אהבה ממבט ראשון… סיפור קצר

ואז זה קרה… חברה הציעה לי לבוא איתה למסיבת נשים… 

מאת: Desire

תמיד ידעתי שמשהו בחיי חסר, אך לא ידעתי מהו.
וכך עברו חלפו להן השנים במסע החיים, גדלתי בגרתי וכיום אני יודעת שסוף סוף השלמתי את החלק החסר בפאזל של חיי והוא – אהבת נשים.
אל עולם זה נכנסתי בגיל 32, הייתי נשואה לגבר + 2 ילדים קטנים, וזה קרה לי פתאום…
הגילוי העוצמתי הפר כל שלווה בחיי והרגשתי ששם הוא מקומי, רק שם פרחתי, הרגשתי מסופקת ומלאה. לאחר מספר רומנים סוערים וכמה לבבות שבורים (שהשארתי באדיבותי הרבה), החלטתי שעד שלא אמצא את האישה של חיי, לא אכנס למערכת יחסים.
וכך היה…
שקעתי לי בעולם שלי, עולם בו ללב ולרגש אין מקום, הרגשתי שכנראה כבר לא אוכל להתאהב ובטח האמנתי שאין דבר כזה שנקרא אהבה ממבט ראשון. עם זאת אני מודה שהתגעגעתי בטירוף לתחושות של ההתאהבות, לעוצמות אפילו לקנאה ולכאב שבמערכת יחסים, כפי שיכולה להיות רק בין שתי נשים.

ואז זה קרה…

 

אישה יפה. התמונה להמחשה בלבד.

חברה הציעה לי לבוא איתה למסיבת נשים. די התלבטתי אם ללכת, ללא בת זוג, די עצוב להיות בודדה בלי חיבוק ונשיקה מאישה אהובה.
לבסוף הסכמתי וחשבתי לעצמי שאני הולכת כדי להנות, לשתות לרקוד ולחיות את הרגע.
הגענו למסיבה, על שפת הבריכה ישבו להן נשים, חלקן רקדו, דיסקסו, כל אישה ועולמה.
ואז…….ראיתי אותה.
עומדת זקופה עם שתי חברות שלה ומשוחחת איתן, לא יכולתי להוריד ממנה את המבט, היא הקסימה אותי ביופייה. הנוכחות שלה כל כך בלטה בין כלל הנשים, כאילו היתה סביבה הילה של זוהר.
התלתלים המדהימים שלה, פניה היפות- עיניה השובבות, גופה החטוב– היא היתה מושלמת בעיני.
ליבי נשבה בקסמיה ומאותו רגע לא יכולתי שלא להביט בה, ללמוד כל תנועה שלה, לראות את החיוך שלה…
כשלא יכולתי יותר להתאפק, וברגע נדיר של אומץ, ניגשתי אליה…
צעדתי לכיוונה בלב מפרפר , גייסתי את חיוך המיליון דולר שלי ואמרתי לה "היי מה עניינים?"
היא חייכה וענתה: "בסדר"..חיוך כל כך מתוק וביישני.
אמרתי לה: "אני רוצה לומר לך משהו.. תוכלי לבוא איתי רגע הצידה?"
התחלנו ללכת הצידה, היא נראתה מאוד מבולבלת וחוששת רצתה לחזור לחברות שלה, אמרתי לה שלא תיבהל (חשבתי שאולי היא סטרייטית בכלל…) לאחר התרחקות של מספר צעדים מהרחבה לחשתי לה באוזן: "תקשיבי: אני רוצה להכיר אותך ואם לומר את האמת די נדלקתי עלייך… דעי לך שאת מאוד מוצאת חן בעיניי, וזה לא קרה לי מעולם…"
היא הסתכלה עליי וחייכה – אמרה שזה מאוד מחמיא לה.
הצגתי את עצמי ושאלתי עליה…היא סיפרה לי ממש בקצרה.
הרגשתי שהיא לחוצה לחזור שוב לחברותיה, ויותר מכך, כאילו מישהי אחרת שומרת עליה… והאישה הזו נמצאת איתנו במסיבה, אך היא המאהבת שלה.
הייתי מבולבלת, הרי היא אמרה שהיא פנויה.
היא הציעה שאצטרף אליהן לרקוד עם חברותיה, תוך כדי הריקוד דיברנו קצת.
מחשבות רבות מלאו אותי וכל מה שידעתי הוא – שכל כך רציתי אותה!!! קיוויתי שאין מישהי אחרת בליבה ושאני אהיה שלה.
בסיום הערב מסרתי לה מספר הנייד שלי, כולי תקווה שהיא תתקשר.

עברו להם שבועות וחודשים, אני לא מפסיקה לחשוב עליה….
היא מלווה אותי לכל מקום, אני מפנטזת עליה-עלינו.
ויודעת שאני רוצה רק אותה
ואחכה לה עד סוף חיי.
אלוהיי.
מוקדש לאישה שכנראה לא תהיה שלי…

 

ראיון עם בת שבע גרניט, על תסמונת טוראט ועוד 

ראיון עם בת שבע גרניט, יושבת ראש עמותת א.ס.ט.י העוסקת בטוראט 

מאת: ליאת בן דור

בת שבע גרניט, מי שיסדה את עמותת א.ס.ט.י. – ארגון סינדרום טוראט בישראל, ושימשה לאורך שנים רבות כיו"ר ומנהלת העמותה, סבורה שתסמונת טוראט שלא אובחנה וטופלה בצורה נכונה ובזמן, עלולה להשפיע בצורה הרסנית גם על החולה וגם על בני משפחתו. לכן, היא ממליצה לאבחן נכון של התסמונת כצעד הראשון וחשוב לטיפול יעיל ושיפור איכות חייו של הלוקה בתסמונת.

שלום בת שבע, אני מניחה שיש לך נגיעה אישית לתסמונת הטוראט, נגיעה שהביאה אותך בעשרים ושבע השנים האחרונות להיות פעילה בעמותה שהקמת, שתפי אותנו בסיפורך האישי ובעשייתך המבורכת.

אני אם לבן בשנות ה-40,  נשוי, אב לבת ועובד במערכת הביטחון. לבני יש תסמונת טוראט מאז ילדותו, אך כפי שהוא אומר: "יש לי טוראט אך אינני סובל ממנה".
הקמתי את עמותת (א.ס.ט.י.) ארגון סנדרום טוראט ישראל לפני 26 שנים, בזכותו ושימשתי בה כיו"ר ומנהלת העמותה, כאשר כל פעילותי היתה ועודנה בהתנדבות בלבד. המטרה שלשמה העמותה הוקמה, היתה להביא למודעותן של המשפחות את כל הפרטים האפשריים בנוגע לתסמונת, לאפשר למשפחות אלו ליצור קשרים עם רופאים ומרפאות, וכן להגדיל את המודעות של מערכת החינוך לצרכים ולתסמינים של תלמידים ותלמידות הלוקים בטוראט, זאת על מנת שהמערכת תדע כיצד להתמודד, תבין אותם וכד' .
במהלך השנים, נתתי הרצאות למוסדות חינוכיים בכל רחבי הארץ, כמו גם במרפאות להתפתחות הילד, סמינרים למורים ומכללות שונות.
מאז הקמת העמותה, אנשים רבים פונים לקבלת מידע, ייעוץ, הכוונה ועוד, בעיקר באמצעות הטלפון, אך כמובן שישנן גם פגישות אישיות לצורך הרגעה ומתן כלים ואם יש צורך, אני מגיעה לא אחת למוסדות החינוך השונים. הפניות הן מישראלים ומאנשים החיים בחו"ל.
לאור פעילותי הרבה, אשר התקיימה במשך 11 שנים מביתי, זכיתי לקבל כאות הוקרה והכרה משרד מעירית רעננה ומאז מרוכזת כל פעילות העמותה משם.

מקריאה מוקדמת אודות עשייתך, אני מבינה שגם כיום פונים אלייך, כמעט מדי יום ביומו, הורים לילדים שלקו בתסמונת ומתייעצים, מבקשים הנחיות, תשובות. מה הבעיה הכי קשה היום להורים שמקבלים את הידיעה אודות היות ילדם לוקה בטוראט?

הבעיה העיקרית של ההורים היא החששות ולעיתים חוסר הבנת נושא הטוראט,בעברלא ידעו כלל על התסמונת והיא אובחנה בטעות כהפרעה פסיכולוגית, רק בשנת 1885 היא תוארה לראשונה על-ידי הנוירולוג הצרפתי ד"ר ז'יל דה-לה טורט ומאז מבינים שתסמונת טוראט הינה הפרעה נוירולוגית, עצבית ושאבחון נכון ומוקדם שלה הוא הבסיס לטיפול יעיל, המקל מאוד על הלוקים בה ומשפחתם.
אך טבעי הוא שלעיתים הורים מקבלים קשה את העובדה שילדם לוקה
בטוראט, התהיות והלבטים שלהם רבים ומורכבים. שאלות שגורות כמו: "מה עלי לעשות שהילד שלי יהיה אותו ילד המושלם עליו חלמתי? האם הוא יוכל להשתלב כמו כולם בכל מערכת ומסגרת אליה ילך?" עולות וצצות חדשות לבקרים ובצדק.
תמיד, תמיד קיימת הכמיהה שילדים אחרים לא יצחקו מילדם והחשש שנפשו תושפע ו/או תפגע מיחס החברה אליו. ההורים רוצים שהסביבה תקבל את ילדם כפי שהוא עם כישרונותיו, מעלותיו וגם עם חסרונותיו כפי שיש לכל אדם באשר הוא. כמובן שהם מקווים שתומצא "תרופת פלא" אשר תעלים לגמרי את כל הסימפטומים השייכים לטוראט, אבל מהר מאוד אשליה זו נמוגה כשם שבאה. חשוב לי לציין שמחקרים מצאו כי הגורמים לתסמונת הינם גנטיים ב 80% מהמקרים ו- 20% הנותרים, הינם מגורמים סביבתיים וטראומטיים, אולם הגן הספציפי עדיין לא פוענח וכן שאל לנו לשכוח שאוכלוסיית הלוקים בטוראט, הם אינטליגנטיים ומוכשרים ברוב המקרים אף יותר מאוכלוסיה "בריאה" או רגילה.

מחקרים מצביעים על כך שאחד מכל מאתיים ילדים לוקה בתסמונת טוראט, נתון מדאיג, שאני בספק אם יודעים עליו בציבור הרחב, האם ישנו איזה שהוא קשר של שתיקה או השתקה, מצד רשויות הבריאות בארץ? 

הנתונים היבשים בשטח אכן מצביעים סטטיסטית על כך שאחד למאתיים יילודים לוקה בטוראט, כמו גם שהתסמונת מופיעה בין גיל שלוש ל-16 (בממוצע בגיל שבע) והיא שכיחה יותר בקרב בנים לעומת בנות. הלוקים בטוראט הינם מכל קצות הקשת החברתית ומכל הגילאים והעמים, ישנם רופאים, מנתחים, שופטים, עורכי דין, מוסיקאים, מרצים באוניברסיטאות השונות, שחקנים ידועים יותר ופחות בספורט ובמדיה, סופרים ועוד (יש חוקרים הסבורים שגם מוצרט לקה בטוראט). אינני יכולה לומר שיש קשר של שתיקה או השתקה, כיוון שאוכלוסיה שאין לה נגיעה לתסמונת, לא מתעניינת בנתונים הסטטיסטיים אודותיו ואלה שיש להם נגיעה יודעים זאת.

בתוכנית הריאליטי הפופולארית "האח הגדול" השתתף לוקה טוראט (בנצי), האם החשיפה של התסמונת לציבור צופים כה גדול, שינתה את יחס הסביבה ללוקים במחלה, הביאה למודעות גבוהה יותר? 

מי שצפה באדם מקסים זה, בבנצי שהשתתף בתוכנית "האח הגדול", יכול היה לראות כמה חינני, חיוני ואנושי הוא, בנצי עשה שירות גדול וחשוב למען אוכלוסיית הלוקים בטוראט. ובמה דברים אמורים? לפתע כל הילדים עם טוראט הפכו ל "סלבס" וכולם רצו פתאום להיות חברים שלהם. זו היתה בוודאות חוויה מתקנת עבורם.

ולבסוף, במבט האישי: האם תוכלי להגיד לנו כמה דברים שחשוב לך שקהל קוראות תדענה על התסמונת?

ת. יש לי מסר מסוים וברור לכלל קוראית הראיון הזה באתר: אין צורך לרחם, אם יש צורך כלשהו בעזרה בלימודים, יש לספק זאת ולראות בלוקי טוראט, אוכלוסיה רגילה לחלוטין עם תוספת של "טיקים" מסוגים שונים. הם משרתים בצבא ומנהלים חיים רגילים, אם רק לא יפריעו להם בהערות שונות וגסות-רוח כפי שקורה לעיתים וחבל.

אני מודה לך מאוד ומקווה שהחזון שלך אכן יתממש.
אני מודה לך מאד ליאת על התעניינותך ועל שאלותייך, חשוב להביא ולהגדיל את המודעות אודות התסמונת לתודעה רחבה יותר בציבור, אני לשרותך אם יהיו לך עוד שאלות.

 

מָנִיפֶסְט של חיילת שנפלה קורבן למזימה זדונית ונאנסה באכזריות  

נפרדתי מכמה חברים שישבו לידי ואילו אותו חייל התעקש ללוות אותי לחדרי  

מאת: ליאת בן דור

אף לא יום אחד הייתי מוכנה להמשיך לחיות אחרי אותו לילה נורא, אילולא אותו חבר נפש, שאימץ אותי אל לבו ונסך בי כוחות ותקווה.
לקראת השליש האחרון של שירותי הצבאי, נאלצתי להישאר בבסיס
בתורנות, משהו שקרה אחת לחודש ולא היה בו אלא מן השגרה וחלק מתפקידי, לכן נהגתי תמיד להיערך לכך על ידי הבאת מזון, שבושל במיוחד עבורי יום קודם בבית והצטיידות במדים נקיים ושאר פריטים שנזקקתי להם להמשך שהייתי בבסיס במהלך השבוע שאחרי.
בתום המשמרת שלי ביום שישי, הצטרפתי לצוות לארוחת ערב והיה בכוונתי ללכת לישון לכמה שעות, קודם שאאלץ לחזור למשמרת שבת,
שהתחילה בשעה מאוד מוקדמת.
מחוץ לחדר האוכל ישבו כמה חיילים על הדשא ושרו לצליל גיטרה של אחת החיילות, מאוד התלבטתי בין הצטרפות לחבורה ובין השלמה שעות שינה, שכה היתה חיונית ונחוצה לי, הדילמה היתה לא פשוטה, מלחמה קשה התחוללה בי ולבסוף הצטרפתי לשרים, תוך שאני מבטיחה לעצמי, לא לשהות שם יותר מחצי שעה ולפרוש לחדרי.
מאוד נהניתי מהאווירה, למרות שאת רוב החיילים והחיילות בחבורה כלל לא הכרתי, אך זה לא הפריע לי, מצאתי עצמי משתלבת ומחויכת, וזה בעצם מה שהיה חשוב לי באותם רגעים.
אט, אט הצטרפו אלינו עוד ועוד חברֶה וממספר מצומצם, הפכנו לקבוצה שמנתה למעלה מעשרים לובשי מדים, חלקם מזייפים, חלקם כאלה שהיו בטוחים שהם ה"כוכב הנולד" הבא ויש שלא שרו, אלא תופפו או סתם ישבו להנאתם.
sadgirlבשלב מסוים התיישב לידי חייל, שסופח לבסיס שלנו כמה ימים קודם משום שחיכה להצבה הקבועה שלו, מיד כשהתיישב החל לספר על עצמו, גם ללא ששאלתי או הבעתי רצון לדעת, מדי פעם חייכתי או עניתי תשובה מטעמי נימוס.
לאחר כשעה הבנתי שאני חורגת מהזמן שהצבתי לעצמי וקמתי ללכת לחדרי, נפרדתי מכמה חברים שישבו לידי ואילו אותו חייל התעקש ללוות אותי לחדרי, בטענה שלא נותנים לחיילת יפה כמוני ללכת לבד ביום שישי, חייכתי והסכמתי.
תוך כדי הליכה לכיוון מגורי הבנות, הצטרף אלינו חבר של אותו חייל, האמת שלא ידעתי אפילו את שמם, שוחחנו בינינו ופתאום החבר נפרד מאתנו, שיערתי לעצמי שהוא לא רוצה להפריע לנו, כמו הרגיש עצמו מיותר וזה היכן שהוא הצחיק אותי, אני זוכרת שחשבתי לעצמי, מה הוא בורח, אילו רק ידע שאין לי כלל עניין בחברו, שאינני מכירה אותו אפילו.
נפרדנו כשהגענו למבנה המגורים שלי ועליתי לחדרי, להפתעתי שמתי לב שהדלת פתוחה מעט, זה נראה לי מעט מוזר, זכרתי שנעלתי אותה, אך הייתי מדי עייפה ולא התעמקתי בזה יותר מדי, נכנסתי לחדר, הדלקתי את האור ולהפתעתי, "החבר הנעלם" חיכה לי בחדר, לא הספקתי אפילו לשאול אותו, מה הוא עושה בחדרי והאם הוא יודע שאסור לו להימצא במגורי בנות, ותוך שנייה הצטרף אלינו "ידידי החדש" החייל שליווה אותי לחדרי.
את הזוועה והכאב שעברתי שם, אינני יכולה אפילו להביע במילים, זה היה הגהינום בהתגלמותו, השניים ללא רחם ביצעו בי את זממם, קמו, התלבשו ועזבו את החדר, כאילו לא קרה דבר.
נותרתי על המיטה עירומה ובוכייה עד הבוקר, לא יכולתי לזוז, לא רציתי לחיות, לא הבנתי היכן שגיתי ולמה זה קרה לי.
בהחלטה מהירה החלטתי לא להגיע למשמרת, מתוך תקווה שיבואו לחפש אותי ויעזרו לי, ואכן זה מה שקרה, כשעה ורבע אחרי תחילת המשמרת, הגיע הקמב"צ לחדרי… תוך פחות מחצי שעה כבר פוניתי לבית חולים קרוב.

תחושת ההשפלה היתה עבורי גדולה מהאקט האלים שעברתי, התחושה שאני לא שלטתי בחיי ובנעשה בי ובגופי, השאירה אותי חשופה ואומללה, לא הפסקתי לבכות ובבוקר למחרת הגיעה לחדרי קב"נית, מסתבר שלא הפסקתי לומר שיש בכוונתי לשים קץ לחיי והיה בכך די כדי לזמן אותה לחדרי.
אם לא די היה לי בתחושת ההשפלה, השאלות שנשאלתי על ידה והתחקיר שנאלצתי אחר כך לתת לשוטרת מצ"ח, היו תוספת כבדה מנשוא, שרק הוסיפה לרצוני לשים לכל העניין סוף ופשוט להעלם מהעולם הזה.
משלא חדלתי לדבר על כך, הוחלט להשאיר אותי באשפוז להשגחה, לכן החלטתי פשוט לשתוק ולשקר לקב"נית שמצבי הוטב ובפרט שאשוחרר מבית החולים.
את אמי ראיתי רק אחרי כחמישה ימים, לא יכולתי לעמוד מול מבטה הכואב ומצאתי את עצמי בהיפוך תפקידים, אני עודדתי וחיזקתי אותה, במקום שהיא תעשה זאת, ראיתי למול עיני אישה שהולכת להתפרק, מה שהיה עוד קושי לא מבוטל עבורי.
בתום האשפוז, קיבלתי "רגילה" תוך הבטחה שלי שאגיע אחת ליומיים שלושה לשיחה אצל הקב"נית.
אני זוכרת שמאוד הרגיז אותי שלא ידעתי מה עשו לשני תוקפי, האם נאסרו, נשפטו או מה… ? אף אחד סביבי לא היה מוכן לומר לי שום פרט על כך או שפשוט לא ידעו מה נפל בגורלם.
אני זוכרת גם כמה לא רציתי לחזור לבסיס, הרגשתי בושה ענקית, הפכתי למחוללת וממש לא רציתי להיתקל במבטים של כל מי שהכיר אותי שם, זה היה סיוט, שוחחתי על זה עם המג"ד והוחלט שאם אקבל שחרור מטעמי בריאות (הנפש) מהקב"נית, אוכל להשתחרר לאלתר.
תחילה זה נראה לי כפתרון טוב, אך לאט, לאט הבנתי שאם אשתחרר קודם סיום השרות על סעיף נפשי, אני עלולה לדפוק לעצמי את העתיד, שהרי זה ירדוף אותי בכל מקום עבודה שארצה לעבוד בעתיד, ומצד שני חשבתי לעצמי, מה זה כבר משנה, ממילא אני רוצה לשים קץ לחיי ולכן הסכמתי לסידור המוצע.
התחלתי ואמרתי ש "אף לא יום אחד הייתי מוכנה להמשיך לחיות אחרי
אותו לילה נורא, אילולא אותו חבר נפש, שאימץ אותי אל לבו ונסך בי כוחות ותקווה." אותו חבר היה לא אחר מאשר אותו קמב"צ שמרגע אשפוזי, לא חדל לבקר אותי, שיתפתי אותו בכל מה שהרגשתי, במחשבותיי, והוא לא הרפה, בכל הזדמנות הוא התייצב בביתי, הוציא אותי כמעט בכוח מהבית, שוחח איתי המון והרגיע.
עבורי הוא היה גורו, חיכיתי לביקוריו, כמו שלא חיכיתי כך לאף אחד אדם מימי, הוא היה זה שהמליץ לי להיעזר במרכז לנפגעי תקיפה מינית ואף ליווה אותי בפעמים הראשונות שהלכתי לשם.
כיום אני מודה גם לו וגם למרכז ויודעת שאני חייבת לו המון, בזכותו אני חיה ובזכות השיחות במרכז אני הולכת ומתחזקת, למרות שאני יותר מבטוחה, שהצלקת שנצרבה בנשמתי, תישאר שם לנצח.

הבהרות:
1. פרסום המניפסט אושר לי לפרסום על ידי אותה אישה צעירה שסיפרה לי אותו, והיא שוהה במרכז לנפגעי תקיפה מינית.
2. לבקשת המספרת, לא הוזכרו שמות ולא עודף פרטים מזהים, על מנת לשמור מכל משמר על חשיפתה.

 

 

עשרת הדיברות שלי בכל מה שקשור למערכת יחסים בריאה 

מאירה חיון בטור מצחיק, עשרת הדברות שלה לזוגיות טובה 

כתבה: מאירה חיון

 

התמונה להמחשה בלבד.

 

1. לעולם, אבל לעולם אל תגעי בשלט הטלוויזיה בזמן משחק כדורגל. גם אם לטענתך הזזת אותו, כי רצית לנקות את השולחן.

2. על דברים "חשובים" דברי איתי כשאני ישנה, וממש בלחש כדי שאני חלילה לא אתעורר.

3. אל תשאירי אצלי ב"כאילו" מברשת שיניים כי יש לי אוסף והתחלתי לאחרונה לנקות איתן את החריצים במאוורר.

4. גם לא חזיות, אני פשוט מכינה מהם כיפות לכל ילדי השכונה.

5. את הקפה שאחרי אני מאוד אוהבת לשתות – אבל לבד.

6. אל תשאירי לי פתק "היתי אם עשרה נשים, אבל איתך אני רוצה לכחת את זה אלהא" ולתהות מדוע עד היום לא חזרתי אלייך. שגיאות כתיב פשוט הורגות אותי.

7. אל תספרי לי אגדות על האקסיות שלך, רק כדי לדעת שהייתי עם מחציתן.

8. אל תגידי לי באמצע שאת אוהבת אותי, כי זה מכניס אותי ללחץ, אני לא אגמור ואת סתם תתעייפי.

9. אל תשאלי אף פעם את אחת מהשאלות הבאות:
א. מי זו הייתה בטלפון?
ב. לאן את הולכת?
ג. מתי את חוזרת?
ד. למה את שואלת אם אני עדיין בעבודה?
ה. עד 5 בבוקר עבודה?

10. ואחרי שאני גומרת (אחרייך כמובן) אספי אט אט ובשקט (ושוב כדי שלא אתעורר חלילה ) את הדילדו הקטן, הבינוני והגדול, את הרוקט פוקט, שמן האננס, האזיקים, הנוצות, חבל הבנאים, קופסת הגלידה הריקה ולא לשכוח כמובן את החברה שהבאת איתך ופשוט לכי, לכי לך.

מניפסט – סיפורה של אישה החיה על בלימה, על זמן שאול

שמי משמש אורח כבוד וקבע בפיותיהן של נשים שאין לי שמץ מושג מי הן ואיזה עניין יש להן בהכפשת שמי…  

מאת: ליאת בן דור

ליאת בן דור מתנדבת במרכז לנפגעי תקיפה מינית, ולהלן מונולוג של אחת הדיירות במרכז.

התמונה להמחשה בלבד
התמונה להמחשה בלבד

 

יש שאני מוצאת את עצמי מטה את כף העיתים, פעם לימין ופעם מעבר ליכולתי לראות את הקצה.  אני, שכה דבקה בפרטיותו של האדם, שכל כך חשוב לי לא להימצא במקום בו רכילות מאכילה את יושביו, מוצאת היום את עצמי מוקפת דמויות שהצליחו להוליך אותי שולל, נשים שעד שלא הכרתי אותן, ניתן היה לספור את מכריי על יד וחצי והנה היום, שמי משמש אורח כבוד וקבע בפיותיהן של נשים שאין לי שמץ מושג מי הן ואיזה עניין יש להן בהכפשת שמי.

אך לא מזמן סגרתי שלושה עשורים, את יום הולדתי העברתי עם אבי ילדי ועוד שני זוגות חברים, האווירה, הארוחה והמוסיקה שליוו את האירוע, היו כה מושלמים ומתוכננים עד הפרט האחרון, עד כי היו רגעים שהרגשתי שלא אני כלת השמחה, כי אם צופה מהצד, שלא יודעת כיצד להכיל את כל האושר הזה שהלך והתגבר ככל שהמסיבה רקמה יותר ויותר הפתעות ורגעים נעימים.

כחצי שעה לפני שהאירוע הסתיים, הודעתי לאישי שאני קופצת למכונית להביא את המצלמה, חשוב היה לי לתעד רגעים כה אישיים שהוקדשו, אך ורק לי.
הדבר האחרון שיכולתי להעלות על רוחי היה שלצד המכונית יחכה לי בעלה של חברתי הטובה ביותר, אחד מהגברים שישבו איתי ביום הולדתי, יעמוד כשגופו נשען על דלת המכונית ולא יאפשר לי לפתוח אותה ויותר מכך שיאחז בזרועי ויכפה עצמו עלי, תוך שהוא מנסה לנשקני נגד רצוני.
מילים כמו "לא היית צריכה להגיע עם שמלה כה סקסית שהטריפה אותי כל הערב" או "כבר המון זמן אני מחכה לרגע הזה" התערבלו עם החדרת יד חטטנית אל מתחת לשמלתי ומכאן, מרגע זה הכל התרחש בחופזה ובצורה זולה ומבחילה מאין כמותה.
נשארתי חצי שכובה על פח המנוע כשהוא רוכס את מכנסיו, מיישר את העניבה וחוזר כלעומת שבא אל תוככי המסעדה.

הרגעים שעברו מאותן שניות נראו לי כנצח, ברור היה לי שאני חייבת לקבל החלטה במהירות, במרחק 3 דקות הליכה מחכים לי אורחיי, ובכללם אבי ילדי, האם לחזור עם המצלמה ולהתנהג כאילו לא חוויתי אך לפני דקות ספורות את אחת החוויות המזעזעות בחיי או להישאר במכונית, לצלצל לאישי היקר ולספר לו את שארע?
כמה קשה היה להחליט, כמה הרגשתי מושפלת, לא ידעתי מה יקרה כשאביט לעיני תוקפי, לא ידעתי איך אראה ומה פני יסגירו כשאחזור.
עד לרגע זה אינני יודעת מה הניע את רגלי, מהיכן שאבתי את הכוח לחזור למסעדה, כל שזכור לי היה אותם מבטי התיעוב שראיתי בעיני חברתי ואת סטירת הלחי שזו הנחיתה אותי, כשהתעוררתי הייתי שכובה במושב האחורי של מכוניתי, מוסעת חזרה הביתה, כשלצדי ערמת המתנות שקיבלתי, זרוקה ברישול, כאילו הונחה שם כלאחר יד.
השקט שהתרחש לאורך הנסיעה רמז לי שעדיף שאעשה עצמי ישנה עד שנגיע הביתה. את הנשימות הרגוזות האלה של אישי, הכרתי זה מזמן וברור היה לי שהערב רק התחיל עבורו, שהוא מחכה שנגיע הביתה ושם אשמע היטב את שרציתי כל כך להתחמק מלשמוע.

טריקת הדלת העצבנית, רמזה לי שהגענו, התיישבתי אך בקושי, כאב הסטירה והצריבה שחשתי בפלג גופי התחתון, הקשו עלי את היציאה מהרכב, הוא כבר היה בדירה ואני, אני נותרתי בתוך אותה תחושה שקראה לי ללכת, ללכת ולא משנה לאן, העיקר שלא אכנס הביתה, שלא אצטרך להתבזות בפני הגבר שהיה כל חיי, האיש שחלק איתי שמונה שנות אושר צרוף ושני ילדים.
לא היה לי הרבה זמן להתחבט, להחליט, תוך דקות ספורות הוא חזר למכונית כשבידו תיק צד, הוא פתח בעוצמה את הדלת, זרק את המתנות על המדרכה וקרא לעברי, "חתיכת מופקרת שכמותך, איזה אידיוט הייתי, לארגן לך מסיבת הפתעה וככה מתחת לאפי לצאת באמצע ו.. ועוד עם… איזה חמור אני, איזה אידיוט? שלא תעיזי לצלצל אלי, את שומעת?"

אמר ונסע במהירות כזו שגלגלי הרכב הותירו באוויר ריח של גומי חרוך, כמו רמזו שהוא אפילו לא שיחרר את בלם היד.

חיי לא חזרו לקדמותם מאותו יום הולדת עגום. תוך שלושה חודשים מצאתי עצמי גרושה עם זימון לבית משפט במגמה להוציא את ילדי מרשותי לרשות אביהם, כמו גם צו המורה לי שעלי למכור את הדירה תוך תשעים יום ולהעביר את החלק היחסי לגרוש שלי.

ליוויתי את ילדיי לבית הספר ולגן, נכנסתי לבית המרקחת הראשון שמצאתי בדרכי, כשהם חזרו, אמי קיבלה אותם, אני לא שבתי לראותם עוד ימים רבים, מהמיון הועברתי למחלקה סגורה לחודשיים וחצי ואחר כך להשגחת הוריי.
לבד מול עולם עוין, מול הורים נבוכים, כועסים וילדים שהועברו לאביהם, חרף בקשותי החוזרות ונשנות שיוחזרו אלי.
לבד עם קלון, כאב, בדידות ורצון לא להיות פה יותר.
פתחתי ואמרתי שאני, שכל כך חשוב לי לא להימצא במקום בו רכילות מאכילה את יושביו. מוצאת היום את עצמי מוקפת באין ספור דמויות מאכזבות, מנוקרות, מרכלות.
דמויות שלא שמעו את הצד שלי בסיפור, אנשים שבחרו להקשיב למי שתקף אותי ואלי להניף אצבע מאשימה.

לעיתים יש בי תחושה שגם אמי לא מאמינה לי, אני מספרת, בוכה והיא רק מהנהנת בראשה ומיד יוצאת מחדרי.
אינני מנסה שוב לקחת את חיי בידי, רק משום שעומדת מולי התניה מבית המשפט, רק משום שאני מחכה לדיון שיכריע האם ילדיי יוחזרו אלי, האם אמצא כשירה לגדלם.
האדם הקרוב ביותר אלי בימים אלה הוא אבי, שנכנס לחדרי מדי ערב ושותה איתי קפה, מסתכל איתי בשקט בטלויזיה ולעיתים שואל לשלומי. הוא זה שדאג לי לעורך דין, הוא זה שמלווה אותי לדיונים השונים, תוך שהוא מבטיח לקחת עליו את האחריות המלאה להשגחה עלי ועל האופן בו ילדי יגדלו.

אני יושבת עכשיו מרוטת עצבים לקראת אותו דיון, מתפללת ומנסה שוב ושוב להדוף ממני את אותה תחושה קשה שאפסיד במשפט, שאפסיד את ילדי…
את חיי.

~~~~~~~~~~~~~
הבהרות:
1. "מניפסט או מנשר בעברית הוא גילוי דעת או הצהרה פומבית, המתארת רעיונות, עקרונות, אמונות, ערכים ומטרות של אדם, תנועה או ארגון.
מניפסט בדרך כלל עוסק בתחום הפוליטי והחברתי או בתחום התרבותי."
2. פרסום המניפסט אושר לי לפרסום על ידי האישה שסיפרה אותו.
3. לבקשת המספרת, לא הוזכרו שמות ולא מקום מגוריה, על מנת לשמור מכל משמר על ילדיה וחשיפתם בעתיד לסיפורה.