ריגושים והתאהבויות וירטואליות 

בסיומו של כל דייט הייתי מגיעה הביתה, פותחת את המחשב ומגלה שיש עוד לפחות 20 פניות שהגיעו אלי באותו יום… 

מאת: ד"ר רבקה נרדי

בחרתי בנושא זה כי הוא מסקרן אותי, לא רק כמטפלת אישית וזוגית, אלא כאדם פרטי המנסה להבין את השינויים העצומים המתחוללים בחיינו, גם בתחום האהבה. אני שואלת את עצמי האם היום, בשנות האלפיים, השתנו פניה של האהבה, ההתאהבות? האם אנחנו, נשים וגברים כל כך אחרים מנשים וגברים בדורות קודמים? הרי מאז ומעולם נשים וגברים התאהבו זה בזו, אולי בסתר (כי הזמנים היו אחרים), התגעגעו, התרגשו וחיפשו ריגושים בחייהם. נכון רובם לא יכלו בימים ההם לממש את חלומותיהם. בעולם המסורתי (שקיים עדיין בחלקים רבים של עולמנו המודרני) – חלקם הסתכן למען האהבה, הרוב הגדול ויתר אך המשיך לחלום בסתר. נשים וגברים, בעיקר נשים ידעו אז כי אין להן ברירה. היה עליהן להינשא לאיש כדי לשרוד. הגברים – הגברים זה סיפור אחר לגמרי. רבים מהם יכלו להרשות לעצמם חיים כפולים – אשה חוקית בבית ואשת סוד, פילגש המיועדת אך ורק לעינוגי האהבה החושנית.

אז מה באמת השתנה?
הכול השתנה. מעמד האשה השתנה. נשים תבעו לעצמן חופש אישי. גם באהבה. מאז שנות הששים של המאה הקודמת עלה גם מעמדו של הפרט, האינדיבידואל. זה הוביל את כולנו – נשים וגברים לחיפוש מתמיד אחר האושר האישי. כי עכשיו מותר. זה לגיטמי. זה נורמטיבי.

אבל השתנה עוד משהו בסדר גודל של מהפיכה. הטכנולוגיה חדרה לחיינו באופן שהיא החלה להתערב בדפוסי החיזור שלנו וגם ברגשותינו. עכשיו, שזה כל כך מזמין ומפתה ומקובל לחפש בן או בת זוג בעזרת צ'אטים, אתרי דייטים ופורומים למיניהם, הופכת אותה כמיהה לריגוש לדבר שבלעדיו אנחנו לא מוכנות ומוכנים יותר. הריגוש הפך לאלוהים החדש (ישן) שלנו – רק שעכשיו זה לאור היום. כמה שיותר – יותר טוב.

כמה מילים על עוצמתה הפסיכולוגית של חווית הריגוש
ריגוש טוב יכול למכר (מלשון התמכרות). הוא באמת עוזר לנו לשכוח את כל מה שאפור בחיינו. בעזרתו אנחנו חשות וחשים את דופק החיים שלנו, את התמצית. בעזרתו האנרגיה שלנו קופצת לשמים. ואולי יותר מכל – בעזרתו של ריגוש טוב רובנו חוות וחווים את העולם כשייך לנו. כבר אמרנו קודם – אין חידוש בכמיהת האדם לריגושים, אך יש חידוש בעוצמת התביעה שלנו לנוכחותו המתמדת בחיינו. זה עובד עלינו עד כדי כך שיש מי מבינינו שיתבלבלו וימאסו מהר מאוד בכל קשר שאינו מספק את החוויה במלואה.

הנה קטע מראיון שערכתי עם אשה צעירה (הראיון המלא נמצא בספרי "נשים חסרות מנוח", פרדס, 2007, עמ'.143-144):

"בסיומו של כל דייט הייתי מגיעה הביתה, חולצת נעלים, מדליקה סיגריה, פותחת את המחשב ומגלה שיש עוד לפחות 20 פניות שהגיעו אלי באותו יום. אז למה באמת להתפשר על נמוך? וכך נהייתי מכורה. כל הבנות במשרד שעבדתי בו עשו אותו דבר. כל בוקר חילקנו חוויות, ריכלנו על כל "כרטיס חדש" שהגיע – "כן שווה", "לא שווה" ועזרנו זו לזו לכתוב תשובות. צחקנו והתבדחנו ונראה היה שאף אחד לא לוקח את כל העניין ברצינות. בתקופה ההיא היו לי מפגשים משגעים, אולי נניח עם כ-60 אחוז מהאנשים. את שמותיהם של רבים מהם אני לא זוכרת, פניהם של רבים מאלו שהתנשקתי איתם מטושטשים בזכרוני, היו שנכנסתי איתם למיטה – ואני בקושי זוכרת אותם (ואני לא מגדירה את עצמי כטיפוס "מזדיין").

ועוד לא אמרנו דבר על אהבות וירטואליות.. הנה ציטוט נוסף מספרי הנ"ל, עמ' 145-146:

"תקשורת באמצעות מחשב מאפשרת לכאורה אינטימיות מזוככת ומיידית שלתוכה אנו יכולים להביא את הפנטזיות שלנו על אהבה ותשוקה כרצוננו, מבלי שאלו יעמדו במבחן המציאות. הייתכן שהמציאות על שפע דרישותיה ואווירת התחרותיות הבוטה הקיימת ב"שוק הבשר" מטילה על נשים וגברים אימה יותר מאי פעם ומבריחה אותם ל"עולם שכולו טוב", נקי וסטרילי מזיהומים אנושיים ?"

מה עושים? – זו השאלה. הרי לא נוכל להחזיר את העולם אחורה. בדרכי האופטימית וגם מהסיפורים שאני שומעת מנשים וגבירם צעירים המבקשים תשובות הולמות למצבם הקיומי אני מאמינה שאפשר לפעול אחרת בתוך הכאוס הזה. אני מאמינה שלמרות "השינוי הקוסמטי" שעובר על עולמנו משהו בסיסי ועמוק מאוד בתוכנו ממשיך לחפש קשר אמיתי, ארוך טווח. רק שעכשיו, למרות שלכאורה כל האופציות פתוחות ולמרות שהכול נראה כל כך נגיש – זה יותר קשה, מתחמק, נעלם לנו. שנות החיפוש מתארכות. יתכן ולו היינו מכניסים ריגושים לחיינו בתחומים אחרים (יצירה, לימוד, התפתחות אישית, התנדבות, עשיית טוב ועוד…), היינו מוכנים ומוכנות להוסיף עוד מימד חשוב למיפגשים שלנו: השתהות, הקשבה, אולי פחות לבדוק את בן/בת הזוג הפוטנציאלי כ"סחורה". כל זה כמובן בניגוד לחווית הריגוש שהיא מהירה – "כאן ועכשיו, והכול".

הרבה אומץ וגם נחישות צריך כדי לצאת מ"הבועה הוירטאלית" ולסגל לעצמנו שפה אוטנטית במיפגשינו הרומנטיים. אולי פחות "פוזה" ויותר אותנטיות.

 

ד"ר רבקה נרדי – בעלת תואר דוקטור בפילוסופיה עם התמחות בפסיכולוגיה חברתית ומגדר. מנהלת ומקימת מכון "דיאלוג" (1990), סופרת, מרצה, מנחה ופסיכותרפיסטית אישית וזוגית. נמנית עם אנשי המקצוע המובילים בישראל בתחום הטיפול בזוגיות ובהעצמת נשים.

הצטרפו לדף האוהדים של אתר אישה בפייסבוק, וקבלו בחינם כתבות מעניינות ואירועים שלא כדאי לפספס

אתר אישה – הכל בשבילך

 

 

החיים ב"ממתינה" / דנה ארביב / אתר אישה – אתר נשים 

בערבו של יום מבאס שכזה אני הולכת למקום היחיד שבו אני יכולה לקוות לפגוש את אהבת חיי העתידית, כשאני לבושה בפיז'מה, עיני עטורות בעיגולים שחורים, ושערי קשור בקוקייה 

 

בערבו של יום מבאס שכזה אני הולכת למקום היחיד שבו אני יכולה לקוות לפגוש את אהבת חיי העתידית, כשאני לבושה בפיז'מה, עיני עטורות בעיגולים שחורים, ושערי קשור בקוקייה שהעוזרת שכחה אצלי בביקורה האחרון: הצ'אט.

ברגשות מעורבים של שנאה עצמית וציפייה, כמו חרדי לבית זונות, אני חוזרת לשם.

אני משקיעה שלוש שניות של מחשבה יצירתית בהמצאת הניק. אסור שיהיה בנאלי, אבל גם אסור שיהיה מושקע מדי. מישהי עוד עלולה לחשוב שאין לי מה לעשות בחיים, שאני כל כך מתאמצת בשביל הצ'אט.

אני מקלידה "לידיה", לוחמת השוורים בקומה מ"דבר אליה", ומחייכת לעצמי. זה טוב, גם לוחמת שוורים וגם בקומה, ונכנסת לחדר "לסביות". מיד נופלת עלי חושנית 36: "היי". "היי", אני משיבה. "בת כמה מאיפה?".
מתברר שפגשתי בחורה מאוד עניינית, שלא אוהבת לבזבז זמן.

אני בודקת אופציות אחרות ברשימה, אבל, בין שקשוקה מסטולה לבין גלי39 (שאני יודעת, מידע אישי ומניסיון מר, שבאמת היא רבקה47 שמנה במיוחד, עם שיער מקליש וחצ'קונים) לא מוצאת שום ניק שמבשר טובות. נו, אני הולכת על החושנית, ומשיבה.

אבל בכך לא תמה החקירה. היא יורה אלי נתונים במשפטים לאקוניים, חסרי נושא ונשוא, ומצפה להדדיות מדויקת במסירת אינפורמציה: "שחומה, תלתלים שחורים, עיניים חומות". גם לזה אני עוד משיבה, והיא ממשיכה: "חטובה, 168, D75". אני נאלמת, והיא ממשיכה, ודורשת, ברחל בתך הקטנה, את מספר החזייה שלי.

אני בודקת שוב – כן, אני עדיין בחדר "לסביות", ולא ב"גברים חרמנים בשמנות עם ציצי גדול".

בעודי שוקעת בהרהורים נוגים, מצלצל הטלפון הנייד: "אמא, את כל הזמן בממתינה בבית. אני חייב להגיע לרחובות לפגישה של הגרעין". "לרחובות, למען השם? זה בארץ בכלל? אבא לא יכול להביא אותך?". "הוא חוזר מאוחר היום, אם בכלל, הוא אמר", אומר הילד.

נחמד לדעת שהאקס שלי, לא כמוני, זוכה לבלות עם שרלילות בשר ודם. אנחנו קובעים שאבוא לאסוף אותו בעוד שעה, וזה נותן לי חצי שעה נוספת בצ'אט. "את יכולה לקנות לי בדרך קבוקים?", שואל יורש העצר, ואני מזדעקת בתדהמה: "מה??!!!!", כי בדיוק באותו רגע החושנית דורשת בתוקף לדעת אם אני חמה ורטובה, ומתוודה שהיא ממש מתה ללקק כוס נוטף. "מה כבר ביקשתי. כולה קבוקים", נעלב הילד ומנתק.

אני עוברת לשוחח עם בעלת ניק סולידי יותר, דינה ת"א. "שלום", אני אומרת לה.
"בת כמה, מאיפה?", גם היא עם השאלה המקורית והיצירתית. אני משיבה מתוך יאוש, וממתינה. "אני 45, פקידה אצל עו"ד", היא מודיעה לי. אחרי סוטת מין, פקידה שלח לי אלוהי הצ'אטים.

ושוב, מצלצל הטלפון הנייד. טנדר פויזן. "תגידי", היא אומרת, לא נשארה אצלך חולצה שחורה שלי, עם מין כאלה חרוזים?". לטנדר יש עשרות אם לא מאות פריטי לבוש ממותגים, שלכל אחד מהם היא קשורה יותר ממה שהייתה אי פעם קשורה אלי בימינו היפים ביותר. "אין לי זמן לחפש עכשיו", אני אומרת לה. "את בממתינה או באינטרנט?", היא שואלת. "באינטרנט", אני אומרת, מנהלת שיחה מדהימה עם מישהי. פרופסור לאנתרופולוגיה, בת 40. מעניין נורא."

ואני מחכה – אני יודעת, שהיא לא תתאפק, ותגיע. היא לא מהמשקיעות בניקים – זה יהיה משהו כמו צצצצצ או פחחחחח. והנה היא, 11111111.

"את שם?", שואלת דינה ת"א הפקידה. "אני מחפסת קשר רציני".

"ערב טוב", אני פונה ל1111111-. "היי", היא משיבה. "את חמה ורטובה?", אני שואלת. "את פסיכוטית וזקוקה לאשפוז כפוי?", היא משיבה בשאלה, ואני כבר בטוחה שזו היא. "טנדר מתוקה", אני מקלידה, "חשבתי שהצ'אטים הם מתחת לכבודך". "לכי תזדייני, דנה", היא משיבה בנימוס. "דברי עם חושנית 36", אני ממליצה לה, כנקמה. "בסדר, מתוקה", היא כותבת, "אל תשכחי לחפש את החולצה".

דינה ת"א לא מוותרת. "איזה סוג של קשר את מחפסת?". הייתי משיבה לה – קשר אמוק, קשר מכייב, אבל אני חייבת להתנתק. צריך להספיק להסיע את הילד לרחובוט.

 

*הקטעים פורסמו במקור במסגרת טור ב"זמן הוורוד" בין השנים 2002-2003

לפרקים נוספים של דנה ארביב

 

אישה יפה. התמונה להמחשה בלבד.