"הים הכחול עמוק" – איפה הגלים והרגש? / בקורת הצגה

הסטר נמצאת מחוסרת הכרה, ואז נחשפים חיי האהבה שלה: נישואיה לשופט נכבד, ביל, בגידה בו, ופרידה ממנו לטובת רומן עם טייס לשעבר בשם פרדי (השחקן נדב נייטס).

מאת: חגית רימון

בהצגה ישנם נושאים מעניינים כמו נסיון להתאבדות והשאלה מיהו בן הזוג האידיאלי? מה מחבר בין שני אנשים וגורם למשיכה ביניהם? אבל שני הנושאים הללו אינם מטופלים כהלכה, והקהל יוצא ללא תשובות ובלי חומר למחשבה.

נושא ההתאבדויות הינו נושא מרתק – מה גורם לאנשים להתאבד? הרי כולנו חווינו אי פעם קשר לא טוב, מריבות בזוגיות ופרידות, אבל רובנו המשכנו הלאה. אז למה דווקא הסטר מנסה להתאבד? מדוע דווקא היא? אין בהצגה תשובה אמיתית. ישנו נסיון לומר שהסטר נמנית על מעט האנשים שאוהבים עד מוות, אבל לא לגמרי ברור מה מביא אותה לזה.

לאחר שנודע לביל, בעלה לשעבר (השחקן לירון ברנס), שהסטר ניסתה להתאבד, הוא מיד מגיע ומציע לה לחזור להיות אישתו. לא אגלה לכם האם היא הסכימה או לא, במקרה שבכוונתכם לצפות בהצגה. רק אומר שגם מערכת היחסים עם השופט אינה ברורה – מדוע בגדה בו? מדוע הפסיקה לאהוב אותו?

לשחקן לירון ברנס יש נתונים פיסיים מרשימים – הוא גבוה ובהחלט נראה כמו שופט מכובד, אבל הדיבור שלו היה לדעתי מונוטוני מדי, והיה חסר לי רגש אמיתי ואותנטיות במשחק.

פרדי, הטייס לשעבר, בן הזוג של הסטר, הוא לכאורה ההיפך מביל, השופט.

פרדי צעיר מהסטר, אין לו עבודה קבועה, הם די דלפונים והאהבה שלהם לא מסבה לה אושר. אז מדוע היא התאהבה בו, עד כדי כך שעזבה את בעלה השופט? ומדוע נשארה, אם היא מצהירה שמעולם לא הרגישה שהוא אוהב אותה? בהצגה אין פתרון לשאלות הללו.

הסטר לא מציינת בהצגה שום תכונה שהיא אוהבת בפרדי – הוא קמצן, תפרן, היא אומרת שמההתחלה לא הרגישה שהוא אוהב אותה, הוא לא משתף אותה כל כך בחייו, התקשורת ביניהם לא מי יודע מה. אז למה היא רוצה שיישאר? מה היא אוהבת בו? זה לא ברור.

למרות שמדובר בנושאים מעניינים ודרמטיים – לא התרגשתי, וגם נראה שהקהל לא כל כך התרגש מההצגה למרות הפוטנציאל הרב שבה.

לימור גולדשטין היא שחקנית יפה ועצם השתתפותה בהצגות – ממלאת אולמות. אבל משהו במשחק שלה לא ריגש. היו לה בערך שתי הבעות בלבד בהצגה – או שהייתה לה הבעה קפואה ורחוקה או הבעה מיוסרת עם עיניים נוצצות שדמעות עומדות בהן.

הייתי ממליצה לבמאי, אלון אופיר, לאפשר לשחקנים שלו יותר "להתפרע" על הבמה ולהביע רגש, כדי לחבר את הקהל לסצנות על הבמה. השחקנית ששיחקה באופן הכי משוחרר הייתה נעמה שפירא. נמרוד ברגמן שיחק די טוב את הרופא המאופק.

מה הבדל בין הצגה מעולה לבין הצגה פחות טובה ומרגשת?

בהצגה מעולה אני מרגישה שאני מציצה על אנשים שנמצאים כעת באמצע סצנות שלהם במהלך החיים. השחקנים כל כך משכנעים שאני לא מרגישה בתוך הצגה. הם לא נראים לי שחקנים – הם לא מדקלמים טקסט אלא חיים אותו. השחקנים בהצגה מעולה הם בעצם אנשים שהקהל מציץ עליהם. הם חיים את התפקיד. הם אינם משחקים אותו.

בעלילה ישנו בסיס טוב לדרמה – נסיון התאבדות, אהבה, פרידה, בן זוג שצץ מהעבר. אבל המחזה לא נוגע ולא מרגש.

הנושאים המרכזיים בהצגה מעניינים אבל היו הרבה "חורים" בטיפול בהם.

 

מאת: טרנס ראטיגן, נכתב בשנת 1952 – אמנם המחזה נכתב לפני שנים רבות, אבל הנושאים בו מעניינים בכל עת.

תרגום: עידו ריקלין. תרגום טוב לדעתי.

בימוי: אלון אופיר. מומלץ לתת לשחקנים יותר "להתפרע" ולהיות פחות מאופקים ומונוטוניים. פחות לדקלם את הטקסטים אלא להיות הדמויות עצמן.

תפאורה: סבטלנה ברגר. התפאורה התאימה להצגה.

תלבושות:.אולה שבצוב. יופי של תלבושות.
מוסיקה: שמוליק נויפלד. המוסיקה נעימה לאוזן, והייתי אף מוסיפה יותר ממנה להגברת הדרמה והריגוש.
תאורה: זיו וולושין. תאורה מהוקצעת.
משתתפים:
לימור גולדשטיין ( תשתחררי קצת יותר…) , נדב נייטס (משחק די טוב אבל מפריעים ה"חורים" שאין עליהם תשובות בהצגה) ,לירון ברנס (מומלץ יותר רגש), נמרוד ברגמן (משחק היטב את הרופא המאופק) ,נעמה שפירא (החיוכים בקהל הם בזכותה), מאי קשת (הרבה רצינות ומומלץ להשתחרר יותר),ויקטור סבג (שחקן חמוד, אבל נראה שהוא מודע יותר מדי לקהל), עופר רוטנברג (תפקיד קטן של החבר הלא מתוחכם).
מחליפה: הלנה ירלובה
 לסיכום
הרבה פוטנציאל לא ממומש. ההצגה עלתה רק לאחרונה אז אולי בהמשך השחקנים ישתחררו יותר ויותר ייגעו בקהל.
וחוץ מזה – על טעם ועל ריח אין להתווכח – יכול להיות שאתם תהנו יותר ממני…

ההצגה "אילוף הסוררת" בבית לסין – ביקורת – השוביניזם במיטבו. מזל שמיה דגן ויובל סגל כאן / אתר אישה

מאת: חגית רימון

חגית רימון
חגית רימון

היום צפיתי בהצגה "אילוף הסוררת" של תיאטרון בית לסין, שנכתבה ע"י שייקספיר בסוף המאה ה- 16.

ההצגה נכתבה בתקופה שבה לא היה יותר מדי ערך לא לאהבה ולא לנשים – נשים התחתנו עם מי שנתן לאביהן נדוניה הכי גבוהה, וזה לא שינה יותר מידי האם הן מאוהבות בנותן הנדוניה אם לאו.

למרבה המזל, ברוב המדינות הנאורות כבר שואלים את פי האישה האם היא רוצה להינשא ואם לאו, ולמי. היא זו שבוחרת את החתן.

למרבה הצער, נותרו יותר מידי מקומות וחברות בעולם, שבהן לדעתה של האישה או הנערה אין משקל ובני משפחתה מכריחים אותה להינשא ולהיבעל ע"י גבר שהיא אינה חפצה בו.

כולי תקווה שבמהירה ישתנה מצב גרוע זה לטובה וכל אדם יהא חופשי להחליט על גורלו ועתידו.

הנה העלילה של המחזה (עפ"י אתר בית לסין)

אף אחד לא מוכן להתחתן עם קתרינה (מיה דגן). כולם חושבים שהיא חמת מזג, קשת עורף, מרדנית, ובקיצור: סוררת. וכולם רוצים להתחתן עם ביאנקה (אגם רודברג), אחותה הצעירה, לה יצא שם של רכה ועדינה, אבל אביהן של שתי הבנות (אילן דר) החליט שעד שלא יימצא שידוך לבכורה, הוא לא ייתן את הצעירה.

יום אחד מגיע העירה פטרוקיו (יובל סגל), שלא נבהל מאופיה של קתרינה. כך מתחיל החיזור הגדול בין המרדנית לרודן, בין זו שלא מוכנה לאילוף לזה שרוצה לאלף, כשברקע מתרחשים נכלולים ותככים בין המחזרים של ביאנקה, שמחכים לתורם בחוסר סבלנות.

השוביניזם במיטבו – עושה לי "חררה"

לאחרונה נתקלתי בסרטים, מופעים ומחזות בהם מככב השוביניזם, וזה גורם לי ל-"חררה".

במחזמר הנפלא "אוויטה" המוצג בהבימה, מבקריה של אוויטה כועסים על התערבותה בניהול המדינה, ומכנים אותה "זונה". גם בימנו, "זונה" או "שרמוטה" היא קללה נפוצה כלפי נשים שרוצים להקטין אותן ולבקר אותן על קוד הלבוש שלהן או על התנהגותן ה- "מתירנית". גבר השוכב עם נשים רבות הוא "דון ז'ואן", בעוד שאישה שעושה כרצונה ומחליפה בני זוג או פרטנרים – מקללים ומשפילים אותה.

בסרט המקסים "קרול" (אחחח קייט בלאנשט מצויינת) – הגבר לוקח מהגיבורה את בתה, כי יש לה רומן אישה.

הסרט "הסופרג'יסטיות" מדבר על מאבקן של הנשים במאה ה- 20 לקבל זכות אלמנטארית – זכות הצבעה.

וכאן – בהצגה "אילוף הסוררת", כשמה כן היא: הגיבורה, אותה משחקת מיה דגן, עוברת אילוף ע"י גבר כוחני (פטרוקיו, יובל סגל), שהגיע אליה לא מתוך אהבה אלא כדי לזכות בכספה. לאחר החתונה (אף אחד לא שאל אותה אם היא מעוניינת להינשא) הוא חוטף אותה בכוח ממשפחתה, וכאשר הם בביתו, בטריטוריה זרה לה – הוא מרעיב אותה ולאחר מכן מאיים עליה שאם לא תסכים עם דעתו, היא לא תוכל לבקר את בני משפחתה.

ההצגה מתחילה בכך שהגיבורה (קתרינה, מיה דגן) היא אישה מיוחדת, העומדת על דעתה, היא חזקה ועוצמתית (וגם קצת מתעללת באחותה) וכולם נרתעים ממנה. את ההצגה היא מסיימת כאישה כנועה וצייתנית, המתרפסת בפני בעלה. עכשיו, בסוף ההצגה – היא "אישה". בהתחלה כאשר היא מרדנית, היא עם מכנסיים וחולצה, ובסוף תהליך האילוף היא אישה צייתנית עם שמלה ונעלי עקב. הבריונות של פטרוקיו כלפי קתרינה גרמה לה בסופו של דבר להתאהב בו!

אני מודה שחלק מהטקסטים במחזה לא נעמו לאוזניי. ברור שמיה דקלמה אותם בציניות ובצחוק, אבל עדיין – טקסטים בהם אישה מתנהגת בכניעות כלפי גבר, שמתייחס אליה כאל אדונה – גורמים לי לתחושה לא נעימה ולחמלה כלפי הנשים שבאמת חיות כך גם במאה ה- 21.

איך השחקנים? ומי הדובדבנים שבקצפת?

השחקנים רובם טובים, אבל יש כאלה שנראים קצת מדקלמים את הטקסט, ולא כל כך נכנסו לתפקיד. אתייחס כאן לחלק מהשחקנים:

אלון אופיר – משחק בהקצנה מכוונת דמות של גבר נשי, וגורם לקהל לצחוק. הרגשתי שהוא קצת מחקה את זאב רווח בסרטיו, ואני ממליצה לו להתנתק ולתת מעצמו. מצד שני, נראה שהקהל אוהב את זה, אז אולי זה נעשה במכוון?

אילן דר – מצויין בתור האבא של הבנות.

אגם רודברג – בחירה טובה ללהק אותה בתור האחות העדינה והיפה. היא מתאימה בול לתפקיד.

יוסי סגל – מעורר אמפטיה אצל הקהל ומשחק בצורה שובת לב.

ולשני הדובדבנים בקצפת

יובל סגל – מר "לפנק לפנק לפנק" מפנק את הקהל בתפקיד הגבר הכוחני והמיוחד שהוא ממלא. קודם כל – הוא חתיך ונראה מעולה (הנשים התמוגגו). הוא מצויין בתור פטרוקיו, הגבר שאילף את מיה דגן להיות אישה כנועה.

יובל אימץ לעצמו דיבור מצחיק וחיוך מקסים, וצחקתי הרבה בזכותו. ליהוק מצויין!

מיה דגן – הדובדבן השני במחזה הוא מיה דגן. וואאוו היא נהדרת. היא מלאת אנרגיה, מלכת הפרצופים, מצחיקה מאוד ומחזיקה מצויין את ההצגה. אחרי ההצגה חיכיתי לה עם חברה ביציאה כדי להציע לה לראיין אותה, אבל היא שעטה אל המדרכה עם הפלאפון בידה…

למי כדאי ללכת להצגה?

אם אתם מחפשים הצגה מרגשת שמעוררת חומר למחשבה – לא נראה לי שזו ההצגה עבורכם.

אבל מי שמגיע להצגה כדי לחייך או לצחוק – ככל הנראה ימלא את משאלות ליבו.

מהו המסר בהצגה?

האמת היא שאיני מבינה מדוע החליט "בית לסין" להעלות את המחזה השוביניסטי הזה ומהי הרלוונטיות שבו.

בדיוק כפי שאיני מבינה מדוע תיאטרון הבימה העלה לאחרונה את המחזה "יחסים מסוכנים" (עם אסנת פישמן המצויינת), שבו מעלים על נס תככים וכוחניות, ויש בו אפילו סצנה של אונס – הגיבור בועל אישה צעירה ובתולה בעל כורחה, ולאחר כמה שניות היא מתחילה להנות… היש מסר שוביניסטי גועלי יותר מזה?

המחזה "אילוף הסוררת" הוא יותר הצגה שמטרתה להצחיק, ואין בו מסרים עמוקים, פרט למסרים השוביניסטים הללו:

לגברים – תשתמשו בכוח נגד נשותיכם, זה מה שיגרום להן להיות כנועות, אסירות תודה והן אוהבות אתכם ככה, חזקים.

ולנשים? המסר הוא שבו בשקט ותגידו תודה לבעל שמפרנס אתכן…

כמובן שניתן לצפות בהצגה כאילו שהינה סאטירה על שוביניזם. תבחרו כרצונכם. אני מניחה שהבמאי והתיאטרון התכוון לאפשרות זו.