ראיון עם מנדי מיכאלי, מנכ"לית ארגון איגי – נוער גאה

מנדי מיכאלי, צילום באדיבות איגי
מנדי מיכאלי, צילום באדיבות איגי
 *
ספרי לנו מי את, ואיך הגעת להיות מנכ"לית של ארגון איגי
 *
שמי מנדי מיכאלי,  אקטיביסטית, פמיניסטית ואוהבת בעלי חיים, בת 33, חיה עם זוגתי במושב אודים בשרון. באיגי אני פעילה מזה 8 שנים, התחלתי כמדריכת נוער גאה,  המשכתי להדרכת צעירים בני 18+, ריכזתי את תחום מנהיגות הנוער באיגי ותוכנית ניר – תוכנית חינוכית הפועלת בבתי-ספר בנושא מגדר, גזענות ודינמיקה בין זהויות בחברה הישראלית במטרה לעודד סולידריות רחבה ומוגנות בבית הספר עבור כל הנוער.
 *
מדוע בחרת לעבוד בארגון?
 *
מזה שנתיים אני עובדת כמנכ"ל שותפה לארגון המדהים הזה (בשותפות עם גבר הומו מהמם- כן! אנחנו יכולות להסתדר, לאהוב ולעשות דברים מדהימים יחד, למרות שהמין השני כביכול "לא מעניין אותנו").
הרצון לעבוד באיגי בא מתוך האמונה בעבודה חינוכית ככלי לשינוי מציאות ותחושת אחריות רחבה על עתיד הקהילה הגאה והחברה הישראלית.
 *
מה דעתך על המושג "לצאת מהארון", ואת מוכנה לספר על היציאה מהארון שלך?
 *
ה"ארון" נכח בחיים שלי אישית לתקופה די קצרה, מילדות הרגשתי מאוד שונה בנוף, כאילו אני לא שייכת לא לחבורת הבנות ולא לחבורת הבנים,  למרות שחלקים ממני הזדהו עם שני המגדרים,  אבל לקח לי 17 שנים להבין מהי אותה שונות שבי, מאחר שלא היו לסביות סביבי, בטלויזיה ואת המילה החשובה הזאת לא שמעתי בראשל"צ בה גדלתי.
לא ידעתי לתת שם לתחושה שלי כלפי נשים לעומת גברים, לא ידעתי אם כולן מרגישות ככה או רק אני וגם לא העזתי לברר את זה עם חברות.  בגיל 17 התאהבתי עד מעל הראש בחברה לתנועה ופתאום נפל האסימון.  רציתי לספר לכל העולם, לצעוק את זה מהגג של עזריאלי,  אבל  האישה שאהבתי פחדה מאוד להחשף. לכן, למרות שזה היה קשה מאוד,  שמרתי את הדבר הכי מדהים שעבר עליי במשך חצי שנה לעצמי עד שהתגייסתי והכרתי אנשים שלא מכירים אותה ושם הרגשתי פעם ראשונה בנוח לשתף אחרות ולחיות בפתיחות עם כל הזהויות שלי.
 *
להורים שלי פשוט הצבתי את זה כעובדה כשהבאתי אותה אלינו הביתה.  היה להם לא פשוט להבין,  כי גם הם לא הכירו מקרוב וממה ששמעו יהיו לי חיים קשים.  דרך שיחות רבות ביננו לאט לאט קילפנו את התפיסות הישנות והיינו בחוויה הזאת יחד.  זה אחד הדברים הכי חשובים, להמשיך לקבל אהבה מההורים גם אם חלק ממני הוא לא מה שהם ציפו בחלומות שלהם.
 *
עברו 15 שנים מאז שפירקתי את הארון הפנימי ומול הסביבה שלי, אבל החברה בונה סביבנו ארון,  בכל מפגש חדש עם אדם שמניח/ה אוטומטית שאני נמשכת לגברים ואני צריכה שוב ושוב להפגיש את האדם שמולי עם האמת ולהתמודד עם התגובה. ככה שהארון מלווה אותנו לכל החיים,  מה שמשתנה בעיניי היא התחושה הפנימית כשמספרים,  האם הלב דופק,  הגוף רועד והגרון מתכווץ או שזאת אמת שפשוט מספרים אותה בלי קושי.
 *
בישראל בשנת 2015, האם ישנה הומופוביה?
 *
בישראל 2015 אין ספק שקיימת הומופוביה כמעט בכל מקום, הומופוביה שיכולה גם לעיתים להוביל לרצח בדם קר על בסיס השונות הזו בלבד,  האהבה השונה וכל מה שמשתמע מכך.  כאדם בוגר אחרי שקיבלתי מכות כילדה בבית ספר כי התנהגתי קצת כמו בן ואנשים לא ידעו מה לעשות עם ההתנהגות הלא נשית ולא "מקובלת" שלי ואחרי שלמדתי להכיר ולאהוב את עצמי ולהבין שאין אצלי שום בעיה,  הבעיה היא באיך שהחברה תופסת אותי וזה מה שצריך להשתנות, מאז אני מתמודדת בקלות יחסית עם גילויי הומופוביה רבים שנזרקים לעברי באגרסיביות. גם בתקופה הארוכה שחייתי בת"א זה קרה לא פעם מאנשים ברחוב ואנשים שפגשתי פעם ראשונה.  אני רואה את עצמי כשגרירה של הקהילה גם בחיי הפרטיים ולא רק כמנכ"לית.
אני חושבת שיש משמעות עצומה לחשיפה של אנשים לזהות שעוד לא מכירים אישית ובכל זאת יש להם דעה מוצקה, ופשוט לדבר על זה.  להציף דווקא את הקשיים ולפרק אותם יחד.  אבל  עבור רבים מבני ובנות הנוער שאני פוגשת באיגי לאורך השנים,  הומופוביה פוגעת קשה בבטן הרכה יום יום,  בעיקר אצל כל מי שעוד לא מקבלות ומקבלים את עצמם, שהפנימו את ההומופוביה החברתית וסופגים הערות, אלימות והשפלה בבית,  בבית הספר,  בתנועה, בצבא בעבודה.  מסביבנו קיימים גם העומדים מהצד,  שעדים לאירועים האלה ושותקים. השתיקה הזאת מעבירה מסר חזק נוסף והוא: "אני לא רואה משהו לא תקין בסיטואציה". זה רק מחזק את התחושות הקשות כלפי עצמנו וגורם לנו להשאר לבד עם הידיעה, להסתתר כל הזמן ולהרחיק את עצמנו מכל מי שאוהב אותנו מתוך הפחד שיגלו.
 *
לאילו סיפורים של הומופוביה את נחשפת במהלך עבודתך?
 *
בעבודה אני נחשפת לסיפורים שונים של התמודדות עם הומופוביה: מפגיעות חריפות מצד משפחה,  מורים וחברים שגורמת לשנאה עצמית, בידוד ובמקרים לא מעטים לפגיעה עצמית ומחשבות אובדניות, ועד לנוער שעומד איתן מול אלימות גזענות, סקסיזם והומופוביה. ישנם צעירים וצעירות שמספיק חזקות פנימית כדי לבחור לקחת אחריות על עצמן והחברה שעוטפת אותן להיות גלויות ולחנך את הסביבה שלהן לכבוד הדדי, חופש ושיוויון מתוך הסיפור האישי שלהן.
 *
מהו ארגון איגי? אילו פעילויות יש בו? מהי המטרה שלכם? היעד?
 *
איגי- ארגון הנוער הגאה היא עמותה שפועלת 13 שנים בפריסה ארצית מקרית שמונה ועד אילת.  בחזוננו שואפות לשנות את המציאות הקיימת ולעצב חברה פלורליסטית וסולידרית,  שלא רק מקבלת את השונים אלא גם מעריכה את היתרונות שבקיום אנשים שונים עם חוזקות וזהויות שונות שהופכים את החברה שלנו למגוונת, מעניינת וצבעונית,  בה כל אחת ואחד יכולים לממש את הפוטנציאל והאהבות שלהם.
עד שיגיע אותו יום 'ורוד' העמותה מפעילה פעילות חברתית-חינוכית מגוונת לנוער וצעירים להט"ב (לסביות,  הומואים, בי-סקסואלים וטרנסג'נדרס) בגילאי 14-23. בקבוצות ובמרחבי הנוער של איגי מתקיים מרחב בטוח וחופשי בו רובם מתנסים לראשונה בשיח על הזהות המינית או המגדרית השונה,  מתבטאים בחופשיות בלי שיפוטיות מבחוץ, לומדים יחד, מבלים, מכירים אנשים שדומים  או שונים ממאוד מהם ולומדים לחיות במרקם של קבוצה וקהילה ממשית שדואגת לחברות והחברים בה.  גם לנוער וגם למאות המתנדבים באיגי – צוות ההדרכה והמטה, זה מקום להתפתחות אישית, יצירת חברויות עמוקות והתאגדות משותפת לעשייה חברתית משמעותית.
מתוך החזון שלנו אנו מפעילות במקביל לפעילות לנוער גאה תוכניות חינוכיות במסגרות חינוך כלליות,  הדרכות לנוער הטרוסקסואלי ולהט"ב יחד,  ללא צורך להזדהות,  על מנת לקרב בין המגזרים מתוך הכרות עם זהויות שונות, שיח עמוק ופתוח על גזענות, סקסיזם, יחסי כוחות בחברה, מיניות אחריות לשינוי המציאות והקשר בין מנגנוני דיכוי ומאבקים שונים בחברה שלנו. כל זאת במטרה לשבור את הטאבו סביב הנושאים האלה שכל אדם מושפע מהם וכך להפוך מרחבים להם הנוער נמצא ביום יום לבטוחים יותר.
 *
מהו החלום שלך?
*
החלום שלי הוא שנצליח לפרק את התבניות שהחברה מכניסה אותנו לתוכן מינקות,  מבחירת צבע שראוי למין כזה או אחר, דרך צעצועים ש"נכונים" למגדר מסויים, תחביבים,  יכולות והזדמנויות למימוש עצמי בעתיד כאנשים בוגרים. שנדע לכבד כל אדם,  גם אנשים שאני לא בהכרח מסכימה עם הבחירות שלהם כל עוד לא פוגעים באף אחד או מנצלים את האחר (אדם או בע"ח) , ולא נשפוט מגזרים שלמים ואינדיווידואלים בלי להכיר באמת. ושנוכל כולנו לחיות את חיינו בחופש בחירה וביטוי עצמי של האמת הפנימית וניצור חברה שוויונית, צבעונית, מעצימה ובריאה.

ראיון עם גילי שם טוב – שדרנית ספורט מובילה 

ראיון חושפני עם שדרנית הספורט גילי שם טוב 

מאת: ליאת בן דור

מגישה מוערכת ומאוד מקצועית במשדרי הספורט המובילים בארץ, מגישת מבזקים וכתבת כללית בערוץ 1, השופטת עצמה בצורה נוקשה ומחמירה, לא עושה לעצמה הנחות וכמעט אחרי כל שידור, עוצרת, בוחנת ומנסה רק לשפר ולהתמקצע יותר ויותר.
מי שהשתתפה בתוכנית "לרקוד עם כוכבים" ובתוכנית הריאליטי "בקרוב אהבה".

שלום גילי,
אחרי שעות רבות של קריאת כל כתבה אפשרית שנכתבה עלייך, הן בתחום המקצועי והן מההיבט האישי, אני מודה שאין בכוונתי לראיין אותך על נושאים, שהקוראים כבר קראו ויודעים אודותייך כמעט הכל, אלא לקחת אותך איתי למסע אחר… לכיוון שונה, כיוון שלתחושתי יהיה בו ערך ישיר ועקיף רב וחיוני ביותר.
מאחר שאחד מעיסוקַיי הינו בעל נגיעה בנוער עם נטייה, כזו או אחרת, לאובדנות, הייתי רוצה להתייחס לכמה נקודות ונושאים שסיפרת בעברך, על מנת לשפוך, אולי, אור אל אותם תועים בדרך.

בסביבות גיל 15 נפגעת בברך, פגיעה שהסתבכה, החמירה ואילצה אותך להיפרד מאהבתך הגדולה ביותר – הכדורסל ובהמשך מעיסוק בדוגמנות, איך מתמודדים עם אכזבה… טראומה כה קשה, שלא זאת בלבד שהרחיקה מהחלום, היא אף אילצה אותך להתהלך עם קביים לאורך שנה שלמה?

סבלתי מבעיות בברך מגיל 9, המצב הלך והסתבך בגלל רשלנות רפואית. השיא הגיע בגיל 15 אז הרופא המטפל שבר לי את הרגל בטעות בניתוח בהרדמה מלאה. כיום אני סובלת ממגבלה רצינית בכיפוף הברך ומצלקת עבה וארוכה לאורך הרגל (שלושים ס"מ).
בעצם כנערה, "ביליתי" הרבה זמן בבתי חולים ונתמכתי על ידי קביים. אין ספק שהייתה לזה השפעה פסיכולוגית עמוקה. בזמן שחברותיי היו עסוקות בהתבגרות המינית, בבילויים, מסיבות, בנים, אני הסתגרתי בבית וסבלתי מכאבים.
ההתפתחות הנשית שלי והדימוי העצמי שלי נפגעו מאד, ההורים שלי נאלצו לקלח אותי, כי לא יכולתי לעמוד, ואני בטוחה שכנערה מתבגרת הייתה לזה השפעה לטווח ארוך, בבגרותי.
אני זוכרת שבגיל 16, 'ירדתי' מהקביים אבל עדיין סבלתי מצליעה משמעותית. חברות שכנעו אותי לצאת סוף סוף מהבית למסיבה. בעודי יושבת סמוך למועדון, עברה באזור חבורה של נערים ואחד מהם התחיל איתי והחמיא לי, מרוב מבוכה קמתי וחיפשתי את חברותי, ואז הבחינו הנערים שאני צולעת. מיד הפכתי למושא ללעג וגם הנער שהתחיל איתי זכה להערות נוסח "דביל , אתה מתחיל עם נכה". לקח לי הרבה זמן להתגבר על הטראומה מהתקופה ההיא אבל עם הרבה עבודה על דימוי עצמי, דבקות במטרות והצבת אתגרים לעצמי, התחזקתי ואפילו חזרתי לשחק כדורסל באופן חובבני.
על מנת להיות חלק מעולם הכדורסל ולחוש את הפרקט, ניגשתי לאודישנים בערוץ הספורט, התקבלתי, ומאז אני עיתונאית ספורט.

באחת הפעמים ששיתפת אודות אותה פציעה שקרתה לצד גירושי הוריך, שהתרחשו כמעט בסמיכות, והמעבר למגורים באילת, אמרת "הייתי בדיכאון אטומי, רזיתי, הייתי עם סף אנורקסיה. במשך שנה הסתגרתי, לא תפקדתי, היו לי מחשבות אובדניות."
מה גרם לשינוי, מה חילץ אותך מאותה תחושת נכאים, מאותו דיכאון קשה.. מחשבות אובדניות? ואיזה משקל היה לגירושים אלה עלייך?

נעזרתי בטיפול פסיכולוגי ובכדורים (עד היום). את ההשלכות של גרושי הורי הבנתי רק מספר שנים אחרי בעזרת המון עבודה עצמית ושיחות עם פסיכולוגים. בתור נערה הדחקתי את הגרושים, התכנסתי בתוך עצמי והתרחקתי מהוריי. בכל שלב תמיד נאחזתי במשהו שעניין אותי, ספורט, חברות, לימודים, ספרים, חשוב היה לי להישאר בתנועה, להתקדם, לשאול שאלות לטפל…
בגיל 16 התאהבתי לראשונה בבחורה, חברה מהתיכון ובמשך שנתיים זה כל מה שעניין אותי. הקשר היה אינטנסיבי מאד ולא תמיד הדדי, והורי הבינו שלא מדובר בקשר רגיל, למרות שלא שיתפתי אף אחד. כשהרגשות הפכו לאובססיביים, דבר שפגע גם בלימודי, הורי ביקשו לדבר איתי. באותה שיחה הם אמרו לי, שזה בסדר להיות לסבית ולאהוב אישה, אבל הכי חשוב שאהיה מאושרת ואם הבחירה שלי גורמת לי סבל אז ישנה בעיה. הם הדגישו בפני את העובדה שהם אוהבים אותי ותומכים בי בכל אשר אבחר, אבל הם רואים שאני סובלת ורוצים לעזור. היום במבט לאחור, אני יודעת להעריך את הפתיחות והקבלה של הורי.

 

התמיכה מבית, מהמשפחה, ששידרה לך שזה בסדר ללכת לאן שהלב לוקח, שתהיי את ובפרט שתהיי מאושרת, לא תסולא בפז ולא ברורה מאליה. רק כדי לסבר את האוזן, אזכיר רק את ההתייחסות והנידוי של
חלק מההורים של הנערים והנערות  שנפצעו ב"בר נוער" לפני כשנה, רק משום השתייכותם למגדר שלא תואם את רמת ציפיותיהם, כבודם.
לצד הפתיחות, ההולכת וגדלה כיום בקרב הציבור לנושא ההומולסבי, האם היית ממליצה לבני נוער המתחבטים בשאלת זהותם המינית, לשתף את ההורים בלבטים ובהתחבטויות, כבר בשלבים ראשונים,  מוקדמים?

אין לי תשובה חד משמעית, כי המשפחות שונות, אנחנו יודעים (או לפחות חושבים שאנחנו יודעים) איך ההורים שלנו יגיבו והאם הם מספיק ליברלים לקבל או לנסות להקשיב ולהבין אותנו. יש המון מקרים שהנער או הנערה בטוחים שאם הם יספרו, ישתפו את ההורים, יגיע סוף העולם, ואחרי שהם מספרים, מסתבר להם שהעולם רק הפך ליותר טוב ונוח, וההורים הפתיעו מאד בתגובתם.
נכון, "יציאה מהארון" היא לא דבר קל לרוב ההורים, וצפויים רגעים קשים של כאב, אבל אם תגיעו לשיחה מוכנים ותלמדו לקבל גם את הרגשות של ההורים שלכם, ממקום שמבין שלא עשיתם שום דבר רע, תעזרו לכולם להתמודד טוב יותר עם התהליך.
לדעתי מי שיודע, מראש, שההורים שלו יגיבו בצורה קשה, שימתין עד שיהיה מספיק בטוח בעצמו, שלם עם הנטייה שלו ומוכן לעמוד בגאווה וביטחה מול ההורים, בינתיים הייתי ממליצה לו לשתף את מי שקרוב אליו כמו אחים, חברים קרובים וכד', ולחפש חברים הומואים/לסביות, כדי להבין ולהרגיש שאתם לא לבד.
הכי חשוב – לא לחיות בפחד או עם רגשות אשמה. מותר לנסות , מותר לשאול שאלות, מותר להיות אתם עצמכם.

ואעבור ברשותך לנושא מעט שונה. שתפי אותנו בקשיים ו/או בהתמודדות היומיומית הכרוכה בגידול ילד במשפחה חד מינית. מצד אחד, אני מניחה שלא צריך להיות שוני בין גידול בנך, לילד אחר שאישה סטרייטית ילדה כרווקה, ומצד שני, הנוף שונה, הנתונים סביב אחרים. 

בני היום בן שנתיים. אנחנו משפחה מאד גדולה ומאושרת, יש לו אמא ואבא שדואגים לו במשותף, יחד עם בני הזוג של אימא ואבא שאוהבים אותו כמו בן. אנחנו כמו ארבעה הורים וחולקים הכל לטוב ולטוב פחות.
עד היום לא נתקלנו בקשיים בגלל העובדה שמדובר במשפחה חד מינית ואני מקווה שגם לא נתקל. אנחנו מגלים סביבנו יותר ויותר משפחות דומות והשוני הופך לפחות מאיים.
אנשים מקבלים אותנו כמו שאנחנו, ועד היום לא הרגשנו חריגים, אלא אהובים ומקובלים. וחוץ מזה לאיזה בני זוג יש כל סוף שבוע שני חופש וזמן לזוגיות, כמו שלנו יש?? אני ממליצה על המודל הזה בחום!! נכון, אצל אמא ומאיה מותר לעשות יותר בלגן, ללכלך, להשתולל ולעשות ספורט, בעוד שאצל אבא ורוני, חול זה מחוץ לתחום, הם שומרים באובססיביות על נקיון וסדר (הומואים או לא? 🙂 ) הם צופים איתו בארוויזיון ושומעים מוסיקה קלאסית, לכן הקטן רק מרוויח מכל העולמות.

ולסיום, אני חייבת להודות, שמהיכרותיי אותך, לצד כל הפרסום והפופולאריות שלך והייחוס המשפחתי, המכובד ביותר לכל הדעות, נשארת צנועה, ואין בך רצון לשמור על פאסון, כאילו היית מורמת מעם, ועל כך הערכתי הרבה אותך.
תודה לך שהקדשת לנו מזמנך. 

תודה רבה על המחמאות, בשמחה.

 

אני בעד מצעד האהבה  

בכל שנה מתעוררת המחלוקת – בעד או נגד מצעד הגאווה? אחרי שהפסקתי להסתיר את העובדה שיש לי בת זוג והפסקתי להתבייש בכך, פתאום הדברים נעשו קלים 

מאת: חגית רימון

 

בכל שנה מתעוררת המחלוקת – בעד או נגד מצעד הגאווה? אחרי שהפסקתי להסתיר את העובדה שיש לי בת זוג והפסקתי להתבייש בכך, פתאום הדברים נעשו קלים. אני מבינה את מהות המילה "גאווה" – משמעותה עבורי היא "זו מי שאני ואני לא מתכוונת להתנצל על כך."

הבושה אותה נשאתי בתוכי במשך כל כך הרבה שנים התחלפה בשמחה במי שאני. חיי הפכו למעניינים ותוססים – אני חוגגת במסיבות ובאירועים כפי שלא חגגתי מימיי. אני יכולה לספור על כף יד אחת את מספר המסיבות בהן ביליתי בתקופת נעוריי. עכשיו אני בגיל העשרה שלי…

פתאום נראה לי שזה לא אישיו להיות לסבית או הומו במדינה, והדבר די פשוט. אני מניחה שזוהי תחושתי בזכות הסביבה שבה אני נמצאת והנשים בהן נתקלתי. שהרי לכל ידוע שלא לכולם זה קל.

 כשראיתי השנה את השלטים המזמינים למצעד הגאווה שאלתי את עצמי אולי המצעד מיותר?… הרי בארץ לא כל כך קשה להיות הומו או לסבית או שמא אני טועה? כנראה שאני טועה, שהרי ישנם אלפי נשים וגברים שנמצאים בארון, בחושך.

ואהבת לרעך כמוך

השנה (2011) שמו של המצעד הוא "ואהבת לרעך כמוך", זה מה שנכתב על שלטי הפרסום. מאוד אהבתי את השם שבחרה עיריית תל אביב, והאמת היא שהופתעתי מכך, שהרי זוהי מצווה הלקוחה מהתנ"ך, מספר ויקרא י"ט י"ח: "לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה'."

על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", אמר רבי עקיבא, מגדולי התנאים שחי במאות הראשונה והשנייה לספירה, "זהו כלל גדול בתורה.

אבל מצד שני, התורה אוסרת באיסור חמור על שני גברים לקיים יחסי מין אנאליים. מקור האיסור בפסוק מספר ויקרא: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא"והעונש עליו נלמד מפסוק המופיע שני פרקים לאחר מכן באותו הספר: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" (כ', יג). העונש לעובר על איסור זה במזיד, בפני שני עדים ולאחר שהתרו בו, הוא מיתת בית דין בסקילה. האיסור בתורה הוא על יחסי מין אנאליים בלבד, כפי שמפרש רש"י: "כמכניס מכחול לשפופרת". האיסור על יחסי מין שאינם כוללים חדירה, חמור פחות, ודומה בחומרתו לאיסור על אוננות. ההלכה אינה מתייחסת כלל לנטייה מינית, ככזו. (לקוח מויקיפדיה).
אחת הסיבות להתנגדות להומואים היא האיסור החמור בתורה, למרות שיצוייין שהיהדות המתקדמת מקבלת להט"בים באופן מלא. רבני התנועה משיאים זוגות בני אותו המין ובמוסדות התנועה מכשירים רבנים הומואים ורבניות לסביות. היהדות קונסרבטיבית מקבלת בברכה להט"בים גלויים כחברי קהילה, אך חלוקה בשאלה האם להשיא זוגות חד מיניים, והאם להסמיך הומואים ולסביות כרבנים (לקוח מויקיפדיה).

האם צריך את מצעד הגאווה?

האם צריך את מצעד הגאווה השנה?" שאלתי את אהובתי.

"ברור". היא השיבה. תמיד הדברים אצלה מאוד ברורים.

"למה צריך?" שאלתי.

"מה זה למה צריך? כי כל סיבה לשמוח היא מבורכת. וחובה לשמוח. ואם יש לנו את חודש יוני שלנו לשמוח, אז איפה שיש סיבה לשמוח צריך לשמוח. עצם היותנו אנשים גאים זו סיבה לגאווה. זה שמאפשרים לי להיות מי שאני זו סיבה לגאווה. למה שלא נחגוג? זו חובה לחגוג את היום הזה. זהו יום חשוב. היום שיצאנו מהארון – שכולם יידעו. זה מצעד ססגוני, צבעוני זה יום שמחה, למה לא לחגוג אותו? כל סיבה שיש לשמוח בעם הזה היא מבורכת. את יום האהבה לא חוגגים? דברים חיוביים חובה לחגוג אותם."

 אני השתכנעתי.

חגית רימון

hrimon@gmail.com

אתר אישה

‎Posted by ‎אתר אישה‎ on‎ חמישי 3 ספטמבר 2015