הרהורים אחרי בחירות – יש דבר כזה, גם לנצח וגם להפסיד במקביל?

הרהורים אחרי בחירות – יש דבר כזה, גם לנצח וגם להפסיד?

מאת: חגית רימון

1. יצא מקרה מדהים, שאדם יכול גם לנצח וגם להפסיד במקביל  מצד אחד, הישג ענק למפלגה החדשה, כחול לבן, ולגנץ, העומד בראשה. מצד שני, זה לא מספיק כדי להרכיב קואליציה. ביבי ניצח שוב.
2. נאום הניצחון של גנץ היה תלוש מהמציאות… בלשון המעטה.
3. ביבי בנאום ב 2 בלילה, כששרה לצידו מחייכת ומוחאת לו כפיים, נראה רענן כאילו עכשיו תשע בבוקר והוא רק שתה את הקפה שלו. אהבתי את הוקרת התודה שלו לכל מי שסייע לו. לא אהבתי ש"שכח" שיש לו עוד בת, פרט לבנים. אהבתי שלא השתמש באני ואני ואני אלא אנחנו והליכוד.
אגב אני מעריכה את זה שערב הבחירות ביבי לא הסיט הכל ויצא למבצע או מלחמה, למרות שהציבור הימני אולי כן לחץ לכך.


4. באשר תענו אותו כן יפרוץ. תופעת הביבי.
5. חטא היוהרה, ראו מקרה אבי גבאי. ראה מקרה איילת שקד ובנט. ולגבי אורלי לוי, לא נראה לי שזה ממקום של יוהרה, אלא אי הערכת הכוח או אי הכוח שיש לה. חבל שלא הצטרפה לאחת המפלגות.
6. הסקרים זה דבר שחייבים לקחת אותו בערבון מוגבל. וגם את התקשורת! עד שעה מאוחרת היו בטוחים משום מה שגנץ ניצח. גדעון סער נאלץ להתחנן בפני המנחים (נדמה לי יונית), שבואו נחכה לתוצאות האמת ושלדעתו ביבי ניצח.
7. פייגלין. בועה שהתפוצצה. התלאביבים לא כאלה מטומטמים שבשביל קצת ג'וינט הם ימכרו את הערכים שלהם. הם יכולים להשיג ג'וינט גם בלי זה.
8. גם בקדנציה הזו נמשיך לממן תלמידי ישיבות. נכון שגם אתם הייתם רוצים ללכת ללמוד כל מיני סדנאות או דברים שמעניינים אתכם, ולקבל משכורת חודשית? והורים שבוחרים ללכת 6, 7, 8 ילדים… תמשיכו לממן אותם. הם ילמדו ואתם תשלחו את ילדיכם לצבא.
9. שמחתי כשקראתי שביבי הבטיח לטל גלבוע, מובילת הטבעונות, להיות יועצת שלו לענייני בעלי חיים. הלואי שלפחות בתחום הזה ייעשה שינוי לטובה.
10. ואני אומרת, שבמקום שיש דאגה לבעלי חיים, תהיה דאגה גם לבני אדם. שמעת ביבי?

אופירה וברקוביץ – רוני מאנה מדבר על ביבי ושרה. איפה האמת והיכן הבדיה?

אופירה וברקוביץ – רוני מאנה מדבר על ביבי ושרה

חגית רימון, אתר אישה

"לא רציתי לבוא, אבל ראיתי את כל הבכיינות של הגברת נתניהו וכל הכיסוי תחת שעושים כלפיה." אומר רוני מאנה בתחילת הראיון אצל אופירה וברקוביץ.

לטענת רוני מאנה, שרה נתניהו הייתה צריכה להתנצל בפני ליליאן פרץ (עוזרת הבית שהגישה תביעה נגד משפחת נתניהו והתיק נסגר בפשרה).

לטענתו – שרה נתניהו התעללה בגב' פרץ, כולל שיגור קללות באופן תדיר.

אז אני שואלת – אם שמעת או ידעת על קללות והתעללות – מדוע לא עשית כלום בנושא? ועוד כשהיית קרוב כל כך למשפחת נתניהו.

לדבריו – "כל מי שנגע בה, לאורך כל הדרך – היא התעללה בהם, ברמות שאי אפשר אפילו לתאר אותן."

"אני חשבתי ששרה נתניהו, אחרי שנתתי להם את החיים שלי" מוסיף מאנה, "תתנצל על זה שהחברים שלי היו קונים לו חליפות ב- 5000 דולר… אולי היא הייתה אומרת סליחה לזה שקנה חולצות יקרות לבעלה… אולי היא הייתה מתנצלת בפני הנהגים שלי, שבשניים מהם היא התעללה."

רגע… שנייה… כמה שאלות – למה קניתם לנתניהו בגדים יקרים? מישהו הכריח אתכם? מישהו שם לכם אקדח על הרקה?

ואם "נתת" לשרה נתניהו נהג, שבו לטענתך היא התעללה… מדוע נתת לה נהג נוסף?? למה לא אמרת לה פשוט שהיא מתעללת בנהגים ובעוזרת ואינך מוכן לשתף פעולה? ככה פשוט!!

נניח שאתם יודעים שמישהו קרוב לכם מתעלל בכל מיני אנשים – האם תעמדו מן הצד ולא תעשו כלום?? אני מקווה שזה לא יקרה. שיש לכם מוסר. וטוב לב. ואומץ לפעול. ואם הוא ממשיך בהתנהגותו הנלוזה כלפי סביבתו – בטח תפסיקו להיות חברים שלו, לא?

אבל בעצם, רבים מאיתנו שותקים כשמדובר בהתעללות באנשים אחרים. לפעמים אנחנו מוכנים לשתוק, לסתום, לעצום עיניים, תוך ידיעה שמתרחשים דברים קשים כלפי אנשים אחרים. עובדה היא שכל כך הרבה פעמים שכנים של אישה מוכה אמרו שאכן שמעו צעקות מידי פעם, אבל לא עשו כלום ואפילו לא הזעיקו משטרה…

נכון, זה מאוד נחמד לזכות ב"הילה" של להיות חבר של ראש הממשלה ושל רעייתו, כנראה שגם אם זה אומר לסתום את הפה כשמתרחשים דברים נגד אנשים אחרים.

לא, אני לא אבקר את רוני מאנה. אבל בעצם כן – איפה היית כשכל זה קרה? ולמה החברות עם בני הזוג נתניהו הייתה כל כך חשובה לך, אם אתה מתאר אותם כאנשים שמתעללים באחרים, כנצלנים ומניפולטיבים?

לטענת רוני מאנה, בעקבות אירוע שקרה, נתן אשל ניסה לתפור לו תיק במס הכנסה.

אופירה מתלהבת, ורוני מאנה ממשיך: "הם זוג קמצנים, אכלו אצלי, לא אצלי בבית, בטורקיז, בסיטארה, מעולם לא שילמו אגורה, אני שקניתי בגדים לילדים שלה, אין בעיה עשיתי את זה באהבה…"

"הם קמצנים ברמה חולנית." מוסיף מאנה.

"יש להם כסף?" שואל ברקוביץ.

"יש להם 50 מליון שקל." משיב מאנה. "אני קניתי לה זוג עגילים וצמיד, והיא צעקה עליי – מה, אתה קמצן? אתה לא יכול לקנות לי גם את זה?"

"עכשיו בוא נגיד על הסוג של ההתעללות" – מתלהב מאנה. "כל מי שעבד אצלה, לאורך כל הדרך ואני יודע, אם שלחתי לה מתקן מזגן אחרי שההוא ברח, אם שלחתי לה מישהו שהיה צריך לתקן את הנזילה… אני שלחתי ואני מימנתי."

כל מה שקרה בביביטורס זה ארגון פשע… הלואי ויתבעו אותי דיבה. יש לי גם דברים שלא אמרתי עדיין… מוסיף מאנה.

אגב, יאיר נתניהו הצהיר בדף הפיסבוק שלו שבכוונת משפחת נתניהו להגיש תביעת דיבה נגד רוני מאנה. האם לדעתכם זה יקרה? אם כן, יהיה כאן "שמח".

"הפסדתי כמעט מאה מליון בגלל שתפרו לי את התיק במס הכנסה…" – האם לדעתכם זה הגיוני?

"אמרתי לביבי, אני נתתי לך את האנשים שלי… את החיים שלי… תשמע טוב טוב, החיים זה כמו סופרמרקט. בסוף כולם מגיעים לקופה. אם מישהו ייגע בשערה משערותיי, אני לא אשתוק."

מה אנו למדים מזה? שמאנה, לטענתו – נתן, שילם, עשה למען הנתניהו'ס, הוציא הרבה מכיסו, אבל מה שעניין אותו זה שלא ייגעו בשערה משערות ראשו. לא משנה שפגעו לטענתו בעוזרת הבית וקיללו אותה ולא משנה שפגעו באיש המזגנים ובאינסטלטור ששלח ובעובדים נוספים, מה שמשנה זה לשמור על "החברות". עם שורוק.

ובאיזו חברות מדובר?? נראה לכם שזה קשר חברי מה שקורה כאן? שצד אחד, לטענתו, נותן ונותן ונותן וצד אחר מקבל ומקבל ומקבל…? משהו כאן לא הגיוני בכלל. צד אחד מתואר כנהנה ומקבל וצד אחר מתואר רק כמקבל וכקורבן. אבל לכו תדעו. לפעמים המציאות עולה על הדמיון.

"כל מי שעבד איתם… נהיה עבריין". אומר מאנה ונותן דוגמאות.

רוני מאנה פונה למצלמה ואומר – "בנט… איילת שקד… הרי את יודעת שהיא מטורפת. את יודעת שהיא לא נורמלית. למה אתם לא מדברים? איפה כל השרים וחברי הכנסת שבחדרי חדרים באים ומספרים לנו את כל הסיפורים? הם יודעים. אי אפשר למנות מישהו אצל ביבי, אם זה לא עובר ראיון אצלה."

וואאוו… כנראה שדברים מסריחים קורים כאן. מצד אחד, אם גברת נתניהו כל כך מגעילה ורעה ולטענת מאנה  "מטורפת", מדוע התחנף אליה ורכש לה תכשיטים?? מה, הוא המאהב שלה? אני לא שמעתי על גברים שרוכשים תכשיטים לנשים של חברים שלהם. אבל בעצם, איני מכירה אנשים עשירים. אולי זה הנוהג אצלם.

מצד שני, כל ריבוי התלונות והמענות שיש לאנשים רבים כלפי שרה נתניהו, כנראה שיש דברים בגו. איך אומרים? אין עשן בלי אש. לפני כמה שנים שוחחתי עם אישה שעבדה בבית ראש הממשלה, והיא אישרה את הדברים שאמרו על גברת נתניהו.

אני מודה שבמהלך הראיונות של שרה נתניהו בתקשורת, אני אומרת לעצמי שלא יכול להיות שהיא כמו שמתארים אותה. כי זה נשמע לי טו מאצ'. טוב, לי בכלל קשה להאמין שאנשים מסוגלים להיות רעים ופוגעניים כלפי אנשים אחרים.

מאנה פותח חזית נוספת ואומר בראיון: "אתה יודע שהם גזעניים? … אתה יודע שהוא אמר לי: אני עובד מהרגש לספרדים, אני עובד להם על הרגש… הוא שונא ספרדים".

אוקיי, לא התרשמתי מהמשפט הזה. דבר ראשון – איך מאנה הגיב כששמע את המשפט הזה? הוא לא מפרט. דבר שני, למה ניתן ללמוד מהמשפט הזה על שנאה לספרדים? אכן, גם לדעתי, ה"ספרדים" פועלים יותר מהרגש.

לטענת מאנה, שרה אמרה על המרוקאיות – "כולן צריכות להיות פועלות נקיון." אני בספק שאכן שרה אמרה משפט כזה, ואולי המשפט יצא מהקשרו. ואם היא כן אמרה? אכן זהו משפט גזעני. ואיך השבת לך מר מאנה על המשפט הזה? גברת נתניהו כמובן מוזמנת להגיב למערכת אתר אישה כדי לשפוך אור על העובדות.

רוני מאנה ממשיך ומדבר על שטיפת המוח שביבי עושה נגד שלושת הרמטכ"לים מ-כחול לבן. אכן, ישנה הסתה נגדם, כאילו הם "שמאלנים" ו"חלשים". בכך הוא צודק. כבר שנים שמלמדים אותנו שרק הימין יוכל לשמור על המדינה שלנו, ושהשמאל הוא חלש ולא מסוגל לכלום. אכן יש כאן שטיפת מוח.

בכל אופן – למי אתם מאמינים? אני מניחה שהאמת, כמו בפעמים רבות אחרות, נמצאת אי שם באמצע.

הנה הראיון – אופירה וברקוביץ – רוני מאנה מדבר על ביבי ושרה נתניהו

 

 

 

סיפור קצר ומדומיין בהחלט – לילה בקיסריה עם שרה נתניהו

מאת: חגית רימון

חגית רימון
חגית רימון

 

 

לפני שבוע הפלאפון שלי צלצל.
"הלו". עניתי בקולי הנעים.
"שלום מיכל, זה ביבי."
קול גברי עמוק ונעים נשמע באוזני.
"היי ביבי". עניתי בשמחה. מהולה בכבוד. כי בכל זאת, ראש הממשלה שלי על הקו. "מה שלומך?"
"מצויין." הוא השיב. והקול שלו… איזה קול יש לו… באמת שנמסתי כמו השעווה שבנר.
"תשמעי יקירתי, אני מתקשר אלייך כי שרה מבקשת להיפגש איתך. היא קוראת את הסטטוסים שאת כותבת ומאוד אוהבת אותם. ורוצה לראות מי עומדת מאחוריהם."
"ניפגש בשמחה." השבתי. ובאמת שמחתי. כי הסתקרנתי לפגוש את שרה, אשת ראש הממשלה, האישה שסיפורי אימה נקשרו בשמה. וחשבתי לעצמי שאולי אמצא אישה רגישה, עדינה ואנושית.
"נפלא מיכל. פשוט נפלא. את מוזמנת אלינו מחר לקיסריה, רחוב הדר שבע."
"להתראות מחר."
סיימנו את השיחה. ונותרתי עם הפלאפון ביד. דבר ראשון שאלתי את עצמי – מה אלבש?
נעמדתי מול המדפים שלי בחדר השינה. הבטתי בהם ארוכות. והם הביטו בי. לא מצאתי משהו מסעיר ויפהפה. טוב. נו. מכנסיים שחורים וחולצה שחורה. ואת המגפיים השחורים שלי. כמה מקורי.
ביום למחרת הפעלתי את הווייז השווים כמה מליארדים ושוב אמרתי לעצמי למה לא המצאתי משהו דומה. לא הרגשתי התרגשות יוצאת דופן. מה, כולנו בני אדם. קראתי קצת על שרה בויקיפדיה. היא נולדה ב- 5 בנובמבר 1958. כלומר היא בת מזל עקרב. דהיינו תשוקתית ביותר. פועלת מהלב, אבל גם בהגיון. הישגית. ויכולה לדקור בעת כעס או נקמה כמו עקרב. גיליתי שיאיר לפיד, מנהל הכספת הלאומית, נולד גם הוא באותו התאריך. כמה שנים אחר כך. עשיתי חישוב לא מהיר ששרה היא בת… 56. שרה עובדת כפסיכולוגית חינוכית, אז אוכל לשאול אותה קצת על העבודה שלה. ומה היא עושה במסגרתה. אני בטוחה שפניה יחייכו כשהיא תדבר על כך.
הגעתי לקיסריה. בצידי הרחוב ראיתי כל מיני אחוזות עם חומות די גבוהות. והרבה ירוק. ולא. אני נשארת בתל אביב. גם אם יציעו לי וילה בקיסריה. בעצם, אולי אשקול. נראה.
הנה, אני רואה שומרים ליד החומה. הגעתי. זהו. עכשיו התחלתי להתרגש. באופן רשמי ופורמלי. כיביתי את הרכב. נשמתי עמוק. הדלקתי את האור ומרחתי את האודם האדום בורדו שלי. להדגיש את שפתיי המלאות. "שלום, אני לשרה נתניהו." אמרתי לשומר. הוא בדק את תעודת הזהות שלי והכניס אותי. צעדתי בשביל בתוך גינה רחבת ידיים. הפנסים האירו את הדרך באור נעים וחמים. ראיתי שם בריכת נוי לא גדולה עם מים שנוזלים בה כדי להרגיע את הנשמה. אין ספק. יפה כאן. חששתי שישמעו את דפיקות הלב שלי. השומר פתח לי את הדלת הגדולה, וזהו. אני בפנים. וואאוו. אמרתי לעצמי. איזה יופי. משום מקום התקרב אליי ביבי. מסביבו הילה צהבהבה וכתר בלתי נראה. הוא הושיט את ידו אליי וחייך את החיוך המיוחד שלו. "שלום חגית. אני שמח שהגעת." הוא סקר אותי במהירות מלמעלה למטה ולמעלה. כף ידו החמימה עדיין בידי. הבטתי בעיניו. והתחלתי להרגיש בבית. "בואי שבי". אמר והפנה אותי לשבת בספה בצבע בורדו בסלון. "עוד מעט שרה תרד. מה תרצי לשתות?" "אשמח לנס קפה." השבתי. וביבי צעד לעבר המטבח. חשבתי שתגיח איזו אישה נחמדה שתכבד אותנו, אבל לאחר חמש דקות ביבי חזר עם מגש יפהפה ועליו שתי כוסות עם נסקפה וצלחות מעוטרות עם שלל עוגיות מפתות. "יש לך בית מאוד יפה." אמרתי לביבי.

"תודה". הוא השיב. "איפה את גרה?" סיפרתי לו. "אה, נחמד שם. יופי של שכונה." הוא פרגן לי. דיברנו קצת על כל מיני דברים, גם טיפה על פוליטיקה, למרות שאין לי כמעט מושג בזה, וגם קצת על צמחונות, מסעדות טובות, שאיפות, חלומות, אהבות וזוגיות. השיחה איתו הייתה מעניינת. ואז, אחרי כמה דקות, שמעתי נקישות. "הנה שרה באה." אמר ביבי, כשהוא מזדקף ומרצין.
"מאוד שמחתי לפגוש אותך. תהיי בקשר, אוקי?" "בסדר". השבתי. למרות שהיה לי ברור שהוא אמר את זה רק בגלל הנימוס. "באמת תהיי בקשר. לא סתם אמרתי. תתקשרי מתי שתרצי. ואם לא אהיה זמין, אחזור אלייך. אני מבטיח. אשלח לך את המספר שלי בווטסאפ."
ביבי קם ממקומו, שוב חייך את החיוך החמוד שלו, לחץ לי את היד ואמר "להתראות מיכל, תהנו לכן." הנקישות על הרצפה התחזקו, ושרה הופיעה במלוא הדרה. ביבי הניח עליה את היד, נשק לה על הלחי. ונעלם. קמתי ממקומי. שרה חייכה. ועיניה הכחולות אורו. חשבתי ללחוץ לה את היד, אבל היא התקרבה אליי וממש חיבקה אותי בחום. אז נישקתי את לחייה ככה באויר. ריח של אביב התפשט בחדר. והתערבב עם ה'מדמואזל' שהטפתי עליי. שרה התיישבה לידי. קרוב. והניחה רגל על רגל. היא נעלה נעלי עקב אדומות בוהקות. שמתי לב שהיה לה לק אדום סקסי. החצאית השחורה שלה עלתה קצת וחשפה גרביון שחור שקוף ורבע ירך. היה לה קצת מחשוף בחולצה שגילה עור זך ויפה.
"מיכל, תודה שבאת. תדעי לך שאני קוראת את רוב הדברים שאת כותבת, וזה נוגע בי. באמת. את כותבת יפה."
"תודה רבה." השבתי. "את באמת קוראת?"
"כן. בטח. אין לי הרבה זמן פנוי, אבל אני אוהבת לקרוא אותך." עיניה הכחולות הביטו בעיניי, ופשוט הרגשתי אותה. את מי שהיא. את מה שהיא מרגישה באותו הרגע. לא הצטרכנו יותר מדי מילים. שרה הורידה עת נעליה ושילבה את רגליה על הכורסא. ואני כמובן נותרתי עם המגפיים. "תורידי גם." היא אמרה לי. חלצתי את המגפיים שלי, והודיתי לאל שהגעתי עם גרביים במצב טוב. ישבנו זו ליד זו, ודיברנו על מלא נושאים. אפילו מצאנו כל מיני אהבות לדברים משותפים. גם שרה קצת "רוחנית" ואוהבת לבדוק ולהתעניין בתחומים חדשים. גם היא קראה את "הסוד" ואת "שורשים ושיעורים בזמן" ושאלה את עצמה האם יש גלגול נשמות והאם באמת ניתן לתקשר. היא הדליקה את מערכת השמע ומוסיקה נעימה התפשטה בחדר ובלב שלי. וגם בשלה. שרה המליצה לי בחום לאכול מהעוגיות, שאת חלקן היא אפתה. ובאמת הן היו מאוד טעימות. פריכות כאלה, עם אגוזים. אחר כך שתינו ביחד תה קינמון, והארומה שלו התפשטה בחדר.
הבטתי בעיניה וראיתי בהן קצת עצב, אבל גם שמחה וגעגוע לכל מיני דברים שהיום רחוקים ממנה, אבל יכולים אולי להיות שוב בהישג ידה. "גם אני אוהבת לכתוב." היא לפתע גילתה לי. היא הלכה יחפה לאחד החדרים וחזרה עם מחברת בצבע כחול. "הנה." אמרה והגישה לי אותה ביראת קודש. התרגשתי מכך שהיא הכניסה אותי למקום כל כך אינטימי שלה. פתחתי את העמוד הראשון, והמילים פשוט יצאו מתוך הדף ונכנסו הישר לנשמתי. "איזה יופי את כותבת." אמרתי בכנות. "תודה." שרה חייכה ולפתע צצה בפניה גומה. המשכתי לקרוא, וכששוב הבטתי בה ראיתי דמעה קטנה מנצנצת בעיניה. שאלתי את עצמי האם לעשות את עצמי כאילו לא ראיתי. ואז הדמעה החלה לזוז. וכבר לא יכולתי להתעלם. ושאלתי את עצמי מה לעשות. כי אני לפעמים נבוכה ממצבים כאלה ולא יודעת מה בדיוק לעשות ומה מקובל. אז שתקתי. וגם היא שתקה. והמשכתי לקרוא עוד קצת מהמחברת הכחולה. ובינתיים בזוית עיני ראיתי שהדמעה מטיילת על הלחי. ואצבעה עם הלק האדום מיהרה לנגבה. היא הביטה בעיניי. כאילו חיכתה שאשאל אותה מדוע היא נעצבה. אבל הרגשתי מבוכה. "מה קרה?" שאלתי כמו ילדה קטנה. "נזכרתי במשהו." היא ענתה בשקט ובקול מתוק. "במה?" שאלתי. והיא סיפרה לי. והתרגשתי. ונטלתי את ידה, למרות שהמבוכה הציפה אותי. וכך ישבנו. יד ביד. בשקט. ללא מילים. לא תמיד צריך לדבר. השקט יכול להיות עוצמתי באותה המידה. ואז היא הניחה את ראשה ליד כתפי. והצטנפה בין זרועותיי. המשכנו לשתוק. ומאז נשארנו בקשר. אחת ליומיים שלושה אנחנו מחליפות חוויות ומדברות על הדברים שבלב. ולפעמים, כשאנו מפנות זמן, אני מגיעה לקיסריה. לערב של דיבורים. ושתיקות.

 

* זהו סיפור קצר. הקשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט

 חגית רימון hrimon@gmail.com