקה שבגללו היא תקבל התקף לב, שמאז שנולד רק בושות הוא עשה לה ולאבא.
אני זוכרת שלא ריחמתי עליו, מאוד כעסתי ויש שאולי אפילו הרגשתי שנענש על מה שעולל לי במשך כשנתיים, ילדה צעירה ואח מתעלל מינית. אך לא שיתפתי בכך אף אחד, חששתי שיכעסו עלי, שימצאו שזה לא לעניין לא להירתם לעצבות שאפפה את הבית, את המשפחה.
ישבתי בחדרי והקשבתי למוסיקה בקולי קולות, לא רציתי לשמוע דבר, הרגשתי נינוחות מוזרה, הרגשתי כמנצחת.

כיום אני אם לשלוש ילדים, שני בנים ובת.
כיום אני יודעת שכל שחוויתי בעברי הרחוק השפיע עלי, יותר ממה שיכולתי להאמין, כיום המטפלת שחי "קולפת" מעלי רובד אחר רובד, מרגישה כבצל, אני בוכה המון בטיפול.
באמצעותה למדתי להבין איך לתעל את כעסי, איך לנשום נכון, איך לסלוח, איך לישון לילה שלם מבלי שתמונות אינוסי על ידו, שוב ושוב, יעלו אל מול עיני, בזכותה אזרתי אומץ ושיתפתי את בעלי בתקורותיי בתקופה כה עגומה, מבישה בחיי, בזכותה התחלתי לחיות.
כיום, אני שומרת על ילדיי מכל משמר, לא רוצה שיאלצו להתחכך בגועל שאני עברתי, שלא יאלצו לשאת איתם משא כה כבד של שנאה עצמית, שנאה שגרמה לי לא אחת לפצוע עצמי עם כלי חד, ובלבד שלא אאלץ לגשת לאימא ולספר לה מה עברתי ממש תחת אפם, שלא אאלץ לספר לה עד כמה כעסתי עליהם שלא הגנו עלי מפניו.

ולחשוב שריחמתי עליו כשסולק מהבית, הכיצד ??
הבהרות:

1. "מניפסט או מנשר בעברית הוא גילוי דעת או הצהרה פומבית, המתארת רעיונות, עקרונות, אמונות, ערכים ומטרות של אדם, תנועה או ארגון.
מניפסט בדרך כלל עוסק בתחום הפוליטי והחברתי או בתחום התרבותי."

2. פרסום המניפסט אושר לי לפרסום על ידי האישה שסיפרה לי אותו.

3. לבקשת המספרת, לא הוזכרו שמות ולא מקום מגוריה, על מנת לשמור מכל משמר על ילדיה ולמנוע את חשיפתם לסיפורה.

ליאת בן דור

liat555@gmail.com

 

כמה גברים הולכים לזונות? והאם זה מוסרי?

צריכת זנות הינה אינוס פשוט. אף אישה אינה רוצה להיות זונה…  

מאת: עו"ד עדי בן יעקב

 

מסתבר שלא הרבה.

פרסום חדש שהופץ על ידי מכון תודעה בנושא: ביקוש של גברים לזנות – מראה שכשישית מהגברים בעולם המערבי משתמשים בשירותי זנות. בעיני זה מספר מעודד ומלבב. רוב הגברים אינם הולכים לזונות. בניגוד למקובל בשיח הציבורי לא מדובר בתופעה המונית אלא בתופעה חריגה. וכך צריך להתיחס אליה.

כמו כן, צריך לזכור דבר חשוב ששכחנו בלהט הויכוח על הפללת המשתמשים לעומת הליגליזציה של הזנות וקבלתה כדרכו של עולם: זנות הינה בעיה של גברים ולא בעיה של נשים. נשים הינן קורבן של תופעת הזנות ולא הגורם לה. בדיוק כפי שיהודים הם הקורבן של אנטישמיות, כפי שעבדים הינם הקורבן של העבדות ולא הגורם לה נשים אינן הבעיה. הן הקורבן.

אז למה תמיד אבל תמיד כולם מתעסקים במשמשות בקודש, ולא במשתמשים?

הגיע הזמן לעזוב את הזונות לנפשן ולעסוק קצת בגברים שמשתמשים בזונות.

אף פעם אי אפשר לשאול גבר בגילי על הרגלי צריכת המין בתשלום שלו, כי אף פעם אי אפשר להאמין לו. ובכן כפי שציינתי כפי הנראה רק אחד מכל שישה גברים בעולם המערבי פונה לשירותי זנות. אין צורך להכביר במילים על הקשיים באיסוף נתונים למחקר שכזה אבל כל מי שחיפש קצת חומר בנושא מתפעם מכמות המחקרים שישנם על זונות, על גורלן, על נסיבות חיהן, על בריאותן, על הפרופיל הסוציואקונומי שלהן ועוד אין סוף מחקרים כאלה ואחרים. על המשתמשים? נאדה, זילצ’ כלום. פה ושם מחקר ספוראדי אולם בסך הכל? אפילו לא טיפה בים.

צריכת זנות הינה בעיה גברית ועל כן צריכה להיות מטופלת ככזאת. זה מאד מפתה לחזור לעסוק בזונות ולא בגברים: בקולנוע ובאמנות אין סוף דוגמאות של זונות עליזות ומאושרות החל באירמה לדוס, האמא בקדמת עדן, ג’וליה רוברטס באישה יפה, רותי במציצים, ויש אין סוף דוגמאות שבעצם כולן מיצרות תמונה של יחסים משמעותים ואמיתיים בן גבר ואישה.

האמת היא כמובן אחרת לחלוטין, מזיעה, רטובה כוחנית ונצלנית שבה גברים מנסים לשמר עוד קצת זמן את מערכת היחסים ההיסטורית והכוחנית שעל פיה אישה הינה קניינו של בועלה וחסרת כל זכויות משל עצמה.

צריכת זנות הינה אינוס פשוט. אף אישה אינה רוצה להיות זונה. מיעוטן מסכים בלית בררה ורובן אם לא כולן נכפות לעסוק בזנות. אולם הכי גרוע? מדובר באלימות לשמה ולא במין. הזנות צריכה להפוך ולהיות חלק מעברה של החברה האנושית, בדיוק כפי שהעבדות הינה חלק מהעבר – אולם שתיהן עדיין כאן ובשתיהן צריך להלחם. לא במשמשים אלא בצרכנים.

ועדיין – כל הארגונים שעוסקים בזנות, עוסקים במשמשות ולא במשתמשים. משתמשי הזנות הם שקופים אינם קיימים. תמיד יעסקו בנשים. אפילו היוזמה להפללת המשתמשים, המתמקדת בהם לכאורה – די מתעלמת מהצרכנים ועסוקה ומתמקדת בשאלה האם העיסוק בזנות הינו מרצון, האם יש לאפשר לנשים להתפרנס מגופן. שאלה נכבדת ביותר אם גם לא רלוונטית לחלוטין והיות ומדובר במעשי אינוס לכל עניין ודבר ואין שום צורך בחקיקה חדשה ואפשר על פי החקיקה הקיימת להאשים צרכני זנות באינוס. אולם תמיד צרכני הזנות יקבלו הגנה גם אם מקורה אינו ברור כלל.

לפני כמה חודשים פשטה המשטרה על בית זונות באזור פלורנטיין שהעסיק בעיקר קטינות. במקרה הזה אין שום צורך בחקיקה חדשה. לא רק שלא האשימו את המשתמשים אלא שאפילו לא חשפו את שמותיהם.

הפללת המשתמשים, ברוכה ככל שתהיה, אינה יכולה לבוא לבד. דרושה מערכת שלמה של שינוי פארדימגה גם בארגונים העוסקים בנושא גם בציבור בכלל. הטענה המקובלת של מצדדי הסדרת הזנות שמדובר בתופעה שאין שום דרך להדבירה, היא הראשונה שיש להדביר! ובכן מסתבר שמדובר במיעוט של גברים, שישית. שלא תהיה בינינו אי הבנה: גם אם היה מדובר ברוב, הייתי חושב שמדובר התופעה שיש להעבירה מין העולם. בכלל צריך להפוך צריכת מין בכסף לתופעה בזויה ומגונה. הסלחנות שבה מתקבלת הזמנת חשפנית או נערת ליוי למסיבת רווקים או למסיבות סיום של בתי ספר תיכונים או תיירות מין לתאילנד, מקוממת, בלתי נסבלת וצריכה להיות מגונה. בדיוק כפי ש הדברנו תופעות שונות שפעם היו מקובלות כנורמטיביות יש להפוך את צריכת המין בתשלום לתופעה לא נורמטיבית.

עד לפני כשלושים שנים, בארץ, אישה לא יכלה להתלונן על כי בעלה אונס אותה. יתרה מזאת המשטרה לא טיפלה בכלל באלימות בתוך המשפחה, לא בהכאת ילדים ולא בהכאת נשים. בתי המשפט והציבור כולם עברו שינוי תודעתי שלם שהובל על ידי ארגוני נשים וארגוני אחרים. אותו שינוי צריך להתרחש כלפי צריכת מין בתשלום על ידי גברים ואחר כך אפשר יהה להעביר ודי בקלות חוקים כנגד צריכת זנות.

המאמר שהופץ על ידי מכון תודעה הינו רק סנונית ראשונה שצריכה להוביל מחקרים שיעסקו בשאלה המרתקת: מה מביא גבר בעיר רוחשת וגועשת כמו תל אביב אפילו לחשוב על צריכת מין בתשלום?

אני חושב שאני יודע את התשובה: מדובר באלימות לשמה. לגברים יש זיכרון היסטורי קולקטיבי של קבלת מין בכוח. חלקו אגב מיתולגי ולא בהכרח אמיתי כמו זכות הלילה הראשון Ius primae noctis שמקובלת כזכות שהיתה לבעלי האחוזות לבעול את הנתינות שלהם. אולם כפי שמחקרים מראים מדובר במיתוס שלא היה כפי הנראה ולא נברא.

מידה שווה של בוחן מציאות יש להחיל על המיתוס לפיו "כל הגברים הולכים לזונות", מסתבר שלא כולם הולכים לזונות, אלא רק חלק קטן ואת החלק הזה יש לחנך. בדיוק כפי שהוברר להם שהם אינם יכולים לחבוט בנשים ובילדים שלהם כאילו היו שטיח בערב פסח וכפי שלמדו כי הגברת שהגיעה לביתם ב- 4 בבוקר לאחר שסימסו לה "ערה?" – היא גברת לגופה ומותר לה להחליט שהיא אינה רוצה, גם אם כבר פשטה את בגדיה. אזי הם ילמדו שלא צורכים מין בתשלום. פשוט לא.

חקיקה כשלעצמה להפללת המשתמשים לא תפתור את הבעיה בדיוק כפי שחוקי עבודה מתקדמים לא פתרו את בעית ניצול העובדים. במקביל לחקיקה חייב להיות מסע של הסברה וחינוך ושינוי פארדיגמה שיהפוך את צריכת מין בתשלום לתופעה מגונה ובלתי נסבלת.

נ.ב. ואין בכוונתי לשוב לויכוח האם נשים רוצות להיות זונות. הן לא רוצות. הן מקסימום מסכימות. ובסוף, בכל פעם שבודקים גם כל אלו שהסכימו, היה איזה שהוא שלב בהליך ההסכמה שכלל דפיקת ראשן במשקוף כמה פעמים עד שאמרה מסכימה אני… בכל מקרה – אני רוצה להתרכז בגברים שהולכים לזונות ובשאלה מה הם רוצים.