אל תשליכני לעת זקנה / פרידה הכט

מאת: פרידה הכט                                                                                         יום רביעי 06 יוני 2012

פרידה הכט, צילום: רונן אקרמן

אחה"צ של יום שלישי, אחרי יום עמוס של בישולים ומה לא… התיישבתי סוף סוף לשעת המנוחה היומית שלי מחוץ למסעדה. איזה כיף לשבת אחרי יום שלם של עמידה על הרגליים. אחת הבנות הגישה לי אספרסו וסודה. זו הרוטינה הקבועה שלי. כך אני מתחילה להיכנס לאווירת הערב. השמש כבר נחבאת מאחורי הבניין מעבר לכביש, התנועה ברחוב כבדה – אוטובוסים ומכוניות מעשנים עשן כבד והולכי רגל, שאך זה יצאו מהעבודה לתפוס את האוטובוס הביתה.

בעודי לוגמת מקפה האספרסו, נעצר מולי מיניבוס שמשמש אנשים זקנים, המחזיר אותם הביתה לאחר יום פעילות במועדונית. לא שמתי לב כשהמיניבוס נעצר, הייתי עסוקה בשיחה עם לקוחות שישבו בשולחן ליד. לפתע, עם כל הרעש ההומה מרחוב בן יהודה, אני שומעת צעקות היסטריות ורואה בחורה צעירה, הרוכנת מעל זקנה שישבה במושב הראשון ליד החלון, וגוערת בה !!! מבלי שהזקנה נעה ממקומה, כאילו פוחדת מתוך חוסר אונים למראה פניה המפלצתיות של הפיליפינית הצעירה. כל זאת לעיני הנהג שגופו מוטה אחורה במבט אפאטי המחכה שתרדנה כבר ושיתנו לו לחזור הביתה. ולא אומר דבר או חצי דבר למראות השטניים האלה. פשוט לא התערב. כשהנהג קלט שאני מסתכלת על מה שקורה הוא סגר את הדלת שלא ישמעו את הצעקות. כאילו שיתף פעולה עם המטפלת. קמתי ממקומי בריצה למיניבוס וצעקתי על הנהג לפתוח מיד. הוא פתח. עליתי למעלה ותפסתי את זרועה של הבחורה ומשכתי אותה אחורה. כמעט הרמתי את ידי עליה, יכולתי במכה אחת לשבור לה את הפנים, אך היססתי לרגע, תפסתי את עצמי. בכל זאת, אני במסעדה שלי, יושבים להם לקוחות בחוץ, אוכלים ונהנים, למה להפר את שלוותם? שלוותי לעומת זאת, התפוגגה ונמוגה. שכחתי שאני כבר בשלב של "מנוחת הלוחם" ולמי יש כוח למלחמה עכשיו. כל גופי רעד מעצבים על אותה בחורה. אמרתי לה, שלא כך צועקים על אדם זקן ולא משנה מה הוא עשה. יכולתי לראות את פני הזקנה נינוחות מעט יותר, כשהבינה שבאתי להגנתה. ליטפתי את פניה, חיבקתי אותה. יכולתי לראות מתוך מבטה הפוחד את עיניה הכחולות, מבריקות ודומעות וניכר על פניה שהיא בהלם, כשכל גופה רועד. החזקתי את ידה ונישקתי על מצחה. ובשקט עזרתי לה להתרומם מכיסאה. תוך כדי ירידה מהמיניבוס, ניסיתי להחדיר לראשה של הפיליפינית, מה זאת דרך ארץ, ואיך לנהוג בבני אדם חסרי ישע כמו הגברת שבה היא מטפלת. בעמדנו על שפת המדרכה, הזקנה החזיקה את זרועי ונישקה אותה. הן היו צריכות לחצות את הכביש, פחדתי שיעברו לבד, שהזקנה לא תידרס. היא פחדה לחצות איתה לבד, ושאלה אותי אם הן עוברות במעבר חצייה. עניתי לה שלא תדאג, אני אעביר אותן.

העברתי אותן כשאורי כלבי המתוק צמוד לרגליי, חוצה איתנו. גם הוא הלחיץ אותי, בלי חגורה בכביש סואן, שכששלחתי אותן לדרכן, שכחתי לבקש את פרטי הזקנה ולברר מי אחראי עליה ולוודא שהפיליפינית לא מתעללת בה. איזה מרגיז שלא הצלחתי לסיים את המשימה עד הסוף.

אחר כך בכיתי על כל הזקנים, חסרי הישע שזרוקים בכל מיני מוסדות עם מטפלים חולי נפש שמתוסכלים מעבודתם הלא מתוגמלת בעליל ופורקים את תסכולם על מטופלים חסרי אונים. ולהורים הזרוקים עם מטפלים כל השבוע מבלי שילדיהם יבקרו ויבדקו מה קורה כשהאמא או האבא שלהם נתון לחסדיו של מטפל קפריזי שלא מעניין אותו אם הזקן חי או מת. כל שאבקש מכם… אל תשליכני לעת זקנה.