מָנִיפֶסְט של מטופלת בגיל ההתבגרות – גילוי עריות 

כשהגעתי לגיל שתים עשרה וחצי בערך, אבא הבטיח שזו תהיה הפעם האחרונה… 

מאת: ליאת בן דור

התמונה להמחשה בלבד
התמונה להמחשה בלבד

כשהגעתי לגיל שתים עשרה וחצי בערך, אבא הבטיח שזו תהיה הפעם האחרונה, ואכן לאורך ארבע השנים הבאות, לא זאת בלבד שהוא לא נגע והציק לי, הוא אף טיפח אותי ודאג שאקבל כמעט כל מה שביקשתי. מאוד שמחתי וכלל לא הפריע לי שהוא מפלה ביני לבין אחותי הצעירה. הטענה שלו היתה תמיד, שאני הבכורה ונערה מתבגרת, לכן מגיע לי יותר ממנה ושגם זמנה יגיע.

ואכן הוא הגיע ובגדול, אך לא רק זמנה כי אם.. גם זמני.
כשהתחלתי לצאת עם החבר הראשון שלי, אבא נהג לתחקר אותי אחרי כל יציאה מהבית, חשוב היה לו לדעת מה עשינו והאם היה בינינו מגע כלשהו. תחילה זה לא הפריע לי, בפרט משום שאמא הסבירה שככה אבות מתנהגים, ושהכל נובע אך ורק ממקום של דאגה. אלא שככל שהרחבתי את שעות הבילוי עם חברים שלי והגעתי הביתה מאוחר יותר, הלכו אותן חקירות שתי וערב והתהדקו, הציקו והפכו למריבות קולניות בבית.
באפריל השנה, אימא הוזמנה לחתונה של האחיין שלה בארה"ב, היא נסעה לשבועיים יחד עם אחותה והפקידה את הטיפול וההשגחה עלינו בידי אבא. במחשבה שנייה, עדיף לכתוב הפקירה ולא הפקידה אותנו.
חזרתי מבילוי בשעה אחת בלילה, כל החברים יצאו למועדון בתל אביב
והתעכבנו עד שעה מאוחרת, משום שלקח למונית השרות זמן להתמלא.
האור מהסלון נראה בברור מהרחוב ושיערתי שאבא בטח שוב נרדם מול הטלביזיה, לכן נכנסתי בשקט, הנחתי על הספה את התיק שלי, רצתי לשירותים וכשיצאתי, אבא הצמיד אותי בחוזקה לקיר ממול, הביט לי בעיניים ואמר שאם אני מתנהגת כמו זונה, אז מהיום והלאה אני אהיה הזונה הפרטית שלו.
אבא גרר אותי לחדרו ובעל אותי שוב ושוב כמעט עד הבוקר, ולא עזרו הדמעות או שנשבעתי לו, שאף נער… חבר לא קיים איתי יחסי מין עד כה.

בבוקר אחותי נכנסה, כהרגלה, לחדרו של אבא, לבקש שיכין לה סנדוויץ לבית הספר והזדעזעה לראות את שנינו רדומים עירומים על מיטת ההורים. היא נכנסה לפאניקה והתחילה לצווח כמו שלא שמעתי אותה כך מעולם. אבא קם, שם על עצמו מכנסיים, ניגש אליה וסטר לה שתירגע, אחר כך ניער אותה בעוצמה וצעק שאם היא לא תשתוק גם אותה הוא … כמו שהוא עשה עם אחותה הזונה… איתי.
והתגובה, לא איחרה להגיע, אחותי נשמה עמוק, דחפה אותו חזק לאחור ואמרה בשקט "כאילו שאתה לא עושה גם לי את זה" וברחה מהבית, ללא הילקוט, פשוט רצה וטרקה את הדלת מאחוריה.
הבטתי עם דמעות בעיניים באבא, והבנתי שבשנים שהוא "הניח" לי לנפשי, הוא בעצם התעלל מינית ובעל את אחותי הצעירה ממני בשנתיים וחצי. צעקתי לעברו "כל הכבוד אבא, תתבייש לך", נכנסתי לחדרי ונעלתי מאחורי את הדלת עם מפתח, אבא רץ אחרי והלם בדלת העוצמה, ביקש שאפתח…
איים שישבור אותה…

למרות שרעדתי ובכיתי כמו חיה פצועה, לא פתחתי, חששתי מאוד ממנו, הייתי בטוחה שהוא ירביץ לי או גרוע מזה יתנקם בי על ידי בעילתי שוב… שהוא יכאיב לי.
לאט, לאט הוא נרגע והלך משם, שמעתי אותו מתעסק עם משהו במטבח, שיערתי שאולי הוא מכין לעצמו קפה שחור, כמדי בוקר, אחר כך באה טריקת הדלת ושקט שרר בבית, סוג של שקט, כי בכיתי בקולי קולות, פשוט לא יכולתי להפסיק, לא יכולתי להאמין שזה קורה לי, לה… עם אבא, עם אותו אבא שכה פינק אותי בשנים האחרונות.
הדאגה שלי לאחותי התחילה להתעורר בי רק בשעות אחר הצהרים המאוחרות כשהיא לא חזרה הביתה, פתאום הבנתי שיתכן שכלל לא הלכה לבית הספר או חמור מזה… שאולי היא ברחה.
צלצלתי באטרף רציני לחברה אחר חברה ושוב, ושוב קיבלתי את אותה תשובה שאמרה שהיא לא הגיעה כלל לבית הספר, שלא ראו אותה… שלא יודעים דבר.
לכן נאלצתי לצלצל לאבא ולספר לו, האמנתי שהוא יעזוב מיד את העבודה ויחזור הביתה… יתחיל לחפש אחריה, אך טעיתי, אבא אמר בקול מאוד קר ועוין שמי שלא טוב לו בבית מוזמן לעזוב, כי כל עוד הוא מממן אותנו, הוא יחליט מהם הכללים בבית. הייתי המומה מתגובתו… מאוכזבת.
צלצלתי לחבר שלי וביקשתי את עצתו… עזרתו. בשונה מאבא, הוא מיד הגיע ויחד רכבנו על הקטנוע שלו, עברנו בכל מקום אפשרי, חזרנו לבית חברותיה ולא מצאנו אותה, השעה היתה כבר קרוב לעשר בלילה, לכן הוא המליץ לי שניסע יחד לתחנת המשטרה ונדווח… נספר שאנחנו לא מוצאים אותה בשום מקום.
אני חייבת לציין שזה היה סיוט, ייבשו אותנו שם כמעט שעה עד ששוטרת אחת הזמינה אותנו לחדרה ולקחה ממני את הפרטים על אחותי, הם לקחו אותי עם הניידת הביתה, רצו לברר אולי אבא יודע משהו… לבדוק אולי היא חזרה הביתה בינתיים. אלא שהבית היה חשוך ואבא בכלל לא ענה לפלאפון שלו, הרגשתי כאילו האדמה בלעה לי את שניהם.

השוטרת והשוטר ביקשו שאשאר בבית למקרה שהיא תחזור והבטיחו שיעבירו קריאה בקשר לחפש אותה ברחבי העיר, הם אף ביקשו שאודיע אם היא חזרה או אבא.
בחצות אבא חזר חצי שתוי, זה היה היום הקבוע בשבוע, בו מזה שנים הוא נוהג לבלות עם חברים, לשחק קלפים… לשתות בירה ומי יודע מה עוד. הסברתי לו שהיא לא בבית, ושאף אחד לא ראה אותה מאז שברחה בבוקר מהבית, אבא דאג ויחד יצאנו לחפש אחריה.. אותה…. אני זוכרת שבאותם רגעים כל הכעס שלי עליו עבר, אהבתי אותו, הייתי גאה ביוזמה ובדאגה שנראתה לי כל כך אמיתית.
בבוקר היא חזרה יחד עם חברה שאצלה היא ישנה באותו לילה, הבטתי בה וראיתי שעיניה אומרות הכל, היא הגניבה אלי מבט חצי נגעל וחצי כועס ומיד פרצה בבכי ורצה לחדרה עם אותה חברה. אבא הניח לה ונשם לרווחה, הוא רק ביקש שלא אלך לבית הספר ואשאיר אותה לבד, שאשמור עליה עד שהוא יחזור מהעבודה, וכך אכן עשיתי.
בערך בעשר בבוקר הגיעו אותם שני שוטרים, הם רצו לדעת מה התחדש, הרגשתי נבוכה כי שכחתי להודיע להם שהיא בבית כמסוכם, אבל זה עבר בסדר, הם ביקשו לדבר עם אחותי, רצו לדעת מדוע היא ברחה מהבית והיא, ככה ללא שום בושה ועכבות, גוללה בפניהם את היותה נפגעת מינית, היא סיפרה על אבא ועל אותם לילות שהתגנב לחדרה והטריד אותה, היא אף סיפרה להם מה ראתה במו עיניה הבוקר… עלינו… עלי ועל אבא… אמרה שאמא בחו"ל.
מאוחר יותר הגיעו לביתנו העובדת הסוציאלית מהעירייה ועוד שוטרת, שלא הפסיקה לשאול ולכתוב, לשאול ולכתוב.
בהתחלה הכחשתי הכל, אבל זה לא עזר לי, אחותי הרי ראתה אותנו, היא הרי סיפרה את מה שראתה, לאט, לאט נשברתי גם אני וסיפרתי, גם על כך שאבא נהג לפקוד גם את חדרי כשהייתי בגילה… סיפרתי על ארבע השנים של "שקט" ממנו, על הפינוקים והמתנות ובסוף על האונס מהלילה קודם.
למחרת בערב אמא חזרה ארצה, היא קיצרה את שהותה בחו"ל, מסתבר שזוג השוטרים מהבוקר, נסע לעבודה של אבא, ובתחנת המשטרה הוא נתן להם את מספר הטלפון שלה… הם צלצלו… היא חזרה… אבא שוחרר ממעצר אחרי 48 שעות, אך לא חזר להתגורר בבית, אמא לא סלחה לו, אבל חמור מזה, היא לא סלחה לעצמה ולא חזרה לעצמה מאז.
לאורך שבוע ימים היא רק מלמלה שוב ושוב, "ילדות קטנות שלי… מסכנות שלי, חבל שאני לא מתתי בטיסה.. ככה אמא לא שומרת על הילדות שלה".
עכשיו, כחצי שנה אחרי, הוריי בהליכי גירושין קשים ומעליבים, אבא עבר להתגורר אצל אחיו ובאמת שאני לא יודעת מתי יהיה המשפט שלו, אני רק יודעת שאמא רוצה שהעניין לא ידלוף, לא יתפרסם, היא מתביישת, אימא בוכה המון מאז שחזרה מחו"ל… מאז המקרה, אמא אפילו לא מעוניינת שנהיה נוכחות בבית המשפט, היא אמרה זאת לעובדת הסוציאלית כמה פעמים לידי.
ואבא… אבא ניתק כל קשר איתנו, הוא כועס, הוא צעק על אחותי בטלפון שהיא אשמה בפירוק המשפחה ושהיא מלשנית עלובה.
ואני… אני מחכה כבר לסיים את לימודי, רוצה להתגייס ולשרת כמה שיותר רחוק, אין לי כוח יותר לאווירה הזאת בבית, לעצבים ולבכי של אמא, ולפעמים לאלה של אחותי, אני רוצה לנסוע רחוק אחרי הצבא ולא לראות יותר אף אחד מהם.
כיום אפילו לא אכפת לי כמה אבא יקבל, לכמה זמן יוכנס לכלא, אם בכלל, דבר אחד אני יודעת, שלא הייתי רוצה להיות בכלל בארץ כשזה יקרה, גם כך אני שונאת את עצמי, עצובה עבור אמא, מצטערת שלא סיפרתי לה עוד אז, לפני כחמש שנים ואף יותר כשכל זה התחיל, ויש שאני מצטערת בכלל שאני קמה… מתעוררת בבוקר, מרגישה הכל בגללי, הכל… כי אם הייתי מספרת אז, כל זה היה נחסך מאחותי, אני אשמה… אני יודעת שאני אשמה, אני יודעת שהיא לא סולחת לי, היא זרקה לי את זה פעם כשרבנו על איזו שהיא שטות, אמא הפכה להיות הצל של עצמה וחיה על כדורי הרגעה, ואני, אני מאז לא מעוניינת שאף אחד יגע בי, אפילו לאמא אני לא נותנת לחבק אותי.
יש בקרים שאני רוצה למות ויש שאני רוצה שאבא ימות.

**************************************************************
הבהרות/ליאת בן דור:
1. "מניפסט או מנשר בעברית הוא גילוי דעת או הצהרה פומבית, המתארת רעיונות, עקרונות, אמונות, ערכים ומטרות של אדם, תנועה או ארגון.
מניפסט בדרך כלל עוסק בתחום הפוליטי והחברתי או בתחום התרבותי."
2. פרסום המניפסט הזה אושר לי לפרסום על ידי אותה נערה ששיתפה במטרה להזהיר כמה שיותר נערות צעירות, להתריע.. להאיר על הסיכון שבשתיקה, על תופעת גילוי העריות ותוצאותיה.
3. לבקשת הנערה ואמה, שמתלווה אליה מדי שבוע בשבוע למרכז לנפגעי תקיפה מינית, יש מיעוט בפרטים מזהים, קרי; עיר מגורי המשפחה, עיסוק ההורים וכד'.

 

מָנִיפֶסְט של אישה שבתה חוותה כמוה תקיפה מינית 

שכן חייכן נאסר ונכלא, לאחר שהסתבר שלאורך שנים כפה עצמו על בנותיו הצעירות ובעל אותן 

מאת: ליאת בן דור

ליאת בן דור מתנדבת במרכז סיוע לנפגעי תקיפה מינית. להלן מונולוג של אחת הנפגעות במרכז.

כמה שהחיים מורכבים… מפתיעים… יכולים להביא לכדי אכזבות, התנפצות של "פרות קדושות"… מיתוסים… דעתנו על עצמנו, על הסובב אותנו, לטוב או לרע. עובדתית, אנחנו לא חיים בתוך בועה, לא מנוטרלים מצריבת החיים את נשמתנו לאורך כל תקופת חיינו, בפרט צריבת כל אותן צלקות שאנו נושאים איתנו מתקופת הילדות.
אילו היתה לנו אפשרות להתבונן לתוך נבכי נשמתנו ממעל, אני בטוחה שהיינו רואים אלפי מחלפים, הסתעפויות, דרכים ללא מוצא ורצף אין סופי של סימני שאלה. כאֶם, אני יודעת שאת תוצאות עשייתנו, חינוך ילדינו, עיצובם, אנחנו יכולים לראות נכונה רק כשהם הופכים לבוגרים העומדים בכוחות עצמם ועל רגליהם, מגובשים דָּיָם, באופיים, התנהגותם, מיצוייַם האישי והמקצועי.
ולמה אני אומרת זאת? רק משום העובדה, שאין בית ספר להורות, רק בבגרותנו, אנחנו והורינו, יכולים להבין אילו טעויות חינוכיות הורינו עשו אתנו, כמה חסרו לנו דברים מסוימים מהם, כמה כאב ו "שריטות" ירשנו מהם, ולא בהכרח משום שהיתה להם כוונה להרע לנו, ממש לא, שכן אני מאמינה, בלב שלם, שדרכם וכוונותיהם היו טובות.
כאם אני לא מצליחה להבין איך ניתן להפלות בין ילד לילד, לאהוב אחד יותר מהשני, ועוד פחות, איך אמהות יודעות שאבי המשפחה או אחד הבנים מתעלל מינית בבתן… בנותיה, והן או מתעלמות או משתפות פעולה, אם בשתיקה ואם אחרת.

חדשות לבקרים אנחנו קוראים על מקרים מזעזעים כאלה, ונשמתי מתכווצת בי, כל תא ותא בגופי זועק "למה?" כולי דרוכה לזעוק בקול רם "לא עוד!!!" לא לעוד בנות צעירות… לא בכלל!!!
אין חדש תחת השמש, עולם כמנהגו נוהג, קראנו על גילוי עריות במקורות, בתנ"ך, גילוי עריות הוא אחת משלוש העבירות שנאמר עליהן "יהרג ואל יעבור" והנה באים סיפורם של לוט ובנותיו, אמנון ותמר ועוד, ומוכיחים שזה היה וקרה לפני למעלה משלושת אלפים שנה. אותו דבר ניתן להצביע ולומר על התקופה ההלניסטית בה בלטה ביותר התופעה.

ובכל זאת אני שואלת, איזה צורך מוצא סב בבעילת נכדתו, באב את בתו… בנותיו?
לדאבון לבי, לפני כחודש ימים שכן חייכן, שנהג לקדם פני מדי בוקר בברכה, נאסר ונכלא, לאחר שהסתבר שלאורך שנים כפה עצמו על בנותיו הצעירות ובעל אותן, בעוד האם מתבוננת ולא באה לעזרתן, לא מנעה זאת, רק מחשש שמא בעלה ירביץ לה או יתגרש ממנה. זה מזעזע בעיני, בפרט משום שסיפורים כאלה רק שולחים אותי להיזכר שגם אני הייתי קורבן לגילוי עריות, גם בי הדבר צלק לנצח.
פתחתי ואמרתי: " כמה שהחיים מורכבים… מפתיעים… יכולים להביא לכדי אכזבות, התנפצות…" זה אכן כך, ממש תחת אפנו ומולו.
בעבר על כל הנושא הוטל טַאבוּ, לא דברו עליו, בקושי בחדרי חדרים, אלא שעכשיו הולכות ונחשפות יותר ויותר פרשיות, ששולחות להבין שתופעה חולה זו נמצאת בכל המגזרים. פה נחשד רב קהילתי, שם נשיא המדינה, פה אב ושם אח ואני יושבת קפואה מול מרקע הטלויזיה ומרגישה שגופי מאותת לי מצוקה, שולח להרגיש שגם אני חוללתי, שגם בי ובגופי עשו זוועות, שאין המקום והדף יכולים להכיל את מידת חוסר ההגינות והגועל שאני חשה בבואי להעלותם על הכתב.
אני בוחרת לא לחשוב שאני קורבן, למרות שהייתי רכה בשנים ולא ניתנה לי זכות הבחירה… לא שאלו לדעתי, לא חיכו להסכמתי.
אני מקבלת זאת כפי שזה, מודה כיום על מה שיש לי ויותר מכך, על כך שאני לא מאפשרת לזה להשתלט עלי ועל נפשי עד כדי ערעורה, שכן הכי קל היה להישאב לכאב וממנו לדיכאונות ולהגיע עד לכדי פִי-פָחַת ואולי אף כדי לקיחת חיי בידי.

ומה אני כאֶם צריכה להרגיש לאחר שבתי שיתפה אותי וסיפרה שאף היא "סוחבת" איתה סיפור לא קל של התעללות מינית מילדותה? את עובדת התעללות נער בוגר, אח של חבר שלה מהגן, שכפה עצמו עליה?
הקשבתי לה בשקט, הבטתי בה והודיתי לה ששיתפה, לבי לא זאת בלבד שהחסיר אי אילו פעימות וחשב להתנתק ממני מכאב, הוא אף שלח אותי לשאול עצמי, אין ספור פעמים, איך זה קרה מתחת לאפי ולא ידעתי על כך? איך לא שמרתי עליה מכל משמר? אחרי הכל בעלת ניסיון הנני. האם להלקות עצמי ואת נשמתי? האם לחשוב בהיגיון ולומר לעצמי, שאי אפשר בכל פעם שנשלח את ילדינו לחבריהם, לחשוש שמא איזה קרוב משפחה שם, יסרח ויעשה לבתנו את הנורא מכל?
כשבתי סיפרה לי, הקשבתי לה בשקט, הבטתי בה והודיתי לה ששיתפה ומאז הנושא לא עלה, אך רק אני יודעת שהוא שם אצלה, ממש כמו אצלי, ושלעולם אין לדעת מתי יצוף ויציף, מתי יעכיר מצב רוחנו ומתי יחזיר אותנו לאותה טראומה, שלעולם לא תתאדה מתוכנו, לא תפסיק להזכיר שהיא חיה וקיימת, משפיעה ובועטת.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

המניפסט אושר לי לפרסום על ידי אותה מטופלת ששיתפה ופרקה לא מעט ממועקותיה לאורך השנים..
לבקשת המספרת, לא הוזכרו שמות, על מנת לשמור מכל משמר על חשיפתה ועל שלום המשפחה ובריאות נפש בתה.

 

 

מָנִיפֶסְט מיומנה של אישה המתאווה לימים יותר מוארים

הבגידה הראשונה של אחי היתה באמון שלי, אחי עשה בי מעשה גילוי עריות… 

מאת: ליאת בן דור

התמונה להמחשה בלבד
התמונה להמחשה בלבד

ליאת בן דור מתנדבת במרכז לנפגעי תקיפה מינית. הנה מונולוג של אישה ששהתה במרכז.

האמירה שהכי מעצבנת אותי זה "יהיה בסדר" או "בעזרת השם, יהיה בסדר". זה תמיד נראה לי כמו אמירה שנועדה או לסגור נושא או פתח מילוט כשאין מה לומר, לדעתי עדיף להקשיב ולשתוק.
מאז שאני מכירה את עצמי, לא הרביתי לשתף חברות, משפחה, אף אחד בעצם, בצרות שלי, כך שאם אני כבר מצליחה לפתוח את הפה ולשתף, "יהיה בסדר" זו לא התגובה שאני זקוקה לה או מצפה.
עצוב לחשוב שאני זוכרת מעט מאוד דברים יפים מילדותי, אולי כי היו מעט ואולי כי הדברים המכוערים, הכואבים היו בהמוניהם.

הילדות היא אבני הבסיס של כל חיינו וכשדופקים לך אותה, בוודאות ניקח את הדפיקה הזו איתנו הלאה.
את מי בכלל עניינתי בבית, במשפחה? כולם קרקרו סביב אחי, לא שחסר לי כסף, אבל ליחס ולחום נזקקתי. כדי למשוך אתת תשומת לב אמי עשיתי מלא בעיות משמעת בביה"ס. כמה שזה ישמע הזוי, נהניתי שאמא מפנה זמן במיוחד עבורי כדי להגיע לשיחה עם המחנכת או המנהל.
היא תמיד היתה עסוקה, בעבודה, עם חברות, בפגישות מחוץ לעיר, בנסיעות לחו"ל או עם המאהבים שהיו לה, הכל אני זוכרת, אני זוכרת שפעם אישה נבגדת אחת הגיעה אלינו הביתה וצעקה על אמא שהיא עושה רומן עם בעלה, והיו כל מיני שמועות עם על רומן עם מישהו שגר ממש מולנו.

זה נורא ואיום לילדה קטנה לשמוע דברים כאלה, לא פחות נורא לדעת שגם אבי רעה בשדות לא לו. מעניין אם הם בכלל חשבו לעצמם מה דברים וידיעה כזו יכולה לגרום לנפש של הילדים שלהם, האם הם לא חשבו שזה ייתן לנו לגיטימציה לבגוד בבני הזוג שלנו (לאחי ולי).
הרי כל התאוריות על התנהגות האדם שולחות לטענה, קביעה שהילדים מחקים את הוריהם.
לגבי אחי אני יודעת בוודאות שהוא בגד באשתו לא מעט פעמים, ואילו לגביי, אם לומר את האמת, ניסיתי בכל כוחי למנוע זאת, זה כמו שנשבעתי לעצמי עוד בילדותי שאני לא אנהג כך, אלא שהחיים מובילים אותנו לפעמים לסיטואציות מעט שונות ממה ששיערנו לעצמנו שניקלע אליהן.

הבגידה הראשונה של אחי היתה באמון שלי, אחי עשה בי מעשה גילוי עריות, זו הסיבה שרק עכשיו 30 שנה אחרי, הגעתי לטיפול במרכז לנפגעות תקיפה מינית.
כיום אני יודעת עד כמה נורא הדבר, עד כמה המעשים הנתעבים שלו פגעו בי לכל חיי, כמה אני מתקשה לחשוב על מין כדבר מהנה, נעים, מעשה אהבה שאני צריכה לרצות אותו, ליהנות ממנו.
קשה להגיד שנהניתי מסקס עם בעלי והכי עצוב שקשה לומר שאני נהנית עם אחרים. נראה לי שזהו זה אבוד, נדפקתי לכל החיים, שלא אצליח להגיע לאותו מקום מהנה שכולם מדברים עליו, סקס טוב ומהנה.

מאוד לא רציתי לבגוד בבעלי, אבל כשהסתבר לי שהוא בוגד בי עם מישהי מהעבודה שלו ( אח"כ הסתבר לי שזו לא הפעם הראשונה), קמתי ביום אחד עם החלטה להתיר את השבועה להיות נאמנה ופשוט עשיתי מעשה.
אני בטוחה שאם הוא היה נאמן לי, לא הייתי עושה זאת, אבל כנראה שנתיב חיי צריך להיות רצוף בבגידות, כמה חבל שעכשיו גם לי יש חלק בזה.
כל כך לא רציתי שזה יקרה לי, אינני יכולה אפילו לתאר עד כמה נגעלתי מעצמי כשזה קרה לי, כמה שנאתי את עצמי, גם לא נהניתי מהאקט המיני וגם בגדתי בעצמי, בשבועה שלי לעצמי.

היום אני גרושה, בעלי עזב את הבית עם אותה ….. שאיתה הוא בגד בי ואילו אני, עכשיו כשאני מותרת לכל גבר, לא יכולה להיפגש עם גברים, לקיים איתם יחסי מין. ברגע שבעלי עזב אותי ואת הילדים בצורה כזו מכוערת, נשברתי וכל מחזות העבר עלו בי, הייתי חייבת עזרה ולכן פניתי למרכז.

אני לא בטוחה שאפשר לתקן את סדקי העבר, אולי מעט לטייח פה ושם, ובכל זאת אני מגיעה לשיחות במרכז אחת לשבועיים.
המטפלת אומרת לי שחשוב שאצא מהגישה שאי אפשר יהיה לעשות כלום עם מהמורות העבר, היא גם אומרת שאם אני מתמידה להגיע ומחכה לפגישות האלה איתה, זה אומר שאני כן מעוניינת בשינוי, בפתיחת כל אותן פגיעות מיניות שדפקו לי את החיים, על מנת לטפל בצלקות שנחרטו בי, על מנת שבעתיד אצליח לתפקד טוב יותר, גם מינית וגם בכלל.

ואני חושבת שאולי היא צודקת, אבל ממה שאני מרגישה, אני מתמידה להגיע למרכז, כי זה משהו שאני עושה למען עצמי, פעם ראשונה דואגת לי ולא לכל העולם ואשתו.
אם בדרך גם אצליח לטפל בחלק מפגימויות העבר, אז הרווח שלי יהיה כפול ומכופל.

אני כבר חמישה חודשים בטיפול, מאוד אוהבת את הגישה של המטפלת. שם בשיחות אני אני, אינני זקוקה למסכות, יכולה לומר כל מה שעולה בדעתי והיא לא שיפוטית, תמיד שם איתי ואם קשה, קשה לי מאוד, היא אוחזת בידי, מחבקת כשאני נשברת, מתנפצת.
רק היא ואני יודעות עד כמה אני מתאווה להגיע כבר לימים טובים יותר, ימים שסוף, סוף יחייכו אלי מעט.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הבהרות:

1. "מניפסט או מנשר בעברית הוא גילוי דעת או הצהרה פומבית, המתארת רעיונות, עקרונות, אמונות, ערכים ומטרות של אדם, תנועה או ארגון. מניפסט בדרך כלל עוסק בתחום הפוליטי והחברתי או בתחום התרבותי."

2. פרסום המניפסט אושר לי לפרסום על ידי האישה שכתבה אותו.

3. המניפסט הוא של אישה יקרה, הנוהגת לשוחח איתי ולהיעזר, במסגרת מסע פנימי ונפשי שאני צועדת איתה ולידה מזה כמה חודשים.


ליאת בן דור

liat555@gmail.com

 

 

מָנִיפֶסְט מיומנה של אישה צעירה דואבת… מבוהלת, החרדה לחייה

מונולוג של אישה שהייתה קורבן לגילוי עריות ולאחר מכן הותקפה מינית… האיתות הראשון שהיה צריך מיד להדליק אצלי אור אדום היה כשהוא ביקש ממני כסף… 

מאת: ליאת בן דור

sad

מונולוג של אישה ממרכז לנפגעות תקיפה מינית שבו ליאת בן דור מתנדבת

לא מצליחה, לא מצליחה להבין איפה הייתי כשחולק המזל. לעיתים יש לי הרגשה שבוחנים כל פעם מחדש את סף יכולת העמידה שלי מול כאב וקשיים.
כבר בגיל 5 הייתי קורבן לגילוי עריות, מאוחר יותר הותקפתי ונוצלתי מינית. שנים שמרתי הכל בבטן, שנים האמנתי שלבד אצליח להתגבר, עד שבאה האמת וסטרה לי בפנים בעוצמה והוכיחה שמשקעים רק יוצרים עומס.. כובד ולא מתאדים מעצמם.

אני יושבת וחושבת, טוב עברי לא היה סוגה בשושנים, הכאיבו לי, ניצלו אותי, אבל למה אין לי אהבה בחיי ? למה איני מצליחה עם קשרים זוגיים למרות שאני משקיעה בהם את כל כולי, נותנת מעצמי, מבליגה, מוותרת, מעלימה לא אחת עין.

את בן זוגי הנוכחי הכרתי במסיבת חוף, הכל התקדם יפה ושלח אותי להתאהבות. לא אחת האמנתי שהנה, הנה סוף כל סוף מצאתי את האחד.
לא הסתרתי ממנו דבר, שיתפתי אותו .. סיפרתי לו מדוע אני הולכת לטיפול במרכז לנפגעי תקיפה מינית, והוא הבין, תמך, עודד, היה שם עבורי.
אחרי כחמישה חודשים עברנו לגור יחד, ואני פרחתי, הייתי מוכנה לתת לו ולמענו הכל, ממש הכל, הבלגתי לא אחת על התפרצויות הזעם שלו, הבנתי שלא טוב לו בעבודה, התחברתי לתסכול שלו, לעובדה המצערת שאומרת שעכשיו זה לא זמן מתאים לעזוב עבודה קבועה, תמכתי בו.

האיתות הראשון שהיה צריך מיד להדליק אצלי אור אדום היה כשהוא ביקש ממני כסף, לטענתו אימו נמצאת כרגע במצוקה כלכלית, לכן הוא לקח על עצמו את תשלום הוצאותיה השוטפות ואין לו די כדי לשלם את חלקו בשכירות המשותפת וכד'.
שבוע אחר כך הוא ביקש שוב ואחרי שבועיים שוב, האמת שזה מאוד הפריע לי, גם משום העובדה שהוא יודע שאני אך בקושי מצליחה לגמור את החודש עם משכורתי הזעומה, בעוד שהוא משתכר פי 3 ממני, אבל העדפתי לקחת הלוואה ולתת לו את הסכומים שביקש, היה חשוב לי לא לעורר ויכוחים ומתחים מיותרים.

האיתות הבא היה כשהוא התחיל להעדר בלילות מהבית.
את התירוץ של שעות נוספות לצורך עיבוי המשכורת יכולתי להבין, אבל משהו בכל זאת הפריע לי….
שבועיים שלושה זה כרסם לי בבטן ולא אמרתי דבר, אבל כשהרחתי עליו ריח חזק של עשן סיגריות החלטתי לצלצל בשעה 23:00 למקום עבודתו ולבקש אותו, המצאתי סיפור כיסוי שיצדיק את הצלצול הזה.

לומר את האמת שכלל לא הופתעתי כשנאמר לי שהוא לא עובד בשעות כאלה, לא היום ולא בכלל.
כעת עוד יותר כרסם בבטני הצורך להבין מדוע הוא משקר לי, מה הוא מסתיר ממני.
מבחינת סקס הכל התנהל מעולה בינינו, לכן לא חשבתי על אישה נוספת בחייו, ובכל זאת לא אהבתי את העובדה שהוא לא ישר איתי.

המון התחבטויות, המון תסכול הציפו אותי, עם המטפלת שלי שוחחתי על מה שאני מרגישה עם זה, התייעצתי לגבי פנייה ישירה אליו והשמת כל העובדות על השולחן, כולל שיתופו במה שאני מרגישה בהקשר לזה.
דיברנו על כל תסריט אפשרי שיכול לנבוע להתעורר בעקבות השיחה הזו שאזמן, החל בפירוד ועד האמת המוצפנת רק בו.
קבעתי לעצמי את הזמן והסיטואציה הכי רגועה, נינוחה לשיחה הזו ואזרתי המון אומץ להתחיל את הנושא.

תגובתו הראשונה היתה לסטור לי משום שלא האמנתי לו וצלצלתי לבלוש אחריו, התירוץ היה שהוא ביקש במפורש שיגידו שהוא לא שם, כדי שלא יפריעו לו בעבודה "אפילו את אימא שלי סיננו שם" הוא אמר, קם ויצא מהבית בטריקת דלת חזקה.

שלושה ימים לא ראיתי אותו, הוא סינן את הטלפונים ממני ונעלם כאילו האדמה בלעה אותו. כשחזר התחיל לארוז את חפציו וצעק שהוא לא יכול להמשיך לחיות עם מי שמטילה ספק בהגינותו.
שגיתי בכך שביקשתי שיישאר בבית, שנעזוב.. נשכח את הנושא, כי הוא "עשה לי טובה" כטענתו ונשאר, תוך שהוא מטיח בי אזהרה שאם זה יקרה שוב הוא לא רק שיעזוב, הוא יפוצץ אותי ממכות.

והמכות לא איחרו להגיע, כשהוא הרים עלי את ידו, ביקשתי שיעזוב לאלתר ותגובתו היתה, "מה… תעזבי את, זה גם הבית שלי"
התחלתי לחפש דירה חלופית וכשהוא ראה שאינני מתרגשת במיוחד ממנו, באה ההתחנפות, הוא הפך להיות "נופת צופים", ניסה להיות נחמד במיוחד, חזר יום, יום הביתה עם מיני מתנות עבורי, הבטיח הרים וגבעות, אלא שאני הבנתי שגבר מכה יישאר לנצח גבר מכה, לא רציתי להיות אישה מוכה, ממש לא, החיים היכו בי מספיק.

לדירתי החדשה הוא הגיע, למרות שלא השארתי לו את כתובתי ושם היא הציק לי, צעק, עשה בושות מול השותפה שלי לדירה, מול השכנים. אחר כך הוא לא שילם את הוצאות הדירה הקודמת שלי, ומכיוון שהכל היה על שמי נאלצתי לשלם זאת.
בשלב זה המטפלת המליצה לי להיעזר במחלקה המשפטית של המרכז ולהתייעץ על דרכי פעולה.
בינתיים הסוד הגדול התברר לי, הוא נהג להמר על כספים גבוהים ומן הסתם להפסיד. מהעבודה הוא פוטר משום שהבריז להם בצורה שיטתית וגדולה.

לפני שבוע וחצי הוא הגיע לדירתי והחטיף לי בוקס בפנים ומכה חזקה על הגב, הוא בא לבקש כסף לכיסוי חלקי בהוצאות הבית, בטענה שהחוזה עם המשכיר עדיין בתוקף ואני מחויבת לתשלום חלקי בשכירות ובהוצאות השוטפות, כשהתנגדתי לתת לו כסף מזומן הגיעו המכות.

מיד כשיצא מהדירה, השותפה שלי הזמינה משטרה לדירה ונתתי עדות על תקיפה, הגשתי נגדו תלונה על אלימות פיסית ונפשית.
כעת אני מחכה לדיון בבית משפט בשני אפיקים:

1. שיוצא נגדו צו הרחקה.

2. שתהיה פסיקה חד משמעית לגבי הצורך הבלעדי שלי לשאת בכל ההוצאות.

לומר את האמת, אני חיה בפחד, איני יודעת אם הוא לא אורב לי היכן שהוא, אני הרי יודעת שגם הוא קיבל זימון לדיונים בבית המשפט. חוץ מזה אני בכלל לא בטוחה שצו הרחקה ימנע ממנו לתקוף אותי, בביתי, ברחוב.

אני מתפללת לה' יום, יום, מבקשת להיות אחרי הסיוט הזה, מזכירה לה' שבסך הכל ביקשתי אהבה ולא מלחמה.

ליאת בן דור

הבהרות:
1. "מניפסט או מנשר בעברית הוא גילוי דעת או הצהרה פומבית, המתארת רעיונות, עקרונות, אמונות, ערכים ומטרות של אדם, תנועה או ארגון. מניפסט בדרך כלל עוסק בתחום הפוליטי והחברתי או בתחום התרבותי."
2. פרסום המניפסט אושר לי לפרסום על ידי האישה שכתבה אותו.
3. המניפסט הוא של אישה צעירה המגיעה לשיחות ולהיעזר במרכז לנפגעי תקיפה מינית.
4. מצאתי לנכון להכניס זאת לכאן, משום שכל אחד/ת יכול לקחת את מילותיה למקום שלו/ה ולעשות עם זה משהו לטובת עצמו/ה, להטמיע ולנסות להזהיר ולהיזהר.

אני מאחלת לכם/ן פשוט להיות אתם/ן, להיות כנים/ות עם עצמכם/ן ולא לטייח, להיות אמיצים ולעשות אם צריך את חשבון הנפש… את השינוי, גם במחיר כאב עכשווי לטובת רווחת נשמתכם/ן בעתיד.