זה מדהים
כעת הבנתי
שהדברים שהכי אהבתי לעשות בילדותי
נגינה בפסנתר
וכתיבה
והזנחתי אותם זמן רב
הם בעצם
הדברים שמשמחים אותי
ומחברים אותי אל עצמי ואל השמחה שלי
וגורמים לי סיפוק.
כעת קצת כואב לי הלב על הנגינה בפסנתר
שהזנחתי כל כך הרבה שנים.
ידעתי לנגן כל כך יפה… יצירות של שופן ובטהובן ובאך
אצבעותיי נעו על הקלידים במהירות ובעדינות
ואת נשמתי שפכתי בנגינתי
ניגנתי בקונצרטים, וקיבלתי הרבה מחיאות כפיים ומחמאות
עשיתי בגרות בפסנתר וקיבלתי מאה עגול
התקבלתי לתלמה ילין, ולא הלכתי ללמוד שם
בילדותי אמי הכריחה אותי לנגן. ולאחר מכן האימון הפך להרגל.
כיום אני מודה לה בליבי על ההשקעה העצומה.
בגיל שמונה עשרה הפסקתי לנגן
אבל הפסנתר הלך איתי. לכל הדירות בהן גרתי
הוא עומד אצלי בסלון. יפהפה כמו לפני הרבה שנים .
שותק. דומם. אפילו לא מבקש שאנגן עליו.
והיום פתחתיו וניגנתי מעט
אחרי שהופיעה לי בחלום פסנתרנית
אפילו גבי החל לכאוב מהפוזה של הישיבה
התבגרתי.
אצבעותיי ניגנו בצורה די קלילה. תו ועוד תו ועוד תו…
התחלתי ללמוד נוקטורנו מדהים של שופן.
לאט. לאט.
וכמעט בכיתי. על כך שפעם ניגנתי את היצירה בקלילות
ושלפני שנים רבות מאצבעותיי זרמו עוד יצירות רבות ומורכבות
וכמעט בכיתי על כך שכל כך הרבה שנים לא ניגנתי.
ושנים רבות רק מעט כתבתי.
והבנתי.
שמה שאהבתי לעשות בילדותי.
שם. שם נמצא המפתח לשמחה.
ביום שישי בערב
כמה דקות לפני כניסת השבת
היא התיישבה על הספה היפה בסלון ביתה ואמרה לעצמה
אוטו – יש לי
ילדים אהובים שעזבו את הבית – יש לי
בית – יש לי. והוא מעוצב לפי טעמי
עבודה מעניינת – יש לי
פרנסה – תודה לאל יש
בעל שאיתו זמן השתיקות עולה פי עשר על השיחות המעניינות
שאיתו הסקס צחיח כמו המדבר
שעשרים וחמש שנים ביחד זה די והותר – יש לי
ומה עכשיו?
מה עכשיו?
אני בת חמישים
נראית לא רע
אפילו די טוב, בלי להתרברב
עורי חלק
ניחוחו כשושנה
שפתיי משורטטות וזכו לאינספור מחמאות
יש אמנם מעט קמטים מתחת לעיניי, אבל פניי נאות
גופי ענוג, כמו בציורים
ובלילות
בלילות
אני מוצאת את עצמי כמהה ליד מלטפת
התשוקה בי בוערת
כמו אבוקה
ואני מרגישה ניצוצות שעפים באויר
כמו זיקוקין ביום העצמאות
ואני מדמיינת מתק שפתיים
שנצמדות אליי
לנשיקה לוהטת
עם לשון שמטיילת
בתוך פי
ועושה בי שמות
ומבעירה את נשמתי
אני רוצה
אני רוצה כבר
אישה
אם לילד שלך יש דלקות אוזניים או מחלות שחוזרות ונישנות – זה לא סתם. אז מה עושים?
מאת: חגית רימון hrimon@gmail.com
אם הבן שלך חולה שוב ושוב – זה לא סתם
שוחחתי היום עם אדם שסיפר לי שהוא ממהר לרופא עם בתו. לאחר שביקר אצל הרופא הוא סיפר לי שהילדה צעקה מכאב והתגלה שיש לה דלקת באוזן.
"הילדה רוצה יותר תשומת לב." המילים יצאו מפי.
– "אני עובד עד מאוחר ואין לי הרבה זמן איתה…" הוא השיב לי.
אם לילד שלך יש דלקות אוזניים – זה לא סתם. הוא זקוק לתשומת הלב שלך.
אל תדחפו לילדים סתם תרופות – תנו לילדיכן הרבה אהבה וזמן איכות איתכן.
תראו להם כמה שאתן אוהבות אותם. תחזקו את הביטחון העצמי של ילדיכן.
כמה שפחות תרופות ויותר ויטמינים טבעיים, חיבוקים, אהבה ותשומת לב – יותר טוב. זה מחזק את הגוף כשהוא מתגבר לבד על מחלות וחום. לגוף יש את הכלים שלו להבריא. כמובן שאין המדובר בהזנחה ובמקרה הצורך חשוב ללכת לרופא. אבל לפני כן – יש לחזק את הילד עם תזונה בריאה והמון אהבה.
קראתי בעבר בסיפרה המצויין של מיכל בוקר: "אישה – מיטב חוקי היקום לחיים טובים", שכאשר ילדים חולים שוב ושוב או חלילה במחלה מאתגרת – זה קשור להורים.
זה משום שמשהו בהורים לא פתור, חסר שקט, לא ממומש…
אם את רוצה ילד בריא – תהיי בעצמך בריאה בנפשך. תחזקי את הביטחון העצמי שלך. במקרה הצורך לכי למטפלת או לפסיכולוגית שתחזק אותך. תעשי את מה שאת אוהבת. ותתני לילדך המון אהבה וביטחון.
מצד שני, ברצוני לציין שלא הכל תלוי בהורים. ישנם הורים שנותנים לילדם המון אהבה ותשומת לב, ועדיין זה לא עוזר לו לריפוי מלא. אז חלילה אל תיקחו על עצמכן את האשמה לכל.
תמיד מומלץ לבדוק מקורות רוחניים למחלה ואמצעי ריפוי קונבנציונאליים וגם נוספים. לפעמים קורים ניסים. המון בריאות לכולכן ולבני משפחותיכן.
מוזמנות להגיב מהי דעתכן בעניין. תודה תודה תודה
הנה כמה ציטוטים חשובים מסיפרה של מיכל בוקר, בקשר לריפוי:
"אם רוצים לרפא ילדים, חייבים להבין שהצד הרוחני הוא חלק בלתי נפרד מהתמונה שמראים לכם כרגע. המחלה היא תוצאה שבאה לידי ביטוי בעולם הגשמי, והסיבה לה מצויה דווקא בעולם הרוחני…
קשה מאוד להורים לקבל את הרעיון שכדי שהילד יבריא – הם צריכים לעשות משהו שאינו קשור כלל לבית החולים, לרופא ולשעות שהם מקדישים סביב מיטתו של הילד. משתמע מכך שהאחריות למחלת הילד מוטלת עליהם, וקשה להתחבר לרעיון הזה."
אני ממליצה לכן לקרוא את כל הפרק בספר הקשור בריפוי ילדים.
בספרה ממליצה מיכל בוקר על אופן הטיפול בכל מיני מחלות ילדים, והנה מה שמיכל כותבת בהקשר של טיפול בנוזלים באוזניים ובדלקות אוזניים חוזרות:
"להורי הילדים שהגיעו אליי לטיפול, הסברתי שאין בעיה פיזית בגוף הילד מבלי שתהיה לכך סיבה נפשית בסיסית. עוד הסברתי להם, שמאחר שלילד יש קשר הדוק לאנרגיה של ההורים, הסיבה טמונה דווקא בהם. האוזניים קשורות לנושא של הקשבה, האזנה. ולכן יכול להיות לבעיה קשר לכל מה שהילד שומע או לא רוצה לשמוע, או למידת היותם של ההורים קשובים לילד ולצרכיו."
היא נכנסה לביתה
השקט מברך אותה לשלום
היא מניחה את התיק על הכסא בפינת האוכל
הכל נשאר כפי שהיה בבוקר
הכיור נקי
הסלון מצוחצח
מדליקה את הרדיו
מקשיבה לחדשות
פיגוע ותאונה
ומכבה
השקט חוזר
עומד באויר
היא מתחילה לחשוב על ארוחת הערב
והולכת לסופר
לקנות קצת עגבניות ומלפפונים ופטרוזיליה ולחם טעים
וחוזרת הביתה
והשקט אומר לה טוב שבאת
השתעממתי כאן לבד
היא נכנסת למקלחת
מזמזמת שיר
חושבת על הבוס בעבודה
שנזף בה
והיא הביטה בו ושתקה
חוששת למקום עבודתה
מחר תיכנס אליו
ולא תשתוק
ותאמר לו שנמאס
מהתנהגות כזאת
והמים זורמים
משקיטים מעט את המחשבות
והיא יוצאת
מורחת את גופה בקרם נעים
ונזכרת בידיים שפעם ליטפו אותה
וגרמו לה להתרגש
וליבה החסיר פעימה
והיא מרגישה כמיהה
לידיים מלטפות
לעיניים מקשיבות
לקצת רעש
וצלילים
שייכנסו אליה לחיים
כשתינוק בא לעולם דבר ראשון הוא צועק – הנני כאן. שימו לב אליי. תנו לי חום, אהבה ואוכל מזין. דבר שני הוא מחפש את אמו. את האישה שנתנה לו חיים. חיים יקרים מנשוא. חיים שהוא בא לממשם. ולאחר שהוא מקבל את החיבוק מאמא, הוא נרגע. ומרגיש מוגן. ועוצם את עיניו. וסומך. כי הוא מרגיש בתוכו מהי אהבה. שלמות. רוגע. תחושה של בית. והתינוק גדל. ומבין. שאמנם הוא נאהב, אבל הוא אינו מרכז העולם, ולעיתים יש דברים שמסיטים את תשומת הלב ממנו. והוא אומר הנני כאן. וצועק. ובוכה. שימו לב אליי. כואב לי. אני רעב. תחליפו לי חיתול. וכך הוא גדל לאיטו. ומחפש את האהבה שהרגיש בדקה הראשונה לאחר לידתו. אהבה עוטפת. מגינה. אהבה שניתן לסמוך עליה בעיניים עצומות. שאם רק יבכה – יקבל חיבוק. אם יהיה רעב – יקבל חלב. אם יהיה עצוב – יצחיקו אותו עם חיוך. והתינוק כבר גדל. והפך לעלם. ולגבר. ולאיש זקן. אשר מחפש את אותה האהבה שחווה ביומו הראשון.
