אתר אישה – אתר נשים נפלא עם כתבות מעניינות ואירועים לנשים
לארה פביאן (בצרפתית: Lara Fabian; נולדה ב-9 בינואר 1970) היא זמרת ממוצא בלגי-איטלקי. פביאן שרה בצרפתית, באנגלית, באיטלקית, ובספרדית. במהלך הקריירה שלה מכרה כ-12 מיליון אלבומים, והיא נחשבת לאחת הזמרות המצליחות ביותר בצרפת, ובאירופה. (ויקיפדיה)
הנה הופעה חיה של הזמרת המרגשת לארה פביאן
תזכרי את זה.. אוקיי ? :)אתר אישה
Posted by אתר אישה on יום שלישי 4 אוגוסט 2015
מאת: חגית רימון
בכל מהלך חיינו, נפגוש כל הזמן אנשים ש"מחלישים" אותנו.
הם יכולים להיות עמיתים לעבודה, שנוכחותם והתנהגותם יגרמו לנו לאי נוחות ולתחושות לא נעימות. אלו יכולים להיות בני זוג שיתנהגו אלינו בצורה מזלזלת ופוגעת.
זו יכולה להיות חברה שתאמר לנו מידי פעם אמירות מעליבות.
היום הבנתי, שזו עובדה קיימת. שלא משנה מה יהיה, כמעט תמיד יהיה בסביבה אדם ש"מחליש אותי".
האם הוא באמת "מחליש אותי"?
בעצם, אני נתקלת באותו אדם וממשיכה להיתקל בו מכיוון שאני מאפשרת לו להחליש אותי ולהקטין אותי. שהרי אילו הייתי חזקה מספיק ובעלת עמוד שדרה זקוף, הייתי מגיבה לו עם עוצמה, ולא מאפשרת לו לפגוע בי שוב ושוב.
למעשה, האדם הזה ש"מחליש" אותי, בשורה התחתונה בא להעצים אותי. לחזק אותי.
כל עוד אתיר לאותו אדם להחליש אותי ולהשכיח ממני את עוצמותיי, הרי שזה אומר שיש לי עבודה לעשות עם עצמי.
מדוע אני מאפשרת לאותו אדם להמשיך לנהוג בי ככה? לפגוע? אני המטומטמת שמאפשרת זאת, ובכל פעם, במקום להעיף את אותו אדם לכל הרוחות, אני מגישה את הלחי השנייה, לפעמים מתוך "חמלה" או הבנה מטופשת כלפי אותו אדם. לפעמים איני תוקפת חזרה בגלל חשש מהתוצאה. לפעמים מתוך הקלת ראש למניעים של אותו אדם, הרי הוא אוהב אותי אז עליי ל"החליק" את הפגיעה בי.
ואני למדתי בגילי הלא צעיר כמה דברים.
ראשית – לא יעזור לך כמה תרצי "ללמד" את אותו אדם דרך ארץ ורגישות. זה לא יעזור, כל עוד הוא ממשיך להיות אטום.
לא יעזרו כל רצונך הטוב וכל אהבתך. אדם אטום נשאר אטום, כל עוד הוא רוצה להישאר ככה וחושב שהתנהגותו מושלמת.
שנית – כשמדובר באנשים הקרובים לך – למשל בני משפחה או בן או בת זוג – בשלב מסויים רצוי להבין שהם לא ישתנו. זה האופי שלהם. אז… בתחילה תקפי חזרה. תעני להם. תבקשי שיפסיקו לפגוע. אבל… וזה קורה… אם הם לא משתנים – את בן או בת הזוג תעיפי מחייך, ואת קרוב המשפחה – תמעטי בשיחות ופגישות עימו, כל עוד הוא אינו משתנה ולא מתנהג אלייך כראוי.
שלישית – כשמדובר בעמית לעבודה או ממונה עלייך – זכרי שאת נהדרת ואל תניחי לאף אחד להשפילך.
רביעית – תעבדי על עצמך ועל הדימוי שלך והבטחון העצמי שלך. שווה ללכת למטפלת או פסיכולוגית (באופן אישי אני ממליצה על מיכל קידר לוי).
אתן מוזמנות ומוזמנים להגיב ולומר את דעתכן בסוגיית האנשים שפוגעים בנו.
אה, ובעצם, מה שבאתי לומר, זה שבסופו של תהליך – האנשים שפוגעים בנו הם אלה שמעצימים אותנו!!
כי תפקידם הוא לגרום לנו להזדקף, להיזכר כמה אנחנו שוות, לגרום לנו להתחזק, ולפתח את העוצמות והחוזקות שלנו.
ולאחר עוד כמה שניות של מחשבה – גם אם הפוגעים בסופו של דבר מעצימים אותנו, הרי שמי שבאמת אוהב, ובקושי פוגע, ונוהג בנו בעדינות ומחזק אותנו ברגשי החולשה – הוא הוא שהכי הרבה מעצים אותנו!
מאת: חגית רימון hrimon@gmail.com
היי, מה שלומך?
אני רוצה לספר לך על הדרך הכי הכי פשוטה בעולם להתחבר לשמחה ולמשוך דברים טובים לחיים.
אז הנה הטריק הכי פשוט בעולם.
כשאת קמה בבוקר או בכל שעה שבא לך
את עוצמת עיניים
נושמת עמוק
ואומרת:
אני מתחברת לתדר של שמחה
תרגישי את זה
תגידי: אני מתחברת לתדר של בריאות
אני מתחברת לתדר של אהבה
אני מתחברת לתדר של שמחה
אני מתחברת לתדר של הצלחה
תגידי את זה בכל פעם שתרצי…
ואם את באמת באמת רוצה לשמוח
הצטרפי לאתר אישה ואליי
לטיול מדהים לנשים בטוסקנה
1-7 בספטמבר
כשאת מתחברת לתדר של שמחה, תחשבי על כך שאת מעבירה תחנות ברדיו ומחפשת את התחנה שאת אוהבת, או שיר שמוצא חן בעינייך – את מעבירה תחנות. כך בחיים עצמם – תרגישי שאת מעבירה תחנות בין ההרגשה שלך – תחפשי תחנה של שמחה, אהבה, הצלחה… ותתחברי לתדר שלה.
המון המון בהצלחה.
ישנם עוד טיפים רבים ושיטות שונות למשיכת שפע ולשיפור ההרגשה. פשוט תשתמשי במה שמתאים לך.
את מוזמנת לקרוא על כל מיני שיטות כאן באתר. הנה טיפ נוסף – תקני לך מחברת מיוחדת…… שיטה מצויינת. ההסבר כאן
הצטרפי לאתר אישה ואליי לטיול נשים מקסים בטוסקנה 1-7 בספטמבר
http://isha2isha.co.il/toskana9
מאת: חגית רימון 17/5/2013
זה מדהים
כעת הבנתי
שהדברים שהכי אהבתי לעשות בילדותי
נגינה בפסנתר
וכתיבה
והזנחתי אותם זמן רב
הם בעצם
הדברים שמשמחים אותי
ומחברים אותי אל עצמי ואל השמחה שלי
וגורמים לי סיפוק.
בגיל שמונה עשרה הפסקתי לנגן
אבל הפסנתר הלך איתי. לכל הדירות בהן גרתי
הוא עומד אצלי בסלון. יפהפה כמו לפני הרבה שנים .
שותק. דומם. אפילו לא מבקש שאנגן עליו.
והיום פתחתיו וניגנתי מעט
אחרי שהופיעה לי בחלום פסנתרנית
אפילו גבי החל לכאוב מהפוזה של הישיבה
התבגרתי.
אצבעותיי ניגנו בצורה די קלילה. תו ועוד תו ועוד תו…
התחלתי ללמוד נוקטורנו מדהים של שופן.
לאט. לאט.
וכמעט בכיתי. על כך שפעם ניגנתי את היצירה בקלילות
ושלפני שנים רבות מאצבעותיי זרמו עוד יצירות רבות ומורכבות
וכמעט בכיתי על כך שכל כך הרבה שנים לא ניגנתי.
ושנים רבות רק מעט כתבתי.
והבנתי.
שמה שאהבתי לעשות בילדותי.
שם. שם נמצא המפתח לשמחה.
לפני מספר ימים קראתי בפייסבוק פוסט מרגש שכתבה יעל רופמן בנוגע לאונס הקבוצתי בהרצליה. יעל כתבה שהיא בעצמה עברה אונס קבוצתי… והחלטתי לראיין אותה. הנה הראיון האישי.
מאת: חגית רימון hrimon@gmail.com
ספרי בבקשה על עצמך
אני בת 30. נשואה. בעלת עסק שבו אני מלווה נשים לשיחרור מאכילה רגשית.
קראתי בפיסבוק פוסט שלך בעקבות האונס הקבוצתי בהרצליה. הפוסט שכתבת נגע לליבי, וסיפרת בו שעברת בעצמך אונס קבוצתי, ולפני כן גם נאנסת.
את מוכנה לספר על זה?
הייתי ילדה טובה מבית טוב. החיים הכי טובים. שכונה טובה. השכלה טובה. חינוך טוב. בגיל 12, חודש לפני הבת מצווה שלי נאנסתי בפעם הראשונה ע"י מכר של המשפחה. זו הייתה הפעם הראשונה במסכת של 3 שנים של התעללות מינית, של אונס ברמה כמעט יומיומית.
איך זה קרה? איפה ההורים?
ההורים לא נמצאים עם הילדים 24/7. אדם שהוא חבר קרוב של המשפחה, שאת סומכת עליו, ההורים סמכו עליו… הם לא ידעו.
אנשים רעים הם לא רק אנשים שאנחנו לא מכירים.
בהתחלה לא הבנתי מה קורה. כלומר ידעתי שיש דבר כזה אונס, אבל ידעתי שאונס זה אדם זר שקופץ מהשיחים בלילה בחושך. לא ידעתי שמה שאני עוברת זה אונס. זה לא אונס שלימדו אותי עליו.
כי מה קרה?
בן אדם שאת מכירה וסומכת עליו, חלק אינטגרלי מהחיים שלך, הכרתי אותו מגיל אפס. לא הבנתי שיש שם משהו לא תקין. הדבר היחיד שידעתי זה שאני סובלת ולא כייף לי, אבל לא הבנתי שזה אונס כמר האיש הזר שקופץ מהשיחים מהרחוב.
ידעתי שאסור לי לספר על זה כי הוא איים עליי.
אז נשארת עם הסוד הזה?
נשארתי עם הסוד הזה עד שבכיתה ט' הבנתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות ככה. ואז חיפשתי איך אני יכולה לא לגור בבית של ההורים שלי. לא רציתי להיות קרובה אליו. עברתי ללמוד בפנימייה טובה בירושלים ואף אחד לא הבין שעברתי לשם כדי לברוח מהתעללות.
כשהייתי בירושלים במקום מוגן והפגיעה הפסיקה, התחיל הקושי האמיתי. להיאנס זה החלק הכי קל. את פשוט שוכבת ומנתקת את המחשבות שלך, וזהו. הוא עושה את מה שהוא עושה. כל העבודה שלך זה לא להיות שם. אבל ברגע הזה שיש לך פתאום את הנשימה הזו של הקלת רווחה, שפתאום יש לך אוויר ואת יודעת שאין לך סכנה, את צריכה להתחיל להתמודד עם מה שעברת ומה שחווית. ואת חווית סיוט. תופת.
ואז הגיע דכאון קשה. עמוק. לא היו לי שום כלים ויכולות להתמודד עם הצונאמי הזה של הרגשות.
אחרי 3 שנים שכל מה שאת עושה זה להתנתק מהרגשות שלך – כשהגיעו לפתע כל הרגשות לא היה לי מושג איך להתמודד איתם.
אלו רגשות קשים שאיני יכולה בכלל לתאר לך את העוצמה של הכאב.
וככה חייתי במשך שנתיים. בדכאון קשה. בסבל יומיומי עד שב- 19/4/2005 החלטתי שאני לא יכולה לחיות יותר עם הסבל הזה, שאני לא יכולה יותר להכיל אותו.
שפכתי על עצמי חומר דליק והעליתי את עצמי באש. ניסיתי להרוג את עצמי.
שבריר שנייה אחרי שעליתי באש, מתוך הלהבות, צעקתי את מה שאני לא ידעתי אפילו שאני מרגישה, וזה שאני רוצה לחיות. צעקתי מתוך הלב: "אבל אני בעצם רוצה לחיות".
הגעתי לטיפול נמרץ ועברתי מסע שיקום פיזי ונפשי ארוך של 9 חודשים. בחרתי לחיות, והתחלתי לחשוף את מה שקרה, לדבר, לעבד את מה שקרה.
לפי חוקי הספרות זה אמור להיות הסוף הטוב כמו סיפור סינדרלה… באמת הרבה דברים טובים קרו: התחתנתי ולמדתי והקמתי עסק מצליח ומצאתי את המקום שלי בעולם והצלחתי להשתקם איכשהו. למרות שהרבה אנשים מחשיבים אונס כרצח של הנפש וחושבים שלא ניתן להשתקם מזה – האמת היא שזה אפשרי. זה לא פשוט אבל זה אפשרי ועשיתי את זה במאמצים ובעבודה יומיומית קשה.
להחלים ולהשתקם מטראומה זה לא אומר שהיא לא קרתה או שלא זוכרים אותה אלא שהיא לא משפיעה ומנהלת כל רגע בחיים שלי.
המציאות לא הייתה כמו סיפור סינדרלה. לפני 5 חודשים ויום, כשהייתי בחופשה באירופה עם בן הזוג שלי והתפצלנו לכמה שעות כי הוא רצה ללכת למוזיאון ואני למקום אחר – נחטפתי ונאנסתי.
איך זה קרה?
3 אנשים שלא הכרתי ראו אותי וגרמו לי תחת איומי סכין לבוא איתם. בסופו של דבר 17 אנשים היו שם.
במשך כמה שעות עברתי אונס אלים מאוד, אכזרי מאוד, לא שיש אונס לא אלים ולא אכזרי אבל זה באמת היה… עשו שם דברים נוראיים וכמעט כל הזמן הייתי עם סכין לצוארי.
ואז באיזשהו רגע, אחרי כמה שעות ניצלתי את העייפות שלהם, וכשהסכין לרגע התרחקה מצוארי אני ברחתי. אני עדיין לא יודעת איך זה שהם לא רדפו אחריי, שלא עצרו אותי. לדעתי הם פשוט היו בשוק.
חזרתי לחדר במלון. היה לי חור שחור. ברגעים הראשונים לא הבנתי מה קרה. רק כשהלכתי לשירותים וראיתי את הדם והפציעות ואת הכל ונזכרתי מה קרה לפני רגע. הייתי לגמרי מנותקת.
זה היה בשעת לילה שהלכת ברחוב?
זה היה בצהריים. באור יום מלא. ולכל מי שחייב להאשים את הקורבן ולשאול מה לבשתי וחייב לוודא מה לבשתי, אני יכולה לספר שזה היה דצמבר באירופה, קור אימים, והייתי לבושה באלף שכבות.
אין שום קשר למה שלבשתי. אונסים נשים בלי קשר למה הן לובשות ואיך הן מתנהגות ומה הן אומרות, כי אונס זה לא עניין של מיניות ומשיכה מינית. אונס זה עניין של שליטה ואלימות.
מה הייתה תגובת ההורים כשסיפרת על מה שקרה בילדותך עם החבר שלהם?
הם הופתעו מאוד. הם האמינו לי לחלוטין, וזה מאוד הפתיע אותי. הם עברו דירה כדי להתרחק, כדי שכשאני מגיעה הביתה לא אצטרך להיות לידו. הם נתנו לי גב מלא.
ולגבי האונס שעברת לאחרונה – איך בן הזוג הגיב? ובכלל מה היחס שלו לדברים שסיפרת לו מעברך?
ברור שהוא בן אדם מיוחד, שחי איתי כל כך הרבה שנים. במלון כשההכרה חזרה אליי מיד שלחתי לו הודעת ווטסאפ – "קרה משהו נורא. בוא." הוא מיד בא. הוא מיד האמין לי כמובן ולא פקפק. מיד החזיר אותי לארץ לבית חולים לקבל טיפול רפואי וטיפול מונע להדבקה מ- HIV.
כמה שמה שעברתי זה קשה, להיות מהצד של בן הזוג זה לא פשוט בכלל, ודורש כוחות התמודדות. אני מניחה שמאוד קשה לו. הוא נותן לי אוזן קשבת. אנחנו עוברים את זה ביחד ומדברים על זה כל הזמן. זה חלק מהשיח בבית. אנו משתפים רגשות, מחשבות, תחושות.
היו לך שאלות אל עצמך, כמו למה זה קרה לי? תחושת אשמה? גם על הילדות וגם עכשיו
בילדות האשמתי את עצמי בלי סוף. בוודאי. שאלתי עצמי מה אני עשיתי לא בסדר ולמה הבאתי את זה אל עצמי.
הנחמה שלי לגבי מה שקרה עכשיו זה שהייתי מספיק מודעת ובוגרת ומכירה את העובדות כדי לדעת שאין ללבוש שלי או לכל מה שקשור בי אין שום השפעה. שזה לא אני. שבסופו של יום האשם היחיד באונס זה האנס, ואני לא רציתי את זה ולא ביקשתי את זה ולא זימנתי את זה. ואת זה בגיל 12 לא ידעתי. את זה אני יודעת היום כשאני פעילה פמיניסטית וקוראת ולומדת ומספרת את זה מידי יום ביומו לנשים אחרות שהן לא אשמות. זה לחלוטין רנדומלי (אקראי).
רציתי לשאול אם את מסוגלת להיות עם גבר או שזו טראומה עבורך? אבל אני מבינה שזה לא רלוונטי…
אני נשואה באושר ובאהבה. זה לא טריוויאלי. זה דרש טיפול ועבודה פנימית. גם עבורו זה לא טריוויאלי. להיות עם אישה שעברה אונס זה ללמוד על הפחדים שלי ועל מה שעברתי.
רציתי לא לתת לטראומה לנהל את הבחירות שלי. אנחנו כבר שבע שנים ביחד וזה לא תמיד קל, אבל לאף אחד זה לא תמיד קל.
במה את עוסקת?
אני עוזרת לנשים להשתחרר מאכילה רגשית, לצאת ממעגל הדיאטות וללמוד לאכול לפי צרכי הגוף שלהן ולא לפי צרכי הלב שלהן. ירדתי במשקל למעלה מ- 60 ק"ג בלי דיאטות, בלי תפריטים, בלי ייסורים, רק מתוך עבודה על האכילה הרגשית.
את מאושרת?
כן. רוב הזמן. אני יותר מאושרת ממרבית האנשים שאני מכירה, ואני גם אגיד לך למה זה. כי כשאני בחרתי בחיים אחרי השריפה, אני בחרתי לחיות ובחרתי להיות מאושרת, ואני כל בוקר יוצאת מהמיטה ובוחרת מחדש – היום אני אחייה את החיים שלי במלואם ואהיה מאושרת. אני לא רק אעשה את מה שצריך אלא באמת אחייה ואהיה מאושרת.
מהי אישה מצליחה לדעתך?
אישה שנאמנה לאמת שלה. שעושה את מה שנכון לה ומדוייק עבורה ולא את מה שמצפים ממנה, אלא את מה שעושה לה טוב.
האם את רואה את עצמך כאישה מצליחה?
בהחלט.
איזה מסר יש לך לנשים?
אתן לא אשמות. אתן לא אשמות בכלום. אתן לא אשמות ואתן לא לבד. ואפשר לצאת מזה.
איך להשתחרר מאכילה רגשית? קורס וידאו בחינם עם יעל רופמן
