מה הכי חשוב בחיים? מהי הצלחה? אתר אישה יצא לרחוב

מאת: חגית רימון

 

חגית רימון מראיינת בשנקין


"בואי אחר הצהריים לשנקין, תהיי ספונטנית, נצלם אנשים ברחוב כמו שדיברנו על זה…" אמרה לי ערבה.

טוב נו. כשמעמידים בפניי אתגרון, והוא נשמע לי נחמד, אני הולכת על זה! אז נפגשנו בשנקין פינת אלנבי, הצלם המוכשר מיטוויי טיומקין, ערבה גל, שהיא צלמת ועורכת ואנוכי. נעצרתי ליד חנות כובעים, וקניתי לעצמי כובע שחור חמוד, עם פסים דקים לבנים. הולך טוב עם חולצת הפסים שלבשתי באותו היום. מוציא את הצד הבוצ'בוצ'וני שיש בי.

 

עמדנו בהתחלה ליד שוק הכרמל. החזקתי במיקרופון והרגשתי קצת מבוכה… הגב קצת שפוף… המחשבות רצות… אבל… ככל שהמשכתי לראיין נשים באמצע הרחוב… והקשבתי להמלצות של מיטווי וערבה ושל הלב שלי… נפתחתי… והמבוכה עברה לגמרי!
חלק מהנשים שפנינו אליהן סירבו להתראיין. אבל מיטווי הרגיע אותנו ואמר שזה בסדר, כי הצלחה יכולה לבוא לפעמים אחרי 99 נסיונות. ואכן… אמנם קיבלנו כמה סירובים, אבל מצד שני גם נשים רבות שמחו להתראיין.
הבטתי בעיניים של הנשים הזרות, ושאלתי אותן את השאלות שכתבתי לעצמי מראש: "מה הכי חשוב לך בחיים? מהי הצלחה לדעתך? מה הכי חשוב לך בזוגיות? ומה עולה לך לראש כשאני אומרת את המילה "אישה"?
עיניהן נצצו כשהן השיבו לי. והרגשתי שהן מתרגשות ונהנות.
כשאני מראיינת, אני עושה את זה קודם כל עבורי. כי התשובות מעניינות אותי. ובכל ראיון אני למדה משהו. היה נפלא לשמוע את התשובות השונות.
עכשיו אין לי בעייה לצאת לרחוב ולשאול אנשים שאלות… לעיתים יש בי עדיין מבוכה וחוסר ביטחון בתחומים אחרים… אבל טוב נו אתגבר עליהם בסרטונים הבאים 🙂
ואם בא לכן, אתן מוזמנות להשיב על השאלות ששאלתי.
הנה הסרטון הקטן שערכה ערבה גל.

 

חגית רימון hrimon@gmail.com

הצטרפו לדף האוהדים של אתר אישה

http://www.facebook.com/atar.isha

 

 

קונטרול פריק (למבוגרים בלבד!!) 

בעוד היא מפטפטת לעצמה סיפורים לאוזני, אני סופגת לחושיי אותה, את קיומה הנגלה והנסתר… 

מאת: נהר

מקבלת דואר בלי הפסקה, מראה לי את הערימות שפזורות בכל מקום בדירה המפוארת שלה, אני מנסה להיראות מתעניינת בעניין הכללי הזה שנוצר סביבה כי נורא חשוב לאנשים שהם נאהבים מטבעם להיחשף כאילו אין להם שליטה על היותם נחלת הכלל וזו מין חובה מוסרית לגלות עניין, זו לא פלישה לפרטיות, זו תשוקה. בעוד היא מפטפטת לעצמה סיפורים לאוזני, אני סופגת לחושיי אותה, את קיומה הנגלה והנסתר. צילום ממוסגר של אמא שלה, בגילה. העתק מדויק, אותו הזהר הפשוט, המפתה כל כך, רק בשחור לבן. ריח מתוק ונקי יש לה ,כזה שמשאיר אותי עם תיאבון לשום דבר אחר מלבדה, משכרת, ממכרת, כזו היא. כשנפגשנו אמרתי לה שאני מפריס, פריסאית בדם. כזו אני. מתאימה את העולם לצרכיי,  מתאימה את הנצחי לרגעי שבויה באשליה שהשליטה ברגע תיתן לי את ההתקיימות הנשגבת בנצח.

לגמור בתוכי כשהיא שוכבת מעלי ומזיינת אותי, זו השאיפה שלה, בפנטזיה כמובן. אבל כשהיא לוחשת לי את זה באוזן, בקול הדבש שלה ומתנועעת כמו פנתרה קוסמית והכוס שלה מנשק את שלי בתאווה, הפנטזיה נהיית למציאות . היא נהיית אני ואני היא, ונוצרת מין ישות חדשה שחיה בצניחה חופשית מתמדת. ושוב אני נשארת עם עוד כיבוש קטן בנצח, במוחלט, מנצחת את כוח המשיכה על ידי כניעה אליו. והיא מפרפרת מעלי נשיקות, כאילו אני פרח. הדירה מוצפת באור ובצלילים של מוסיקת דאנס מהפנטת. רגעי קסם מזוינים, כשהם באים עם נשים כמוה, ועם נשים כמוה הם באים, זו מין עסקת חבילה כזאת, אני יודעת שנכנסתי לדרך ללא מוצא.

פריקית של קונטרול, כך היא תארה לי את החברה הקודמת שלה, אוסטרית מגודלת שציירה אותה בצבעי שמן על קנבס. הילד הפראנואיד שבי מיד קלט בחושיו המצוינים שהיא מכוונת אלי רמיזה, כן, CONTROL FREAK זה בדיוק מה שאני. אני אתן לה לגעת בשמיים בפיסת הנצח שכבשתי דרכה, ובלעדי לא תהיה לה גישה לשם. מלכות האהבה, קוראים לזה המשוררים של פעם. בלבלו מימדים. אנחנו היום בשנת אלפיים יודעים שזה כולה תשוקה לכיבוש, להאחזות. וזה לא הנחל בסיני, ובטח לא יפו והשטחים, זה כולו ווחאד, כוח המשיכה. נסעתי אתה במונית לונדונית שחורה. היא קומפקטית בלונדית, עם פה מלא בצוף מתוק מחייכת אלי עם עיניים מאהבות. אני בפוזה הפריזאית שלי, מתפנקת בחיקו של הדמיון הסופר מפותח שירשתי מהקומבינה הבלתי מנוצחת של שני הורי הרחפנים, בחירה נאה בחרתי לי כשהגיע תורי שם למעלה ושאלה אותי המלאכית שנורא דומה לה, את שאלת השאלות, של מי את רוצה להיות… שלך כמובן, מיד עניתי. אבל היא לא האמינה לי, ושלחה אותי למקום הזה שנורא אוהבים בו להאמין. מאז אני מחפשת אותה, וכל מי שדומה לה אפילו בקצת מקבלת פיסת נצח עבור שליטה.
נפגשנו באופרה. בלונדון, בהפסקה, היא נשענה עם הגב לבר, שתויה, בקלילות שולחת לי מבט עם חיוך שכל כובש ראוי לשמו בהסטוריה פראייר לידו. לקחה אותי אליה הביתה, ועשתה אותי מאוהבת בה, לא שקשה לעשות לי את זה, אני מתאהבת כמו ששפן גומר, בחיפזון, וללא טיפת שליטה עצמית. כן אני, הפריקית עלאק של השליטה. שליטה/ חסר שליטה, – סיפור חיי…

בכל אופן היא סיפרה לי שהאוסטרית הופיעה אצלה הבוקר והיא התבעסה נורא וגרשה אותה בצעקות. אני נתקעתי כי נכנסתי … לפלונתר של הכאב, האבדון הזה הידוע מראש, זה בערך כמו לעמוד על קצה צוק בתוך שמיים גדולים, להביט למטה אל הזהר הנפלא המפתה, התהום, הברכיים רועדות וכפות הידיים מזיעות, ואז אני לא כאן ולא שם, אני בשום מקום. נעלמת. אחר כך, העבר נהיה הווה, כי הריק הזה צריך איכשהו להתמלא בממשות. ואז באה ההתפצלות, כשנתקעים בין הזמנים, אלו הם החורים השחורים, הצל. ממלכתם המפוארת של הפחדים.

ניתקתי קשר. מהפחד כמובן, פול גז ברוורס, בדקה התשעים. ממש לפני שלקחתי את הסיבוב לפינה האפלה הזו שלא רואים בה כלום מלבד עורף מפתה לצוואר לשפתיים, ועיניים שלוקחות עמוק אל תוך האלמוגים הנסתרים של האהבה. יש לי פשוט פוביית מעמקים.
עם קייט מוס היא נפגשת ביום ראשון הקרוב, בהופעה של מריאן פייתפול, כמעט באותה נשימה שהיא מספרת לי את זה, היא אומרת לי ש…אני עוזבת אותה…, כי אני נוסעת בעוד כמה ימים, אני אמנם יצור די מבולבל מטבעי, אבל היא פשוט מנצחת על תזמורת הבלבול הזה בכשרון של שדון, שדון של זהב טהור, עם ציצים קטנים עשוים דבש, כוס קטן קטלני, כובש, בדיוק כמו המבט הבן זונה הראשון שלקח אותי לאיפה שאני עכשיו. היא שכבה אתן, אורגייה, עם הקייט ועם הפייתפול….
בלי שום נקיפות מצפון נסעתי לי לארצי הים תיכונית, החמה ללא קונפליקטים, ללא עכבות, חזרתי אל אהובתי האחת שמכילה את כל לבבותי השבורים, את כל מאהבותי, את נשותי לעבר ולעתיד. העיר שיש בה בר אחד ולב אחד שפועם בו זמנית בקצב אחיד לאינספור כיוונים. אנחנו ציניים נורא אז קוראים לזה 'הביצה'. אבל מתחת לשכבות האלכוהול, וההבלים, הנטו של כל החרטה. היא האהבה, כח המשיכה. המושך את כולנו לחוות את שמחת החיים הראשונית, ממנה הכל התחיל, האור הנשגב שכולנו מחפשים בשמיים נמצא בחורים השחורים כאן למטה.