"מסתור" – שתי נשים, משימה אחת – סרט חדש – בקורת סרט

סרטו של ערן ריקליס – מסתור

גולשיפטה פרהאני | נטע ריסקין

יהודה אלמגור | דורייד לידאווי | עם האלוק בילגינר | מרק וושקה | וליאור אשכנזי

על פי הסיפור "החוליה" מאת שולמית הראבן

בבתי הקולנוע החל מ-25.1.18

שתי נשים. משתפת פעולה לבנונית וסוכנת מוסד ישראלית שנשלחת לשמור עליה בדירת מסתור בגרמניה בה שום דבר אינו בטוח ואי אפשר לבטוח באיש.

סיפור אינטימי עטוף באיום מתמיד שהולך ומתקרב אל מקום המסתור של שתי הנשים.

"מסתור" הוא סרט מתח דרמטי המגולל את סיפורה של נעמי (נטע ריסקין), סוכנת מוסד שנשלחת לשמור על מונה (השחקנית האיראנית גולשיפטה פרהאני), משתפת פעולה לבנונית שנחשפה והוצאה בבהילות מביירות על ידי המוסד. מונה עוברת ניתוח פלסטי כדי שתוכל לעטות על עצמה זהות חדשה ולהמשיך הלאה לחיים חדשים. היא מועברת לשבועיים התאוששות בדירת מסתור בהמבורג, גרמניה. המשימה הלכאורה קלה שמוטלת על נעמי הופכת להיות מסע מורכב בו אף אחד אינו בטוח והכל יכול לקרות בכל רגע נתון. על רקע הסכנה שמרחפת מעליהן, השבועיים שהן מעבירות יחדיו בזהויות בדויות מאלצים אותן לתת אמון זו בזו ולהתמודד עם עברן.

ערן ריקליס: "'מסתור' מייצג נאמנה את המסע שלי להביא את סיפורו האנושי והמורכב של המזרח התיכון ולתת לו מימד אוניברסלי שיאפשר לאנשים ברחבי העולם לרדת לעומקו".

"מסתור" יופץ ברחבי ארה"ב וקנדה בפברואר 2018 . הסרט ייצא למסכים בגרמניה ובצרפת במהלך החצי הראשון של 2018 ומיועד להימכר למספר רב של מדינות ברחבי העולם.

התסריט נכתב על ידי ערן ריקליס על פי הסיפור הקצר "החוליה" מאת הסופרת המנוחה שולמית הראבן, שראה אור בשנת 1986 תחת שם העט טל יערי. הספר יראה אור מחדש בהוצאת כנרת זמורה ביתן לכבוד צאת הסרט לאקרנים.

 

ערן ריקליס, במאי, מפיק ותסריטאי זוכה פרס אופיר. בין סרטיו עטורי הפרסים והמוערכים: "גמר גביע" (פסטיבל וונציה וברלין), "זהר" (להיט קופתי בשנתו התשעים), "צומת וולקן", "הכלה הסורית" (למעלה מ-20 פרסים בינלאומיים כולל פרס הקהל בלוקרנו), "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (5 פרסי אופיר כולל הסרט והבימוי הטובים ביותר, פרס הקל בלוקרנו), "עץ לימון" (זוכה פרס הקהל בפסטיבל ברלין ובפסטיבל סאן סבסטיאן), "להישאר בחיים" (פרס הקהל – מקום שני –  בפסטיבל טורונטו), "ערבים רוקדים" (לוקרנו, טלורייד) ועוד. רוב סרטיו של ריקליס הופצו בהצלחה ברחבי העולם. "מסתור" הוא סרטו ה-12.

דבר הבמאי

מסתור הוא מפגש בין מוטיבים חברתיים ופוליטיים שאני עוסק בהם שנים רבות לבין חיבתי לסרטי מתח בסגנון ג'ון לה קארה. שתי נשים, שונות, מסוכנות בדרכן, נפגשות בנסיבות טעונות ומורכבות בדירת מסתור בדירה הממוקמת בארץ שזרה לשתיהן – גרמניה. שתי נשים בסיר לחץ הן הסיבה המרכזית בגללה כתבתי וביימתי את הסיפור הזה. האווירה מסביב – אווירת טרור שמתקרב ללב אירופה, אווירה של כאוס חסר שליטה, זו הסיבה השנייה. השילוב בין שני האלמנטים הם הסיבה השלישית והמנצחת שבגללה נכנסתי לעולם המורכב הזה של חשאיות, נאמנות, בגידה, הונאה לצד מורכבות נשית, חיבור בין שני קטבים, מסע רגשי גדול שנע באזורים מסוכנים מכל הבחינות. נעמי ומונה מתכתבות עם סלמה ומירה מעץ לימון, עם אמל ומונה מהכלה הסורית, עם עדנה ונעמי מערבים רוקדים. מתכתבות ומתפתחות הלאה כפי שאני מתפתח מסרט לסרט, מסיפור לסיפור, מהתמודדות להתמודדות.

התסריט מבוסס על סיפור קצר מאת טל יערי שלמעשה הסתבר שהוא שם צללים של הסופרת המנוחה שולמית הר אבן. קראתי את הסיפור לפני כמעט שלושים שנה ותמיד ידעתי שאגיע לעשות סרט על פיו. המשימה המרכזית היתה לעבד סיפור שנכתב בשנות השמונים לימינו אנו ולתת תחושה של מציאות עכשווית ואמיתית אל מול סיפור שהוא בעצם על זמני מבחינת המוטיבים שלו. זה סוד הקסם בעיניי – להיות רלוונטי ואמין ומצד שני לספר סיפור שהוא קודם כל דרמה, סיפור, מסע רגשי – אבל תמיד מחובר למה שקורה מסביב, למה שקורה במזרח התיכון ובעיקר – למה שקורה אצלנו בבית גם אם הסיפור ממוקם בלב אירופה.

מסתור – מסע מרגש ורגשי אל נבכי המזרח התיכון מנקודת מבטן של שתי נשים שהן חלק ממשחק גדול בהרבה ומנקודת מבטי שמנסה לראות הכל מלמעלה אבל גם להישאר עמוק בתוך הרגש של הסיפור והדמויות, עמוק בתוך המסתורין של מסתור.

 

שחקני "מסתור":

גולשיפטה פרהאני Golshifteh Farahani בתפקיד מונה

גולשיפטה פרהאני נולדה ב- 10 ביולי 1983 בטהרן. שחקנית, מוזיקאית וזמרת איראנית שחיה כעת  בצרפת עקב חילוקי דעות עם השלטון האיראני. גולשיפטה הופיעה בכ-30  סרטים שרבים מהם קיבלו הכרה בינלאומית. היא הייתה מועמדת לפרס השחקנית המבטיחה ביותר עבור תפקידה ב"אבן הסבלנות" בטקס פרסי סזאר 2014 בצרפת, זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר עבור "בוטיק" בפסטיבל נאנט. הופיעה בתפקידים ראשיים בסרטי במאים איראנים ובינלאומיים רבים, לרבות אסגאר פרהאדי, ג'ים ג'רמוש, בהמן גובאדי, יואכים רונינג, רידלי סקוט. בעקבות הופעתה בסרטו של סקוט "גוף השקרים", נקלעה גולשיפטה לעימותים עם שלטונות איראן והחליטה לעזוב. סרטה האיראני האחרון היה "אודות אלי" (פרהאדי) שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל טרייבקה (2009) ודב הכסף בפסטיבל ברלין. גולשיפטה, בעלת אישיות מורכבת וסוחפת, נבחרה על ידי ריקליס לגלם את מונה.  השאלה האם שחקנית איראנית יכולה לשחק בסרט של במאי ישראלי נענתה בתשובה "שאם אנחנו לא נהיה אמיצים בבחירות שלנו, מה הטעם ליצור אמנות?"

נטע ריסקין Neta Riskin בתפקיד נעמי

נטע היא היום מהשחקניות הבולטות בישראל שכיכבה בקשת רחבה של סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה בישראל ובאירופה. קשה להגדיר את נטע בשל יכולתה להתאים את עצמה לתפקיד ולהשאיר את חותמה הייחודי, הקולנועי מאוד, בכל תפקיד שגילמה עד כה. נטע עבדה עם כמה מהבמאים הבולטים בישראל כולל ניר ברגמן, יוסף סידר, שבי גביזון ועוד וכיכבה בסדרה המופתית "שטיסל" שעבור תפקידה שם זכתה בפרס האקדמיה הישראלית לטלוויזיה. בימים אלה נטע מצטלמת לעונה השנייה של הסדרה "כפולים" ולעונה השנייה של "איש חשוב מאוד". ריקליס ליהק את נטע לאחר מסע ארוך של מבחני בד חוזרים אבל היום הוא אומר: "היה לי ברור כמעט מהרגע הראשון שנטע תהיה נעמי רימון. היא פשוט התאימה לדמות בכל מובן, בעיקר במובן המורכבות הרגשית וההזדהות המוחלטת שלה עם הדמות שכתבתי".

ליאור אשכנזי Lior Ashkenazi בתפקיד גד

מבכירי השחקנים בקולנוע, תיאטרון וטלוויזיה בישראל, מוכר ואהוב גם ברחבי העולם. אחד מתפקידיו הראשונים של ליאור מיד עם תום לימודיו בבית צבי היה בסדרה "סטרייט ולעניין" של ריקליס (ערוץ 1, 1994) שם הופיע בפרק אחד. מאז השאיפה לעבוד שוב יחד הייתה הדדית אך לא הוגשמה עד שפגישה כמעט מקרית הובילה לתפקידו של ליאור כאיש המוסד, גד. תפקיד אורח אך משמעותי ביותר. וכמה מילים על הקריירה של ליאור: הוא פרץ לתודעה עם "נישואים מאוחרים" של דובר קוסאשווילי בשנת 2001 ומאז כיכב בסרטים כמו "ללכת על המיים", "הערת שוליים" ולאחרונה בסרטו של שמואל מעוז "פוקסטרוט" עבורו קיבל פרס אופיר שלישי עבור תפקידו. ריקליס אומר: "היה לי חשוב להביא לתפקיד הזה שחקן שמגלם גם את הישראליות המושלמת וגם מביא ניחוח בינלאומי למסך. ליאור מגלם את כל מה שטוב בכוכב קולנוע – כריזמה, רגש, דיוק ופשוט כישרון".

דורייד לידאווי Doraid Liddawi בתפקיד נעים

יליד נצרת, 1984. שיחק במשך שנים על במות התיאטרון בנצרת, מזרח ירושלים, חיפה ותל אביב. ב-2009 הופיע לראשונה בקולנוע בסרטו של אילי סולימאן "הזמן שנותר" ולאחר מכן בתפקידים שונים בסרטים של ג'וליאן שנאבל, קרן ידעיה, האני אבו-אסד ולאחרונה בסרט "עניינים אישיים". כמו כן הופיע רבות בסדרות טלוויזיה כמו פאודה, בני ערובה, מתים לרגע, עבודה ערבית ועוד. ריקליס: "כשחושבים על אנשי חיזבאללה רואים מיד גברים מזוקנים ומאיימים. אבל אני רציתי קודם כל בן אדם. בן אדם חכם, לא מתלהם, רגיש וגם נאה. דורייד נתן לי את המענה באופן מושלם".

יהודה אלמגור Yehuda Almagor בתפקיד אבנר

מהשחקנים הבולטים של במת התיאטרון בישראל, יהודה עבר להתגורר בגרמניה אבל מקפיד להופיע בקולנוע ובטלוויזיה בישראל. יליד 1959 הוא למד משחק באוניברסיטת תל אביב. סרטו הראשון היה "שחקנים" של רוני ניניו. מאז הופיע בקשת רחבה של סרטים כולל מוקי בוערה, נורמן, פוקסטרוט ועוד ובסדרות טלוויזיה כמו סוזאנה הבוכיה, המקוללים ועוד. ריקליס: "ליהקתי את יהודה מיד. איש מוסד בגרמניה, איש סוד, איש שקט אבל עוצמתי – רק יהודה היה יכול לגלם אותו".

צוות "מסתור":

צלם: סבסטיאן אדשמיד Sebastian Edschmid

צלם גרמני, תושב ברלין. בין הסרטים הרבים שצילם: אדם בן כלב (פול שריידר), אדמה משוגעת (דרור שאול), התחנה האחרונה (מייקל הופמן), מוות שחור (כריסטופר סמית) ועוד סדרות וסרטי טלוויזיה רבים לאורך שנות פעילותו.

עורך: ריצ'רד מריצי Richard Marizi

עורך צרפתי, תושב פריז. בין הסרטים הרבים שערך: החיים בורוד (אוליבייה דהאן), ערבים רוקדים (ערן ריקליס), אנטוני זימר (ג'רום סאל), נהר אדום (אוליבייה דהאן) ועוד רבים.

מוסיקה מקורית: יונתן ריקליס Yonatan Riklis

בוגר בהצטיינות של בית הספר לג'אז של אוניברסיטת ניו סקול בניו יורק, נגן פסנתר ומלחין שהופיע בהרכבים רבים ומגוונים בישראל, אירופה וארה"ב שם הופיע בכל המועדונים של ניו יורק. הלחין את המוסיקה לסרט ערבים רוקדים, קפה אירופה (ציפי טרופה) וכעת למסתור עליו היה מועמד לפרס אופיר.

במאי: ערן ריקליס

תסריט: ערן ריקליס על פי הסיפור "החוליה" מאת שולמית הר אבן

מפיקים: בטינה ברוקמפר, מיכאל אקלט, אנטואן דה קלרמון-טונר, ערן ריקליס

מפיקים אחראים: משה אדרי  לאון אדרי   מפיק שותף: איירה ריקליס

צלם: סבסטיאן אדשמיד

עורך: ריצ'רד מריצי

מוסיקה מקורית: יונתן ריקליס

עיצוב אמנותי: ברטרם שטראוס  חפי בוהם דורית בן שושן (ישראל)

עיצוב תלבושות: פראוקה פירל נתן אלקנוביץ ורוסריו ניסתיקו (ישראל)

עיצוב פס קול: גיל תורן

מפיק בפועל (ישראל): מיקי רבינוביץ

הפקה ישראל: ערן ריקליס הפקות  סרטי יונייטד קינג


ישראל | 2018 | 93 דקות | אנגלית, עברית, ערבית, גרמנית

מסתור – בקורת סרט

מאת: עדית קמחי

סרט מיוחד שאינו רק על מבצע של סוכנת מוסד אלא גם משתף את הקהל אל תוך המבצע ממש, כשהוא נדרש לפענח את חלקי העלילה החסרים.  על פניו סרט מתח, שהוא איכותי, מינימליסטי, כמעט מרומז. ברמה היותר עמוקה הסרט מעלה את השאלה הערכית ביותר: האם ובאיזו מידה המדינה ו/או שירותי הביטחון שלה שומרים על הסוכנים ועל המקורות. השאלה הזו לא מקבלת מענה חד משמעי. הצופה יחליט. אחרי שישלים את פתרון החידה הבלשית.
נעמי משוחקת טוב ע"י נטע ריסקין. היא קשוחה וחושיה חדים ביותר, ועם זאת עדינה ושברירית. לינה (גולשיפטה פרהאני) – עד סוף הסרט המשחק שלה לא מובן. רק בדיעבד מבינים מה עברה ולמה נהגה כפי שהיא נהגה. ליאור אשכנזי לא בולט בסרט, וכך שאר השחקנים.

סרט מומלץ לאוהבי הז'אנר.

 

"נרודה" – אחד הסרטים המשעממים ביותר בקולנוע לדעתי + שיר של נרודה + טריילר

מאת: חגית רימון

הסרט נרודה Neruda

צ'ילה, 2016 | ספרדית | 107 דקות
בימוי: פאבלו לרין
שחקנים: גאל גרסיה ברנאל, לואי גנקו

עפ"י האתר seret.co, "נרודה" הינו אוטוביוגרפיה בדיונית של הסופר והמשורר הצ'יליאני פבלו נרודה, שנאלץ לגלות מארצו עקב מאבקו במשטר הפשיסטי.
דמויות וגיבורים מיצירותיו של נרודה מתעוררים לחיים במסע בו בלש משטרה, נציג השלטון, מנסה ללכוד את המשורר על פי רמזים המוטמנים בכתביו.

מה דעתי על הסרט?

 הסרט היה עבורי ועבור שלושת הנשים שצפיתי עימן אכזבה גדולה ושיעמום מתמשך. הסרט לא מותח, לא מרגש, לא נוגע, לא עצוב, לא שמח, בקיצור – אין בו מספיק רגש.

לואי גנקו, השחקן הראשי המשחק את נרודה הינו חסר כאריזמה. לא ברור מדוע נשים נופלות לרגליו. לפי הסרט, ממש שווה לכתוב שירים – נרודה מוצג כגבר שכולן רוצות אותו בעיקר בגלל כתיבתו.

השחקן גאל גרסיה ברנאל, המשחק את השוטר הרודף אחרי נרודה, אינו מעורר אמפטיה, והפרצופים שלו לא משכנעים ולא נוגעים.

מתי בעיקר אני נהנית בסרט? כשאחד או כמה שחקנים נוגעים בי, מעוררים בי רגש, במיוחד רגש של אמפטיה. וכאן, שום שחקן לא עורר בי רגש. השחקנית היחידה שחיבבתי אותה הייתה בת זוגו של נרודה בסרט.

המוסיקה לא הייתה מיוחדת או ניכרת במיוחד, וכך גם הצילום, שניסה להיראות כמו לפני שנים רבות. חסר צבע ויופי.

אין לי מושג מה הייתה מטרת הסרט. יצאתי ממנו כלעומת שבאתי. ניתן לראות בו קצת מסבל העם הצ'יליאני, ועל כוחן של מילים לעורר מהפכה, אבל זהו.

בעצם, זה לא כל כך נכון, כי עובדה שלאחר הצפייה בסרט הלכתי לקרוא על נרודה ולחפש את שיריו. כך שבעקבות הסרט אנו מתוודעים לפועלו ולשיריו של נרודה.

אגב כשיצאתי מהסרט פגשתי במקרה מורה לאמנות, שציינה שהיא מאוד נהנתה מהסרט ואמרה שיש בו אלמנטים מהסרטים של פליני. אז אולי למי שמבין יותר בקולנוע הסרט ידבר יותר מאשר דיבר אליי.

הנה טריילר מהסרט

 

אט אט גווע / פבלו נרודה (תרגום: טל ניצן) 

אט אט גווע…
מי שלא נוסע,
מי שלא קורא,
מי שלא שומע מוסיקה,
מי שלא מוצא את החן בתוך עצמו.
אט אט גווע…
זה שהורס את האהבה לעצמו
זה שדוחה עזרה מושטת
אט אט גווע זה…
המשועבד להרגליו,
החוזר יום יום לאותם המסלולים.
אט אט גווע…,
זה שלא מחליף את המותג
שלא מחליף את צבע הלבוש,
שלא משוחח עם מי שהוא לא מכיר.
אט אט גווע…
זה שמתחמק ממערבולת החושים
המונע מעצמו תשוקות,
המחזירות את ברק העיניים
ומשקמות את הלב ההרוס.
אט אט גווע…
זה שלא מסובב את ההגה
כאשר הוא לא מאושר
מעבודתו, ממעשיו, מאהבתו…
אט אט גווע…
זה שלא מסכן את הודאי
או הלא ודאי,
בכדי ללכת אחרי חלום.
אט אט גווע…
זה שלא מרשה לעצמו
אפילו פעם בחיים
לברוח מהעצות הנבונות.
חייה היום!
סכן היום!!
עשה היום!
עשה מיד!!
אל תסכים לגווע לאט!
הסר את המכשולים
אל תסרב לאושר!

 

בכוונתי ללכת לסטימצקי כדי לחפש ספר שירה של פבלו נרודה. שיריו מצאו חן בעיניי.

מי היה נרודה? כך בויקיפדיה:

פבלו נרודה (12 ביולי 1904 – 23 בספטמבר 1973) היה שם העט של ריקרדו אליעזר נפתלי רייס בסואלטו, שהיה משורר צ'יליאני, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1971.

ריקרדו אליעזר נפתלי רייס בסואלטו נולד בעיר פראל, כ-400 ק"מ דרומית לבירת צ'ילה, סנטיאגו. אביו היה עובד רכבת ואימו, רוזה באסואלטו, יהודייה, הייתה מורה בבית ספר אשר הלכה לעולמה חודשיים לאחר לידתו.
נרודה ואביו עקרו זמן קצר אחר כך לעיר טמוקו, שם התחתן אביו עם טרינידד קנדיאה מארברדה, אשר הייתה כבר אם לבנו תשע שנים קודם לכן. נרודה גדל עם אחיו למחצה רודולפו ואחותו למחצה לאורה, אשר נולדה לאביו מאם אחרת.

אביו של נרודה התנגד למשיכתו של בנו לספרות, אולם נרודה שאב עידוד מאחרים, בהם כלת פרס נובל לספרות גבריאלה מיסטרל, אשר ניהלה את בית הספר המקומי לבנות.
יצירתו הראשונה של נרודה ראתה אור בהיותו בגיל 13, היה זה חיבור קצר שהתפרסם בעיתון מקומי. בשנת 1920, כאשר אימץ את שם העט פבלו נרודה, הוא כבר פרסם באופן נרחב שירה, פרוזה ומאמרי עיתונות.

נרודה היה גם פעיל פוליטית, הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית ונבחר לסנטור. הוא הוצע למשרת נשיא צ'ילה, אך הסיר מועמדותו ותמך בסלבדור איינדה.
נרודה היה שגריר צ'ילה בארצות שונות בשנים 1927–1943. בהיותו שגריר בברצלונה התוודע למשורר פדריקו גרסיה לורקה.
בעת מלחמת האזרחים בספרד (1936), ובעיקר לאחר הירצחו של לורקה, החל נרודה לפעול נגד הפשיזם ולכתוב שירי מחאה פוליטיים.
בשנת 1943 בטקס פומבי מתוקשר בתיאטרון קאופוליקן התקבל יחד עם חברו פרופסור אלחנדרו ליפשוץ פרידמן כחבר במפלגה הקומוניסטית הצ'יליאנית.

ב-1948 יצא הנשיא הצ'יליאני גבריאל וידלה נגד האיגודים המקצועיים והמפלגה הקומוניסטית. חירותו וחייו של נרודה הועמדו בסכנה והוא נאלץ להסתתר ואף לגלות מארצו.

את שם העט בחר המשורר כמחוות כבוד למשורר הצ'כי יאן נרודה, בין השאר כדי להסתיר את שירתו מאביו, אשר שאף כי בנו יבחר במקצוע מעשי יותר לחייו. בשלב מאוחר יותר בחייו אימץ נרודה את שם העט שבחר אף כשמו הרשמי.

נרודה נפטר מסרטן הערמונית בשנת 1973. טרם מותו הספיק לחזות בהפיכה הצבאית שידעה ארצו, ובהשתלטותו של הגנרל פינושה על הממשל בצ'ילה.

ב-8 באפריל 2013 החליטו הרשויות בצ'ילה להוציא את גופתו של נרודה מהקבר כדי לפתור תעלומה בת 40 שנה ולקבוע אם הוא מת מסרטן הערמונית או שמא נרצח בימים שלאחר ההפיכה הצבאית במדינה. צוות זיהוי פלילי בן 15 חברים פרסם את תוצאות הבדיקה ב-8 בנובמבר 2013, בהן נאמר: "בבדיקה לא נמצאו חומרים כימיים שיכולים להיות קשורים למותו של מר נרודה".

ספרי שירתו בעברית

  • מבחר שירים, עברית – נ’ אגמון (ביסטריצקי), ספרית פועלים, מרחביה, 1954.
  • עשרים שירי אהבה ושירת יאוש אחת, תרגום – יורם ברונובסקי, תל אביב, 1977.
  • שירים, מבחר משיריו, תרגום – טל ניצן, (מבוא: רוני סומק) הוצאת קשב לשירה, תל אביב, 2002.
  • עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש, תרגום – טל ניצן, הוצאת קשב לשירה, תל אביב, 2009.