אמא / ליעוז שי

צילום: ליעוז שי
צילום: ליעוז שי

 

אמא שלי ואני מדברים בטלפון כל יום אבל לא אומרים כמעט כלום אחד לשני.
היא משתפת אותי בענייני הבית, אני משתף בענייני העבודה. היא מספרת על התבשיל החדש שניסתה, אני על המסעדה החדשה שביקרתי בה השבוע.
אנחנו מדברים המון אבל בעצם לא אומרים דבר.
אמא שלי מתקשרת אלי כל יום.
היא אוהבת לשמוע שהכל בסדר ושאני במצב רוח טוב.
כשאני לא במצב רוח טוב אני משחק כאילו שאני כן או שאני פשוט לא עונה לה.
לפעמים אני מעדיף פשוט לשתוק. ואני יודע שהיא מבינה את זה.
אנחנו רגילים לשתוק. הקשר שלנו הוא קשר לא רגיל. הוא קשר של שתיקה. של שותפים לסוד שכמעט ולא דברנו עליו מעולם.
אמא שלי היא אשה חזקה ודעתנית, בעלת אג'נדה ברורה ודעות מוצקות. היא תמיד הייתה כזאת.
היא אוהבת ללכת נגד הזרם ולמתוח את הגבולות, אבל תמיד להשאיר לעצמה קצה של חבל ביד, שאם תמעד ותיפול בטעות, היא תוכל לטפס בחזרה ולהמשיך ללכת בתלם.

"היי מה נשמע?"
בסדר חמוד שלי, מה שלומך?"
"אני בסדר"
"יופי, מה חדש?"
"האמת שאתמול היה פה קטע מוזר… יש לי זוג שכנים, בחור ובחורה, ואתמול שמעתי אותם רבים. זאת לא הפעם הראשונה שאני שומע. הם רבים המון. אבל אתמול שמעתי שהוא מכה אותה והתקשרתי למשטרה"

שתיקה ארוכה.

"ומה זה הזכיר לך?"

היא שאלה את השאלה הזאת בטון ציני, כזה שרק מי שמכיר אותה היטב יודע לזהות.
טון שגורם לך להרגיש שוב את המתח הזה באוויר. את החרדה הנוראית הזאת שמשהו יקרה ולא נוכל שלוט במצב.

הייתי בן 4 בפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי מרים אגרוף באוויר והודף אותו במלוא העוצמה בפניה של אימי.
זה קרה בבוקר של חג הפסח.
היא הייתה כמה שבועות לאחר לידתה השנייה והגוף שלה היה עדיין חלש. היא נפלה על הרצפה ומבטינו נפגשו.
אני זוכר שלא הצלחתי להבין מה קרה בדיוק ולמה היא נפלה. רציתי לגשת אליה אבל היא סימנה לי בעיניה להישאר במקום ולא לזוז.
מאותו יום שררה בבית אווירה מתוחה.
אחר הצהריים, כשהלכנו לגינת המשחקים, אמא הסבירה לי שצריך להיזהר שלא להרגיז את אבא. שהוא לא מרגיש טוב. הוא מאוד עצוב. ואני לא הבנתי איך אפשר להיות עצוב כשיש בבית תינוקת חדשה.
אמא גם ביקשה שלא אספר לאף אחד מה קרה באותו בבוקר.
היא התביישה. היא לא רצתה שידעו שהאישה הזאת, שיודעת לעמוד על שלה ולא פוחדת להשמיע קול מחוץ לבית, נכנעת ברגע שהדלת נסגרת.
באותו הלילה אמא ישנה איתי במיטה.
אני לא יודע מי פחד יותר מבן שנינו – היא מאבא או אני, שמא יקרה לה משהו.
בימים שהגיעו אחר כך אבא הלך והסתגר בתוך עצמו. הוא המעיט בדיבור. היה נכנס הביתה לאחר יום עבודה, מזיע ומלוכלך, מדליק את הרדיו בקול רם ומתחיל לגרור רהיטים כאילו נכנס בו שד.
אנחנו היינו מסתגרים בחדר השינה שלי, יחד עם אחותי התינוקת, ומשחקים בבובות או קוראים סיפורים.
אמא עשתה הכל על מנת להשכיח מאתנו את האיש ההוא שנמצא מעבר לדלת.
באחד הערבים רציתי ללכת לשירותים. יצאתי מהחדר לכיוון הסלון.

"מה אתה עושה פה? כנס מיד לחדר!"
"אבא אני צריך פיפי"
"כנס לחדר שלך אמרתי!"
"אבל אבא…"

לא הספקתי להשלים את המשפט ומצאתי את עצמי שוכב על הרצפה לאחר שגם בי האגרוף שלו פגע.
אמא שרצה אלי ורצתה להגן חטפה גם היא, וכך מצאנו את עצמנו שוכבים זה לצד זו על הרצפה בסלון, בוכים ביחד.
לכל ילד קשה לגלות שאבא ואמא שלו הם שבירים. הם לא גיבורי על. הם אנשים וגם הם חלשים לפעמים.
קשה יותר לגלות שהאדם שאמור להגן עליך, זה שעד לא מזמן ישבת בחיקו והקריא לך סיפורים, הוא כבר לא אותו אדם ואי אפשר לבטוח בו יותר.
אמא ואני המשכנו לשמור על הסוד שלנו.
היא לא רצתה שאנשים יגלו ויתחילו לדבר עליה. לא רצתה שיגידו שהיא אשה מוכה.
אחרי שבועיים מתוחים מאוד אמא החליטה שניסע להתאוורר קצת בסוף השבוע אצל סבא וסבתא.
יום שישי הגיע, אמא ארזה לנו תיק, הכינה סנדוויצים לדרך ואת הקלטת של פרפר נחמד שאהבתי להקשיב לה באוטו, והנה הגיעה השעה בה היינו צריכים לצאת.
ופתאום אבא נכנס הביתה והתחיל לצעוק.
עמדתי ליד התיק הגדול בסלון ופחדתי לזוז. פחדתי אפילו לנשום. שוב המתח הזה באוויר. מתח כל כך מכביד שעוד רגע אפול בגללו.
אבא ביקש מאמא שתיכנס איתו רגע לחדר, הוא רוצה לדבר איתה. היא הסכימה. הם נכנסו והדלת ננעלה מאחוריהם.
עוברות כמה דקות ואני שומע את אמא צועקת. לא יכולתי לזוז מהמקום. הרגליים שלי קפאו. הגוף שלי רעד ולא הצלחתי לעשות אפילו צעד.
אחותי התינוקת שכבה בסל לידי ובכתה. הבנתי שאני חייב לעשות משהו אבל לא ידעתי מה. ואמא ממשיכה לצעוק ולבכות. ואני לא מצליח לזוז.

"ליעוז!"

ברגע ששמעתי אותה צועקת את השם שלי פתחתי את הדלת והתחלתי לרוץ לכיוון דירות השכנים. דפקתי על כל הדלתות בבניין. צרחתי. השכנים יצאו ואני לא זוכר מה כבר אמרתי, אני רק זוכר שכמה דקות אח"כ
אמא יצאה מהבית חבולה ופצועה, ממררת בבכי וכואבת. אוחזת את הסל ובו אחותי התינוקת, היא רצה אלי לחבק אותי.
התחבקנו ובכינו. שנינו הרגשנו שבזה הרגע ניצלנו. הסוד שלנו התגלה ועכשיו אנחנו חופשיים.
לאחר כמה דקות הגיעה משטרה ואבא נעצר.
בלילה אמא השכיבה אותי לישון. היא נשכבה לידי בחוסר נוחות. ראיתי שכואב לה אבל היא ניסתה להיות גיבורה ולא להראות לי.

"תישן טוב הלילה נסיך שלי"
"תישני לידי אמא?"
"בטח"

מאז אותו יום אמא ואני מחוברים בקשר של שתיקה אליו הורגלנו. אנחנו לא מכירים משהו אחר. היו רגעים באותה השנה שהיה לה קשה להסתדר איתנו, שני ילדים קטנים, לבד, בלי עזרה.
היא תמיד ניסתה להראות לי שהיא חזקה למרות שתמיד הצלחתי לראות שמאחורי החוזק הזה עומדת אישה מצלוקת.
שנתיים לאחר מכן אמא פגשה את הגבר של חייה, הם חיים יחד עד היום. היא הרוויחה אהבה ואני הרווחתי אבא, אומנם לא כזה שדמו זורם בדמי, אבל כזה שלעולם לא הייתי מחליף באחר.
אני כבר כמעט בן 30.
אמא ואני מדברים כמעט כל יום בטלפון.
על מתכונים, על כביסות. על העבודה שלי, על העבודה שלה. על המון דברים אנחנו מדברים.
ועדיין אני לא יכול לספר לה כשאני עצוב כי אני רוצה להיות חזק בשבילה.
גם אחרי כל השנים האלה. גם היום. גם עכשיו.

אני אוהב אותך, אמא שלי.

הנה דף הפייסבוק של ליעוז שי

lioz

 

יום האם – איזה כיף!  

השבוע קראתי בעיתון שבסופש הזה מציינים את יום האם וחייכתי לעצמי. נזכרתי איך בילדותי (וזה היה לפני הרבה מאד שנים) יום האם היה יום חגיגי שכזה…  

מאת: טל בוקריס

השבוע קראתי בעיתון שבסופ"ש הזה מציינים את יום האם – וחייכתי לעצמי. נזכרתי איך בילדותי (וזה היה לפני הרבה מאד שנים) "יום האם" היה יום חגיגי שכזה שבו הכנתי לאמא הפתעה קטנה ושטותית וכשהגיע "היום" הגשתי את ה"יצירה" שלי, כולי גאווה והתרגשות מרובה ואמא כמובן "התלהבה" ליטפה את ראשי ופניי, חיבקה ונישקה בחום ואהבה שתמיד, מאז ועד היום, מעניקים לי את התחושה שלא משנה מה, הכל בסדר! איזה כיף להיות ילדה!

והנה (כמעט 30 שנה אחרי) ציון יום האם חוזר וזה מעורר בי חיוך וגעגוע. רק שעכשיו, אני האמא…..איזה כיף להיות אמא!
בשבילי להיות אמא זה: תמצית ומטרת הנשיות, מהות האהבה, ההכלה והנתינה, מקור הכוח והכאב, מתנה.

מבחינתי להיות אמא זה:
– לאהוב ללא תנאי אפילו אם את כועסת.
– לתת, גם כשאת עייפה ,חולה או סתם מבואסת.
– להתגעגע גם כשהם בחדר השני.
– להקשיב גם כשזה לא באמת מעניין.
– לצאת לחופשה ולא להפסיק לחשוב ולדאוג.
– לא לצאת לחופשה כי הרי לא תצליחי ממש לנוח שהרי כל הזמן תחשבי ותדאגי.

– להיות גם המבוגר האחראי וגם החברה הטובה.
– לצחוק הרבה ביחד איתם ולבכות לבד.
– להתאפק כשאת רוצה לריב עם אבא.
– להתאפק כשאת רוצה להתפייס עם אבא.
– לבשל,לנקות,לכבס,לגהץ,לקפל,לחמם,להגיש,לארגן,לסדר ולא להיות עקרת בית!
– להציב גבולות ולעמוד בהם.
– לדבר בטלפון, לעזור בשעורי בית,להאכיל את התינוק, להקשיב לסיפור של הבן, לחייך לבעל – וכל זה ביחד.
– לא להיות חולה.
– להיות חולה ולהתנהג כמו בריאה.
– לא לשכוח כלום.
– להזכיר לכולם לא לשכוח כלום.
– לקום בלילה כשחולים או כשיש חלום רע ולמחרת לשדר "עסקים כרגיל".
– להצליח לרפא כאב בנשיקה וחיבוק.
– לשחק במשחקי קופסה וללמוד ליהנות מזה ( כי גם כשהייתי ילדה לא ממש אהבתי).
– לוותר על הרבה ולא להרגיש שפספסת.
– להתפשר כל הזמן ולא להרגיש שהחמצת.
– לדעת להתחלק לשתיים, שלוש, ארבע……ולהישאר שלמה.
– להיות גם וגם, עוד ועוד, תמיד ולעולם.
– לדעת להיות סבלנית וסובלנית.
– להיות כל הזמן בסוג של "עבודה" ובכל זאת לומר בסוף של יום –תודה!

ובכל זאת ואולי על אף זאת, בשם כל האמהות, אני מרשה לעצמי לומר שהערכה ותודה, תמיכה ואהבה תמיד יתקבלו בהנאה כי למרות כל האהבה, יש לי עוד כמה "סטאטוסים" שאני רוצה להספיק.
וכן – אמא יש רק אחת – אז תשמרו עליה.

שיהיה יום האם שמח ומפנק במיוחד!

* שאלות בכל הנוגע להורות זוגיות ומה שביניהם, אפשר לשלוח לטל בוקריס מ"נונשקה"- מרכז אישי יועצת מנחה מטפלת ומאמנת אישית.
Tal.bookris@gmail .com

 

מניפסט – "אבודה במרחב"

זה עצוב שגדלים במשפחה, כביכול אוהבת, ואין כל אפשרות לשתף את מי שאמורה להגן עלי, במה שעובר עלי, בתחושות שמלוות אותי, מקשות לנשום, את אמי…  

מאת: ליאת בן דור

wom

אין זה מקרה שאינני מרשה לעצמי לחייך מזה חודשים רבים, מִמֵילַא אף אחד לא יבין אותי, לא יאמין.
זה עצוב שגדלים במשפחה, כביכול אוהבת, ואין כל אפשרות לשתף את מי שאמורה להגן עלי, במה שעובר עלי, בתחושות שמלוות אותי, מקשות לנשום, את אמי.

איך בכלל ניתן לפתוח נושא כזה טעון, מי בכלל ימְצא אמפטיה אלי כשאומר לו מה עברתי, איך התנהגתי, מה אני חושבת ?

נראה לי שאמשיך לשתוק, שאשאיר זאת בבטן, גם אם זה ידיר שינה מעיניי, לא יאפשר לנוע קדימה, מצד שני אינני יכולה יותר, לילות שלמים של עינוי, לילות שלמים של הלקאה עצמית, ימים של דמעות והסתגרות.

השבוע ניסיתי מספר פעמים לרמוז לחברתי שקשה לי, שאינני מצליחה להתרכז, לתפקד, לדאבוני היא התעלמה ומיד עברה לשוחח על עצמה, עד כמה גם לה קשה, התאכזבתי, לא הבנתי מדוע לא עצרה לרגע ושאלה אותי "למה?", אחרי הכל אני תמיד נמצאת שם עבורה, תמיד תומכת, מקשיבה, עוזרת לה לצאת ממצבים לא נעימים, ואילו היא, כלום, ממש כלום, באותו לילה בכיתי מאוד, לא עניתי לאף מסרון, אפילו להיכנס ולהתקלח לא רציתי, לא מצאתי את בכוח.

שלוש פעמים ביקרתי את אמא, קיוויתי שזה ידליק אצלה נורה אדומה, רציתי שהיא תשאל "האם קרה משהו?" או "מה קרה שפתאום אני מוצאת זמן לבקר אותה כל כך הרבה?" אבל היא קיבלה זאת כברור מאליו, שאלה ברפרוף לשלומי והתיישבה מול הטלויזיה לצפות באיזו טלנובלה מטומטמת וכדרך אגב אמרה לי שאפתה עוגת תפוחים, שאתכבד.

נו באמת, עוגת התפוחים שלה מעניינת אותי, ה' איך יתכן שלא קוראים עליי את המצוקה, את הרצון לשתף במשהו שבוער בי, מה אני לא מקרינה רצון לחיבוק?

החלטתי להתפטר, אין לי יותר חשק וכוח לשמוע את השטויות של רותי שיושבת לידי וכל היום מלינה על בן הזוג שלה ובטח לא להמשיך לספוג את הַטְּרוּנִיוֹת של הבוס המעצבן שלי, פעם הדואר לא יצא בזמן ופעם הקפה לא מספיק חם, פעם לדעתו אינני מתלבשת הולם ופעם ה' יודע.

בכלל לא מעניין אותי אם אמצא עבודה, כל מה שמעניין אותי כרגע זה למצוא שלווה בנפשי, לנוח, פשוט לנוח ולאפשר לעצמי לחשוב בשקט, למצוא בעצמי את התשובות, תהיינה קשות ומכאיבות ככל שתהיינה.

אני לא בטוחה שאצליח לעמוד לאורך זמן בלחץ ובכאב העצום הזה, מרגישה בודדה, אבודה במרחב. לא יודעת מה לעשות, למי לפנות.

אתמול הכנסתי שאלה בפורום מסוים, קיוויתי שמשם תגיע הגאולה, כל שעה נכנסתי לראות האם המומחה בתחום יענה לי, ייתן לי כיוון לחשיבה, יציע לי לאן לפנות, במי להיעזר, במקום זה כל מיני 'חכמים גדולים' כתבו לי שיהיה בסדר, ומישהי אף הגדילה לעשות, היא כתבה לי שלא אהיה פאתטית, בכיינית, שלאחרים יש צרות כפולות ומכופלות משלי והן לא מייללות. היא ממש חצופה, אפשר לחשוב שהיא מכירה אותי, ובכלל ממתי משווים בין כאב נפשי אחד לשני, מה יעזור לי אם אנסה להשוות את צרותיהם של אחרים למועקה שלי? הרי זה שלי ואני זו שחווה זאת יום, יום, לא היא.

רציתי להגיב לה, לכתוב לה עד כמה זה לא לעניין מה שהיא כתבה, אבל העדפתי לשתוק, לא להתעצבן ולהתעצב יותר, הצרה שתשובתו של המומחה לא הוכנסה, העיקר שהם מבטיחים שם ייעוץ מקצועי, ממש.. נראה לי שהנושאים המופנים למומחים כלל לא מועברים להם, שהכל שקר אחד גדול, זה מתסכל אותי מאוד, מאכזב.

אני יושבת כבר שעות מול המחשב, מנסה לעשות מעט סדר בראש ולא מצליחה, מדהים עד כמה שזה לא אני, תמיד מצאתי את הפיתרון הטוב ביותר ובמהירות, אז מה קורה לי עכשיו, למה כל כך קשה לי לעשות זאת?

הייתי נוסעת עכשיו לחו"ל, נזרקת לי באיזה מלון עלוב או באיזה צימר בצפון, בורחת מכולם, ואולי מעצמי, אבל אין לי את האומץ לעשות זאת, המחשבה שזה לא משנה היכן אשהה, לבד לא אצליח להגיע לתשובה המיוחלת לא מאפשרת לי להרים טלפון ולהזמין כרטיס… לברוח.

הבוקר שמעתי שיר של זמרת מוכרת שאמר במילים אחרות את מה שאני כל כך חוששת לספר, הערצתי אותה באותו רגע, אפילו הרגשתי הקלה, רציתי לכתוב לה, לומר לה "הוצאת לי את המילים מהפה, תודה" אבל זה נראה לי לא לעניין, מי יודע אם היא בכלל פותחת מכתבים, עונה לפונים אליה בבלוג שפתחה למעריצים, אז שוב וויתרתי, שוב לא אִפְשרתי לעצמי לצאת מהמבוך החונק הזה.

אני כועסת על עצמי, לא מבינה את עצמי, את המשחק הזה שלי עם עצמי, רוצה.. לא רוצה. אולי פשוט אשתוק ואקח איתי את הסוד הזה לקבר, פשוט אתנהג כאילו כלום לא קרה, אזייף חיוך, אתן לסובבים אותי להאמין שהכל כשורה, שסתם היה לי מצב רוח ירוד ושזה עבר, אבל את מי אני מרמה בעצם, אותי? הרי אני גרועה במשחק ולמה לי לרמות את עצמי, אחרי הכל הלילות הלבנים לא יפסיקו והדמעות איתם.

רוצה לחזור לילדוּת, רוצה להתעורר לימים אחרים, די אין לי כוח לשיחות העקרות האלה עם עצמי, הרי תשובות אין לי ושאלות ממוקדות לא נשאלות על ידי.

אבא פעם אמר לי שמה שלא יהרוג אותי יחשל אותי, האומנם? אולי הוא צדק, אולי גם אותה מגיבה מרגיזה צדקה, אולי אני באמת עושה סערה בכוס מים, אולי המצב לא כל כך נורא כמו שאני משכנעת את עצמי, הרי תמיד אמרו לי שאני נוטה להגזים, לעשות מהומה על לא מאומה.

זהו החלטתי, מחר בבוקר אסע אליה, אומר לה מה שמתחולל בי, אברר מולה מה זה אומר לגבי, אנסה לברר עם עצמי האם זה היה אירוע חד פעמי או דרך לכל החיים, אשאל מה היא חושבת, מה דעתה, אני חייבת את זה לעצמי, אשמע אותה, את דעתה ואחליט מה הלאה.

יש.. זהו הוטב לי מעט, זו כנראה הדרך, זה מה שעלי לעשות, עכשיו אני הולכת לישון, נרגעתי.

 

 

אמ – סיפור קצר 

לפני שהלכנו התנשקנו, אמרתי לעצמי שאנשק אותה יותר מכרגיל…  

חזרתי מהבנק אחרי שלא קיבלתי את כרטיס האשראי שלי. הבנק שהעלה לי את העמלות אחרי שחיזר אחרי ושכנע אותי במתק שפתיים לפתוח חשבון בתנאים מועדפים. פסעתי לעבר העבודה שלי, זו שאיני אוהבת. שאתקשר שוב לאמא? שאלתי את עצמי. הרי התקשרתי אליה כבר ביום שבת, והיא השיבה לי בטון קר. אתקשר שוב. החלטתי. אולי קרה לה משהו. לא יפה שלא אבדוק מה קרה. הקשתי בפלאפון המיושן שלי את האותיות אמ ונזכרתי שכבר מזמן אמרו בעבודה שיחליפו לנו את הפלאפונים. השם 'אמא' קפץ ולחצתי על המקש הירוק. אין תשובה. אולי היא ישנה. אולי היא לא רוצה לענות לי.
המשכתי ללכת. שנייה אחר כך צלצל הפלאפון ושמעתי את המוסיקה המקפיצה ששמתי בו כדי לשמח את עצמי, לא תמיד זה עוזר, וקראתי על הצג: אמא.
"היי, מה שלומך?" שאלתי בטון שמנסה להתעלם מכל מה שאני מרגישה.
"רגיל", היא השיבה בטון קר שכמו תמיד הקפיא את לבי.
"קרה משהו?" ניסיתי.
"לא הכל בסדר", היא השיבה ודיברה אליי כאילו שעשיתי לה משהו רע. כל הזמן זה קורה. מאז שאני זוכרת את עצמי. כל כמה זמן היא מדברת אליי בטון מתנכר, כאילו עשיתי לה משהו. ובאמת שלא עשיתי. היא מדברת אליי כאילו אני אוייבת שלה. מה היא רוצה ממני?
"למה ביטלת ביום שבת?" שאלתי. היינו אמורים להיפגש כל המשפחה בשבת בצהריים, אבל ביום שבת בבוקר אבי העיר אותי ואמר לי שאמא ביטלה. אני יזמתי את הארוחה המשפחתית. זו הייתה השבת שלי עם הילדים, לא היה לי רעיון מה לעשות איתם, אז חשבתי שיכול להיות די נחמד אם ניפגש כל המשפחה במסעדה בתל אביב, לא רחוק מהבית שלי. חייכתי לעצמי בסיפוק כשכולם אמרו שיגיעו. חוץ מאחי שלא הוזמן. "נזמין גם את אבא?" שאלתי את אחותי. "אבדוק עם אמא". היא השיבה. אמא שונאת להיות בקרבת אבא. כבר המון שנים. אבל הם גרים ביחד. בסוף גם אבא הוזמן. יופי. שבת משפחתית. הילדים שלי אוהבים את הילדים של אחי ואחותי, נשב במסעדה ונאכל אוכל טעים, אין כמו האוכל במסעדות, ובטח אבא יתעקש לשלם, אז מה רע?

ביום שישי חזרתי הביתה כמעט בחצות, אחרי שהייתי אצל טליה, בת הזוג שלי. הלכתי ממנה לאחר שאמרה שהיא מאוד עייפה וצריכה לקום למחרת בשש וחצי בבוקר, למסעדה שהיא מנהלת. היא באמת נראתה מאוד עייפה, ועדיין, קצת נפגעתי כשהיא שילחה אותי לדרכי. לפני שהלכנו התנשקנו, אמרתי לעצמי שאנשק אותה יותר מכרגיל. פעלתי כמו שנילי חברתי המליצה לי: "תגרמי לה להתחרט על כך שהחליטה לנסוע לחו"ל." החדרתי את לשוני כמו שפעם, בתחילת הקשר, היינו מתנשקות, אבל לאחר כמה שניות הרגשתי שהיא גמרה את הנשיקה. ונעלבתי. היא אף פעם לא מפסיקה. זה נכון שהיא מאוד עייפה, היא עובדת הרבה יותר קשה ממני והיא ערה ממוקדם בבוקר והיא הרבה זמן על הרגליים, ועדיין, נעלבתי. ואמרנו לילה טוב והיא אמרה שהיא מאוד אוהבת אותי ולא יכולה לזוז מרוב עייפות. וחזרתי הביתה.
הילדים היו מול הטלויזיה. כמו שהם אוהבים בשישי בלילה. לא זוכרת מה אמרתי להם. ואחר כך הלכתי למחשב, חברי הטוב, ושוטטתי בפייסבוק. וקראתי מיילים ותגובות. אני מקבלת הרבה תגובות לדברים שאני כותבת. זה נחמד באותו הרגע אבל שניה אחר כך ליבי שוב מרגיש מיותם. ואחר כך השכבתי את הבן שלי לישון. אני אוהבת ללטף אותו לפני השינה. לחבק אותו. לא הרבה זמן, כי אני תמיד מתה לחזור למחשב. אני מנשקת אותו והוא נשכב על הבטן ומרים את החולצה ואומר לי: "לטפי". ואני מלטפת לו את הגב. ואחר כך הלכתי למיטה של הבת שלי, שהיא הבכורה, והיא התרגלה לזה שאני משכיבה את הקטן ונמצאת איתו יותר לפני השינה. הוא פשוט דורש יותר ממנה. וחיבקתי אותה חיבוק קטן ונישקתי אותה בלחי החלקה שלה והתבוננתי בעיניה הכחולות היפות. ואמרתי לה לילה טוב. "לילה טוב אמא", היא אמרה לי בקול המלאכי שלה. וחזרתי למחשב. והכנסתי הודעה לפייסבוק, כי אני אוהבת שמגיבים לי, למרות שכאשר יש הרבה תגובות אני אומרת לעצמי שאין לי כוח וכמה הם מגיבים לי. ואחר כך נכנסתי למיטה. ולא הייתי כל כך עייפה. אז החלטתי לקרוא קצת בספר "לאכול, להתפלל, לאהוב". ספר נחמד. סימנתי לי את השורה שבה האיש הזקן המליץ לכותבת לעשות מדיטציה עם חיוך. כן, אולי אתחיל לעשות מדיטציות. אולי זה יביא לי שלווה. וגם אחייך במהלכן. חיוך משפר את המצב רוח. אני מחייכת חיוך קטן ומרגישה שיפור קל בהרגשה שלי. אני מסתובבת במצב רוח שפוף כבר כמה ימים. לפני שבוע, באמצע הלילה, דווקא כשטליה הגיעה לישון איתי, הרגשתי ממש חרדה. הנשימה שלי הייתה כבדה. הרגשתי כל נשימה ונשימה. מה יהיה אחרי שהיא תיסע? ולמה בכל זאת היא החליטה לנסוע? ואם היא תתאהב שם במישהי? הכעס פיעפע בי כמו לבה בתוך הר געש, ניסיתי להרגיע את עצמי והסברתי שהיא נוסעת כי היא צריכה לנסוע, וזה לא אומר שהיא לא אוהבת אותי מספיק. אבל זה לא עזר. אז הלכתי לסלון וחזרתי למיטה ושוב הלכתי לסלון ולקחתי שלוק מהוודקה מלון ואכלתי עוגיה ועדיין, הנשימה הייתה כבדה. ובשלב מסויים היא התעוררה ושאלה מה יש לי, אבל לא רציתי לדבר איתה והנוכחות שלה עיצבנה אותי, והצלחתי להירדם רק אחרי שהיא הלכה לעשן בסלון. מאז קצת נרגעתי והשפיות חזרה אל חיי.

קראתי כמה עמודים בספר וניסיתי להרדם, לפני כמה ימים טליה הורידה לי את שמיכת הפוך והכניסה אותה לתוך ציפה חדשה. השמיכה נעימה, אבל חמה מידי. הכלב הקטן שלי נכנס מתחת לשמיכה ונצמד לרגלי. שמתי את הפלאפון על שקט, כדי שאוכל לישון עד מאוחר. שכבתי על הבטן, חיבקתי את הכרית השמנמנה, הנחתי את הגופיה הלבנה על העיניים שלי וכמו תמיד הנחתי את ידי השמאלית על כרית הכוסמת הכתומה הארוכה שרותי, מישהי שפעם יצאתי איתה, קנתה לי מזמן. ונרדמתי.

 

סיפור קצר מאת חגית רימון, אתר אישה
hrimon@gmail.com

 

 

האם שעת הנקה מגיעה לעובדת במשרה חלקית? / אתר אישה – אתר נשים  

יעל עבדה במשך 4 שנים במרפאת שיניים בהיקף משרה חלקי – 5 שעות עבודה ליום. לאחר שילדה את בתה ובתום חופשת הלידה חזרה יעל לעבוד כרגיל, באותו היקף משרה.  

baby

 

יעל עבדה במשך 4 שנים במרפאת שיניים בהיקף משרה חלקי – 5 שעות עבודה ליום. לאחר שילדה את בתה ובתום חופשת הלידה חזרה יעל לעבוד כרגיל, באותו היקף משרה.

האם זכאית יעל ל"שעת הנקה" לאחר חזרתה לעבודה?

הילה פורת, עו"ד, משיבה:

סעיף 7(ג)(3) לחוק עבודת נשים קובע כי עובדת רשאית להעדר מעבודתה מתום חופשת הלידה עד תום ארבעה חודשים מאותו יום – שעה אחת ביום, בתנאי שהיא מועסקת במשרה מלאה.

לענין זה, יש לציין כי אין כיום דרישה בחוק כי בתקופה זו העובדת תניק את הילד – הכוונה היא, ללא כל קשר להנקה, כי האם העובדת תוכל להתמסר לטיפול ברך הנולד ועם זאת להמשיך בעבודתה הסדירה, בניכוי שעת עבודה אחת, וזאת במשך תקופה של 4 חודשים מתום תקופת חופשת הלידה ובלבד שהיא עובדת במשרה מלאה.

כמו כן, יש לציין, כקבוע בסעיף, כי ההעדרות המותרת על פי סעיף זה היא בנוסף להפסקות על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, ואין מנכים אותה משכר עבודתה של העובדת.

על כן, במקרה זה יעל לא תהיה זכאית להנות מ"שעת הנקה", שכן אינה עובדת במשרה מלאה.

• עו"ד הילה פורת – מומחית בדיני עבודה, מחברת הספר "דיני עבודה המדריך המלא", ומנהלת אתר עולם העבודה – הפורטל למעסיקים www.hilaporat.co.il