ראבארע (אבק) – סיפור קצר

לפעמים אני נזכרת בה ותוהה מה קרה לה. העיניים השחורות, הקשות והעצובות מסתכלות עלי ומנסות להגיד לי משהו, אבל אני לא מצליחה להבין מה.  

מאת: חוה ברנע

 

התמונה להמחשה בלבד

 

לפעמים אני נזכרת בה ותוהה מה קרה לה. העיניים השחורות, הקשות והעצובות מסתכלות עלי ומנסות להגיד לי משהו, אבל אני לא מצליחה להבין מה. ממש כמו אז. מתי זה היה? כל כך מזמן… אני מנסה להתרכז… מחפשת אירועים שיעוררו את הזכרון: לפני שהתחתנתי או אחרי, לפני שנולדו הילדים או אחרי, לפני המלחמה או אחרי… אחרי, אני אומרת לעצמי, אחרי מלחמת ששת הימים…

כמה יפה היתה אז ירושלים וכמה הרבה תקווה היתה בה. טיולי השבת שלנו לא הסתיימו בקיר אבנים גבוה בנוטר-דם אלא התגלגלו לתוך סימטאות השוק והעיר העתיקה. כנסיות, חנויות, דוכנים, חמורים, רוכלים – הכל התערבב בהרמוניה אוריינטלית שהיתה חדשה לנו. קריאות "תמרהינדי","פיסטוק","סאברס" על רקע צלילי פעמוני הכנסיות וקולות המואזין. ריח תבלינים ויסמין עמד באויר. הרגשת המחנק משכבר הימים התפוגגה. אפשר היה לנשום בירושלים.

יום אחד נשמעה דפיקה בדלת. בפתח עמדה אישה ערבייה, גבוהה, עם שמלה רקומה שחורה וארוכה, ומטפחת עוטפת את ראשה. עיניה הכהות והעצובות פגשו את עיני: אנא… בייבי… אוכל… עבודה… רק כמה מילים אבל הרבה תנועות ידיים שמנסות להסביר: הידיים למעלה -יעזור לי אללה, הידיים למטה – ילדים קטנים, והידיים אל הפה – אין אוכל בבית.

העיניים שלה עצובות, קשות, לא מחייכות, אבל הידיים זורמות – עולות ויורדות – מדברות, מתקשרות. הבנתי. בעצם מה כבר יש פה להבין? אשה מחפשת עבודה, רוצה להאכיל את ילדיה… קבלי אותה, קבלי. לא תזיק לך עזרה בבית. וחוץ מזה את עוזרת לה להאכיל את ילדיה והרי גם לך יש ילדים…

זה הקול שלי שמדבר אלי אבל הוא לא היחיד:

איך זה שאת מכניסה הביתה אישה זרה ועוד ערבייה? את מכירה אותה?יש לך המלצות עליה? הרי תמיד אמרו לך חברותיך המנוסות ממך -תבדקי, תשאלי והעיקר, תבקשי המלצות. למה לך צרות? ותראי את העיניים שלה – קשות ועצובות…למה לך?

ההתלבטות נמשכת כמה דקות. האישה משפילה מבט כאילו מבינה וכבר נסוגה חצי צעד אחורנית. טייב… טייב… בואי… בואי… יש עבודה… אני אומרת ומכניסה אותה הביתה. רוצה להוסיף, להרחיב, לפרט ומוצאת את עצמי בעיקר מנופפת בידיים ומשחילה מילה פה ושם: אנא חוה… ספונז'ה… נקי… מים… אבק… אבק… איך לעזאזל אומרים "אבק" בערבית? אני עוברת עם היד על השולחן, המדפים. ראבארה….ראבארה…. היא אומרת בשמחה. ראבארה?….אבק…? טייב… למדתי מילה חדשה בערבית. וכך פעם בשבוע מגיעה אלי שרה ממחנה הפליטים בדהיישה ואנחנו מתחילות לנקות את הבית. הגענו לאיזושהי חלוקה – שרה אחראית על הספונז'ה והראבארה ואני על סידור הדברים – מקפלת, ממיינת, זורקת, מכניסה לארונות. וכשצריך להזיז או להרים משהו כבד היא קוראת לי "חאווה" או שאני קוראת"שרה" -ושתינו מתגייסות יחד למשימה הכבידה.

שתיים או שלוש שעות עוברות ואז אנו מתיישבות ושותות קפה עם הל ששרה מביאה מדהיישה , ומדברות. מוחמד כבר לומד ב"מדרסה"ופטמה בבית עם אום-שרה, ואחמד חולה יש לו חום. גם אני רוצה לספר לשרה על הילדים אבל נתקעת. אף מילה שאני רוצה להיזכר בה לא צצה ועולה. אני נזכרת במורה שלי לערבית בתיכון-אדון מיכאל דנה. איש יפה, כסוף שיער, מדבר ערבית רהוטה, מתנגנת, עם "ריש" ועם "עין" ושאר אותיות המבוטאות כהלכה. ארבע שנים הרביץ בנו ערבית ספרותית, קלאסית: שיעורי בית ובחינות ושינון מילים ופעלים… וכלום, כלום לא נשאר מכל זה וגם לא מההבטחות שלו שהערבית תשמש בבוא היום גשר להכרת שכנינו…

מתחשק לי להגיד לו: מיכאל דנה, היום בא, הגיע היום ואני לא מסוגלת לדבר עם שכנתי… אבל משום מה נדמה לי שמיכאל דנה כבר לא יכול לשמוע אותי.

והימים עוברים. שרה למדה מהר מאד עברית בסיסית אבל הערבית שלי לא השתפרה בכלל. ואחרי ניקוי הבית, על כוס קפה עם הל, שרה מספרת לי שקנתה מיטות חדשות לילדים וגם הרחיבה את הבית והוסיפה עוד חדר, ולמטבח נוסף פריז'ידר חדש… מברוק…

ואני רוצה לשאול אותה מנין השם שלה"שרה", ואיך זה לחיות במחנה פליטים ואיפה גרה משפחתה קודם – אבל אני לא יכולה… האם זה בגלל שחסרות לי מילים בערבית… או… אולי… אני פוחדת… פוחדת מהתשובות שאקבל… למה להכנס לביצה כשלא בטוח שקל לצאת ממנה – הרי זה מה שאמרו לי החברות. ואז אני מספרת לה שבועז כבר בתיכון ושאיל התגייס לגולני, רוצה להיות קרבי.

יום שני אחד שרה לא הגיעה. בכלל, לאחרונה קורה לה שהיא לא מגיעה. היא מספרת לי שהחיילים לא נותנים לה לעבור. יש חוקים חדשים בדהיישה, וחוץ מזה בנו גדר גבוהה בין הבית שלה לכביש כי הילדים זורקים אבנים על מכוניות עוברות, ויותר ויותר קשה לה להגיע.

למדתי מילה חדשה בערבית – אינתיפדה. ככה קוראים לזה כשזורקים אבנים על מכוניות וחיילים, אמרה לי שרה.

יום אחד כשהצליחה להגיע סיפרה לי כי ראתה בדהיישה חיילים של ג'ולני ורצה מהר לחפש את אייל כדי לתת לו מים.כשראתה את עיני נפערות בפחד אמרה: אל תפחדי, חאווה, אני אומרת לילדים לא לזרוק אבנים על ג'ולני…

אייל רץ עם גולני בעוד הרבה מחנות פליטים אבל שם לא היה מי שיחפש אותו כדי לתת לו מים. ושרה -היא הגיעה פחות ופחות ולבסוף הפסיקה לבוא.
לפעמים אני נזכרת בה ובעיניים השחורות והעצובות שלה.

שוב קשה לנשום בירושלים.

 

אהבה – המגדיר הבלתי שלם 

דורות של פילוסופים והוגי דעות, מאפלטון ועד ריקי גל, הוגיעו את מוחם בשאלה "מה זאת אהבה", ללא תוצאות מרשימות. דנה ארביב מספרת עם חיוך על הסימפטומים של האהבה. 

מאת: דנה ארביב

 

woman1

דורות של פילוסופים והוגי דעות, מאפלטון ועד ריקי גל, הוגיעו את מוחם בשאלה "מה זאת אהבה?", ללא תוצאות מרשימות. להוסיף הגיגים מקוריים למה שכבר נאמר בנושא – יהיה קשה לכותבת, ומתיש לקוראים. ולכן, למרות הפיתוי, אמנע מלחוות את דעתי האקדמית בנושא. לא באפיון המחלה אעסוק כאן, אלא רק באחדים מהסימפטומים שלה:

תופעת הירידה התלולה באי-קיו – ידידתי, בעלת שני תארים אקדמיים ורשימת פרסומים מרשימה, בהיותה מאוהבת, מתקשה להרכיב רשימה למכולת.
גרוע מזה, כשמושא אהבתה, שלושה ימים ברצף, מוצאת סיבות למה אינן יכולות להפגש (ביניהן פגישה עם אמא שלה וניחום אבלים אצל הבחור שמנקה את המדרגות), היא עדיין אינה מבינה, וממשיכה להתקשר, ולשאול, אם בכל זאת, אולי אחרי ארוחת הערב עם הסבתא של גיסתה, מתחשק לה לבוא…

תופעת ההתחברות למקורות תרבות שוליים, מיסטיקה ואמונות טפלות – קשורה לתופעה הקודמת. כולנו, הבנות המשכילות, החילוניות, נשות הקריירה המפוכחות, הרופאות ועורכות הדין – מוצאות את עצמנו מעיינות בשקיקה בהורוסקופים, ורצות לבעלות אוב ולקוראות בטארוט ובקפה. מי שלא היתה שם – שתקום! שקרנית!

תופעת ה"סמארק שלך כל כך מקסים" – כשאנחנו מאוהבים, כל דבר שקשור לאובייקט נחזה שובה לב ומדהים ביופיו. במו אוזניי זכיתי לשמוע מבחורה, שבד"כ מגלה רמת אינטליגנציה הרבה מעל הממוצע את המשפט: "את אוכלת מדהים" (להסיר ספק: הכוונה הייתה לפיתה עם חומוס, ולא מה שאתם חושבים!). מאחר ששנים מעירים לי שאני אוכלת כמו בהמה, זה קצת הצחיק אותי. אבל רק עד שתפסתי את עצמי מהרהרת, כמה חינניות הן השיניים הבולטות של הבחורה, שהעסיקה את ראשי באותו הזמן… אף אחד אינו חסין בפני תופעת הסמארק המקסים, האמינו לי.

תופעת "הכדורגל" – לפני זמן מה, הצעתי לחברתי הסטרייטית, חובבת האמנות המושבעת, להצטרף אלי לפתיחת תערוכה. לתדהמתי, הבחורה, שעד לא מזמן בכלל לא ידעה שיש הבדל בין כרורגל לכדורסל, הודיעה לי, שהערב היא צופה עם יואב במשחק של מכבי חיפה נגד הפועל באר-שבע (או משהו כזה). לשאלתי, ממתי היא מתעניינת בכדורגל, היא הגיבה בתדהמה: "מה זאת אומרת, מתמיד." תופעת "הכדורגל", על גווניה, פוקדת סטרייטיות, לסביות והומואים כאחד, ואפילו נצפתה אצל כמה גברים סטרייטים (הסוג המסוים הזה ידוע בכינוי תופעת "ערבי השירה").

תופעת "הפעם הראשונה" – "הפעם הראשונה, שאני מרגישה ככה", מודיעה בדראמטיות ידידתי המאוהבת. "אף אחת לא עשתה לי מה שליאת עושה לי. זה לנצח. אף פעם לא אהבתי קודם".
"אהה", אני אומרת. "לא אמרת את זה גם על מירי ועל דורית ועל טלי?". וכמו בכל הפעמים הקודמות, היא מסתכלת עלי ברחמים, ואומרת: "זה בכלל, אבל בכלל לא דומה. את לא מבינה כלום".

זה נכון. והרשימה הזו מוקדשת לזאת, שבגללה אני לא מבינה כלום. זאת, שעיניה יודעות לגעת, ואצבעותיה הארוכות לופתות את הלב, ויש לה דרך מקסימה להתעטש ולקנח את האף.

 

 

 

 

 

מהסוף להתחלה / פרידה הכט 

אוי, המבט הזה שלך, המבט העמוק, המדבר אלי, שאומר לי " קחי אותי מכאן, כואב לי". ואני עומדת מולך חסרת אונים מביטה בעינייך העצובות, העייפות מכאב 

מאת: פרידה הכט

התמונה להמחשה בלבד
התמונה להמחשה בלבד

 אוי, המבט הזה שלך, המבט העמוק, המדבר אלי, שאומר לי " קחי אותי מכאן, כואב לי". ואני עומדת מולך חסרת אונים מביטה בעינייך העצובות, העייפות מכאב. ומרגישה אבודה. לבד בעולם להחליט החלטה שתשנה את כל עולמי, החלטה שמסחררת אותי בעצמה כל כך חזקה, כמו כשאיבדתי את אבי שאהבתי אהבה גדולה מאד.

שאלתי אותך אבל ידעתי מה תעני. לא רצית להיפרד ממני, רצית להיפרד מהכאב. יכולתי להבין אותך, הכאב שלי להסתכל עלייך היה אף יותר. בכיתי ובכיתי וזה לא נגמר… הבטן התהפכה לי, הכאבים ברגליים בעמדי שעות ארוכות לצדך התחזקו מרגע לרגע כאשר אני מסתכלת על שני הכיסאות היחידים בחדר המיון, שנראה כמו חמ"ל לפני מלחמה, מתה למשוך כסא אחד אלי ולהתיישב עליו, לא יכולה לעמוד יותר, אני מרגישה שהרגליים לא יכולות לשאת את גופי הכבד יותר. אני חלשה מכאב, מבכי שלא מפסיק. אני מתפוצצת. רציתי לצעוק שיעזבו הכל ויגידו לי מה לעשות שלא אצטרך להחליט, שהם יחליטו, אבל שוב, ההחלטה הגורלית. אני לא עומדת בזה. ואת, גולי שלי, מסתכלת עלי בעיניים מזוגגות אפלוליות קמעא. הראייה כבר לא אותו הדבר. אבל ההבעה שלך, ההבעה הרגישה שלך. השמחה בעיניים לא הייתה יותר. הפעם הרגשתי אותך יותר מתמיד. פתאום ידעתי שזהו. לא מגיע לילדה שלי לכאוב אף לא שנייה אחת יותר. מגיע לה הטוב ביותר. המשכתי להסתכל עלייך ונישקתי אותך ואמרתי לך, אנחנו נפרדות. אני אוהבת אותך נשמה שלי. נוחי לך. אני לא יודעת מה לעשות. הסתובבתי לאחור ואמרתי למיקי הווטרינר "מיקי תרדים אותה! מיקי אני לא יכולה יותר לראות אותה בסבלה". אני בוכה בהיסטריה בשומעי את עצמי אומרת משפט כזה מהפה. אבל החלטתי וזהו! גאלתי אותנו מהכאב שקרע אותנו.

הלב שלי לא עמד בזה. הרגשתי שאני מאבדת שליטה על הרגליים שלי. כל גופי היה רפוי וכבד. ואז מיקי אמר שנטשטש אותה מעט לפני, שתישן טוב ובשלווה. מיקי הוציא אותה מהתא והניח אותה על המיטה. השמיכה הורודה והלבנה ששכבת עליהן רק הבליטו את יופייך. היית שקטה עם עיניים פקוחות, שלווה אפפה אותך. יכולתי לראות את השקט הפנימי שלך. אפשר היה לראות רק את לבך פועם בנחת. ואני חיבקתי אותך. ומיקי הזריק לך את הזריקה האחרונה שתחרוץ את גורלך לעד. ואני עדה להכל. עד הסוף המר הייתי עדתך. לטוב ולרע היית עדתי. את היחידה שהרגשת כל תנועה שלי. שידעת עלי הכל. ותמיד היית נאמנה לי כמו שאני לך.

זהו, לבך נדם. שקט. ורק אני לא מפסיקה לבכות וללטפך. נישקתי אותך וחום גופך היה עדיין חם. היה קשה לי להיפרד ממך. לעזוב אותך להשאיר אותך מאחורי לתמיד. מי יקפוץ לי פנימה לאוטו יותר? אבל זהו. אלה הם החיים. ואני שמאמינה בגורל, אולי הייתי צריכה להרפות קודם וגורלך בכלל נקבע לפני כחמישה שבועות. התאונה הקודמת קרתה בדיוק ביום שישי בשתיים עשרה בצהריים. אבל אני לא רציתי לחשוב על כך. בסיוט הכי גדול שלי לא חשבתי שניפרד מסיבה טרגית. תמיד חשבתי שאהיה אתך עד שתזדקני. אחרי הניתוח רזית כל כך יפה. קניתי לך אוכל מיוחד לשמור לך על המשקל. והיית צריכה להתחיל שיקום במים בשבוע הבא. הכל נראה כבר יותר טוב. התחלת לדלג על שלוש רגליים. הרמת את גופך הרזה המוזר והיפה. התחלת להתחזק. לילה ראשון אתך בדירתנו החדשה, בין כל הבלגן של הבגדים הזזתי הכל הצידה, מפנה לנו מקום להניח את הראש. לא חשבתי שנישן בבית באותו הלילה, אחרת הייתי מציעה את המיטה קודם שיצאתי. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. פרסתי סדין סתם כך על המזרון, הרמתי אותך למיטה ונשכבתי לצידך. הנחת את ראשך על זרועי. בשלוה בטוחה בזרועותיי נרדמת. לילה ראשון בשלום עליכם. קומה שלישית, חשבתי מתי כבר תוכלי לרדת את כל המדרגות האלה. הרי עד אתמול גרנו בקומת קרקע והצלחת לזחול החוצה לבד. ואת למחרת בבוקר ירדת חצי קומה לבד. התעייפת וביקשת שאקח אותך בידיים. איזו קלילה המתוקה שלי. התרגלתי להיותך שמנה וכבדה כל השנים ופתאום את קלה כאיילה. גם לזה כבר התרגלתי. התגאיתי בך. הרמתי אותך וירדנו יחד את המדרגות כשאת בזרועותיי כל הדרך למסעדה כמו תינוקת. אני מנשקת אותך בצוואר ויכולה להרגיש ממך את ההנאה. כאילו מחייכת. כמו כל בוקר, היית יוצאת מהמסעדה ומתיישבת על המדרכה מחכה לליטופים של העוברים ושבים בשכונה.

לא היה אחד שהתעלם מנוכחותך. שבית את לבם של כולם. תמיד חשבו שאת מסכנה ללא קולר או זהות. סתם כלבה עזובה ולמי היא שייכת. אף אחד לא ידע את האמת. לא ידעו שכשאימצתי אותך הקולר גרם לך לנשירת שיער וגירוי בעור העדין שלך. אף פעם לא אהבת להיות עם קולר. ואני הבנתי. אף אחד מאיתנו לא אוהב את ההרגשה הזו. אז למה שלך כן? ישבת ונרדמת שעות בשמש שאהבת כל כך ונראית כמו מתה ואנשים היו מתקהלים סביבך ותכף גם לוקחים אותך.

אין יום שלא נכנסו למסעדה לשאול אם אנחנו יודעים למי את שייכת. ואני הרגעתי שהכל בסדר. היא אוהבת לעשות אמבטיית שמש, אמרתי. הכל בסדר. אף אחד לא ידע שאת בוחרת את חירותך. את הבוס ואני מקיימת את רצונותייך. נהניתי לשרתך. עשיתי כל מה שיכולתי לעשות אותך כלבה שמחה, מאושרת וטובה עם כולם. ובאותו הבוקר הארור, יצאת לך החוצה והלכת לכיוון קרן השמש הראשונה שבצבצה לה מבין שני הבניינים, מדלגת על שלוש רגליים, מתקשה לשמור על יציבות ושוב נופלת. אבל נחושה להגיע לנקודת האור. נשכבת לך בשמש רגועה ושלווה. עוד מעט מישהו כבר יכרע ברך וילטף אותך ואת, תמיד מתמסרת. תכף נשכבת על הגב. כן לטפו אותי עוד. ואני מביטה באנשים הנחמדים עם פנים מרחמים עלייך. מחכה לראות מה יעשו. השעה הייתה בערך שתיים עשרה בצהריים. יוסי השכן מלמעלה הזמין כבד עוף ופירה, ואמר שישב בחוץ. אחרי כמה דקות הוצאתי לו את האוכל וישבתי איתו להפסקת סיגריה כששנינו מסתכלים על שני תיירים צעירים שמלטפים את גולי ומביטים לצדדים לראות למי היא שייכת. ויוסי אומר לי שהיא האטרקציה של השכונה. אין אחד שלא עוצר ומתייחס אליה. ואני כולי גאווה להיות אמה. שני הבחורים המשיכו לדרכם וחייכתי אליהם שהכל בסדר. בשנייה שהסתכלתי על יוסי, עלה ג'יפ גדול על המדרכה עם שני הגלגלים בזוית של שמונים מעלות מהמדרכה, כמו מפלצת חייתית, דרס ומחץ את גופך הקטן והרגוע מחום השמש האביבית. את צרחת ואני צרחתי לאאאא. התנועה עמדה מלכת. שכנים יצאו לחלונות, אנשים יצאו מהחנויות כולם בהלם מהמחזה הנורא הזה. שכבת כשכל הבטן נפערה וכל איברייך חשופים ואת רועדת. בכית וזעקת מכאב ואני אתך. רצתי לעברך כמו מטורפת, אספתי אותך לזרועותיי. מדממת וכואבת. אבל אני קיבלתי כוח בשבילך יפתי האהובה. רציתי להרוג את הנהג שפגע בך. שבגלל שיש לו מפלצת כזו הוא יכול להרוס ולדרוס כל מה שבדרכו. אבל העדפתי לא להוציא את האנרגיות שנתת לי על מפלצת כזו. חבל על כל רגע. צריך למהר לבית חולים לנסות להצילך. אני לא מפסיקה לצרוח ולבכות למראות המסויטים שנגלו לעיניי. לקחתי את מגבת הידיים שהייתה צמודה באופן קבוע לכתפי השמאלית. עטפתיך כמו שעטפתי ככר לחם חם. כבר לא היית שקטה ושלווה. זעקות הכאב שלך פילחו את לבי לרסיסים. התקשיתי לנשום מהפחד לאבד אותך פתאום. הראש שלי היה מבולבל אבל ידעתי מה אני צריכה לעשות. להציל את תותי שלי. צעקתי ומיררתי בבכי. ביקשתי את התיק והמפתחות ורצתי לאוטו.

הדרך לבית ברל הייתה כמו נצח. נסעתי כמו מטורפת פילסתי את דרכי בכוח ברחוב בן יהודה כשאני אומרת סליחה לכל נעקף מחד ומצד שני מקללת את כל מי שעומד בדרכי. הרי הילדה שלי כואבת למוות, פיקוח נפש דוחה נימוסים והליכות. אמרתי לעצמי. מבולבלת אוחזת בהגה שאף פעם כמעט לא אכזב אותי, האוטו שאהוב עלי במיוחד. האיסוזו שלי. תמיד משרת את כל מי שצריך את עזרתו. טנדר לכל החפץ. משרת אותי נאמנה ואני אותו. אחזתי אותו חזק ומתוח בידי השמאלית ובידי הימנית אני מלטפת אותך יפתי. כל כך נעימה. פרוותיך רכה, הרי שלשום קילחתי אותך. דברתי אלייך רוב הזמן. חיפשתי מישהו לדבר. התקשרתי ואף אחת לא ענתה. צעקתי, יללתי, התייסרתי. הבכי שלך הורג אותי. אני יודעת כמה כואב לך. למה? למה לך? נוני שלי. הכביש פתוח לי. איילון ללא פקקים. לחצתי על דוושת הגז עד הסוף. המכונית שלי לא יודעת לנסוע במהירות מעל 110 קמ"ש. עייפה האיסוזו שלי. מודל תשעים וארבע. כבר בת שש עשרה וחצי. נחנקה מעודף דלק, האטתי שוב ובהדרגה האצתי. שלא תאכזב אותי דווקא עכשיו, חייבת למהר. גולי המומה ממני. זה לא מפסיק לי. הבכי. הטלפון שלי צלצל. אירית. ושוב אני צורחת לה בטלפון שגולי… והיא ישר ביקשה לבוא בעקבותיי. אך סירבתי. יש לה מספיק את הצרות שלה. ואז היא שואלת אם הבכי הוא של גולי. כן, כן של גולי שלי. אירית לא מוכנה לרדת מהקו. היא תלווה אותי עד שאגיע עם גולי הישר לזרועותיו של מיקי הווטרינר הרגיש והמיוחד שהכרנו רק לפני חודש באותו מיון שנקרא "חוות דעת". מקום שעובדים בו מלאכים ומלאכיות, שעושים עבודת קודש ומצילים חיות. בפעם האחרונה הצילו אותך מזיהום שכמעט לקח אותך ממני, שהתגלה בעקבות התאונה שקרתה לך באותו יום שישי במעבר החצייה, חמישה שבועות קודם. חצית עם כל העוברים ואת לאטך פוסעת בכביש, לא מעניין אותך כלום, הכביש של אמא שלך, השכונה שלך. והבחור הצעיר, שלא הבחין ממקום מושבו בפינצ'רית העגלגלה והנמוכה עלה עלייך ושבר לך את האגן. אבל ניתן היה לתקן ולשקם אותך. באולטרה סאונד גילו את הזיהום הקשה שלך ומיד הכניסו אותך לניתוח. הדרך מהמכונית למיון הייתה ארוכה. אחזתי בך בזהירות לא להכאיב לך. אירית ברמקול. הטלפון על הכתף. לא מפסיקה לדאוג, "למה את צריכה להגיע ברגל עם גולי ממקום החניה? למה אי אפשר להגיע עם המכונית עד הדלת?" אירית שואלת ואני מבולבלת, רוצה לסיים והיא ממשיכה. פתחתי את הדלת ואת הדלת השנייה ומיקי עמד מול ג'סי הפינצ'רית שנראית בדיוק כמו גולי, רק מבוגרת ממנה. הוריה ואחיה של ג'סי נראו מודאגים. אבל אני הייתי בשלי. "מיקי, דרסו את גולי שוב" צעקתי ושוב פרצתי בבכי. הנחתי אותה על המיטה. מיקי והמלאכית לצידו התפנו ישר לגולי, המומים מהפציעה הקשה. הפעם ראיתי שזה כבר יותר מדי. שרר שקט.

בכיתי. ידעתי. הרגשתי את הכאב מתפשט בכל גופי. מיד נתנו לך מנת מורפיום להרגיע את הכאב. השלוש השעות הבאות היו הכי קשות בחיי. יותר מכל רגע אחר.

אוהבת אותך גולי שלי. לעולם תהיי איתי, בתוך כל כלבה שתבוא אחרייך. תודה על השנים הנפלאות אתך.

 

 

החיים ב"ממתינה" / דנה ארביב / אתר אישה – אתר נשים 

בערבו של יום מבאס שכזה אני הולכת למקום היחיד שבו אני יכולה לקוות לפגוש את אהבת חיי העתידית, כשאני לבושה בפיז'מה, עיני עטורות בעיגולים שחורים, ושערי קשור בקוקייה 

 

בערבו של יום מבאס שכזה אני הולכת למקום היחיד שבו אני יכולה לקוות לפגוש את אהבת חיי העתידית, כשאני לבושה בפיז'מה, עיני עטורות בעיגולים שחורים, ושערי קשור בקוקייה שהעוזרת שכחה אצלי בביקורה האחרון: הצ'אט.

ברגשות מעורבים של שנאה עצמית וציפייה, כמו חרדי לבית זונות, אני חוזרת לשם.

אני משקיעה שלוש שניות של מחשבה יצירתית בהמצאת הניק. אסור שיהיה בנאלי, אבל גם אסור שיהיה מושקע מדי. מישהי עוד עלולה לחשוב שאין לי מה לעשות בחיים, שאני כל כך מתאמצת בשביל הצ'אט.

אני מקלידה "לידיה", לוחמת השוורים בקומה מ"דבר אליה", ומחייכת לעצמי. זה טוב, גם לוחמת שוורים וגם בקומה, ונכנסת לחדר "לסביות". מיד נופלת עלי חושנית 36: "היי". "היי", אני משיבה. "בת כמה מאיפה?".
מתברר שפגשתי בחורה מאוד עניינית, שלא אוהבת לבזבז זמן.

אני בודקת אופציות אחרות ברשימה, אבל, בין שקשוקה מסטולה לבין גלי39 (שאני יודעת, מידע אישי ומניסיון מר, שבאמת היא רבקה47 שמנה במיוחד, עם שיער מקליש וחצ'קונים) לא מוצאת שום ניק שמבשר טובות. נו, אני הולכת על החושנית, ומשיבה.

אבל בכך לא תמה החקירה. היא יורה אלי נתונים במשפטים לאקוניים, חסרי נושא ונשוא, ומצפה להדדיות מדויקת במסירת אינפורמציה: "שחומה, תלתלים שחורים, עיניים חומות". גם לזה אני עוד משיבה, והיא ממשיכה: "חטובה, 168, D75". אני נאלמת, והיא ממשיכה, ודורשת, ברחל בתך הקטנה, את מספר החזייה שלי.

אני בודקת שוב – כן, אני עדיין בחדר "לסביות", ולא ב"גברים חרמנים בשמנות עם ציצי גדול".

בעודי שוקעת בהרהורים נוגים, מצלצל הטלפון הנייד: "אמא, את כל הזמן בממתינה בבית. אני חייב להגיע לרחובות לפגישה של הגרעין". "לרחובות, למען השם? זה בארץ בכלל? אבא לא יכול להביא אותך?". "הוא חוזר מאוחר היום, אם בכלל, הוא אמר", אומר הילד.

נחמד לדעת שהאקס שלי, לא כמוני, זוכה לבלות עם שרלילות בשר ודם. אנחנו קובעים שאבוא לאסוף אותו בעוד שעה, וזה נותן לי חצי שעה נוספת בצ'אט. "את יכולה לקנות לי בדרך קבוקים?", שואל יורש העצר, ואני מזדעקת בתדהמה: "מה??!!!!", כי בדיוק באותו רגע החושנית דורשת בתוקף לדעת אם אני חמה ורטובה, ומתוודה שהיא ממש מתה ללקק כוס נוטף. "מה כבר ביקשתי. כולה קבוקים", נעלב הילד ומנתק.

אני עוברת לשוחח עם בעלת ניק סולידי יותר, דינה ת"א. "שלום", אני אומרת לה.
"בת כמה, מאיפה?", גם היא עם השאלה המקורית והיצירתית. אני משיבה מתוך יאוש, וממתינה. "אני 45, פקידה אצל עו"ד", היא מודיעה לי. אחרי סוטת מין, פקידה שלח לי אלוהי הצ'אטים.

ושוב, מצלצל הטלפון הנייד. טנדר פויזן. "תגידי", היא אומרת, לא נשארה אצלך חולצה שחורה שלי, עם מין כאלה חרוזים?". לטנדר יש עשרות אם לא מאות פריטי לבוש ממותגים, שלכל אחד מהם היא קשורה יותר ממה שהייתה אי פעם קשורה אלי בימינו היפים ביותר. "אין לי זמן לחפש עכשיו", אני אומרת לה. "את בממתינה או באינטרנט?", היא שואלת. "באינטרנט", אני אומרת, מנהלת שיחה מדהימה עם מישהי. פרופסור לאנתרופולוגיה, בת 40. מעניין נורא."

ואני מחכה – אני יודעת, שהיא לא תתאפק, ותגיע. היא לא מהמשקיעות בניקים – זה יהיה משהו כמו צצצצצ או פחחחחח. והנה היא, 11111111.

"את שם?", שואלת דינה ת"א הפקידה. "אני מחפסת קשר רציני".

"ערב טוב", אני פונה ל1111111-. "היי", היא משיבה. "את חמה ורטובה?", אני שואלת. "את פסיכוטית וזקוקה לאשפוז כפוי?", היא משיבה בשאלה, ואני כבר בטוחה שזו היא. "טנדר מתוקה", אני מקלידה, "חשבתי שהצ'אטים הם מתחת לכבודך". "לכי תזדייני, דנה", היא משיבה בנימוס. "דברי עם חושנית 36", אני ממליצה לה, כנקמה. "בסדר, מתוקה", היא כותבת, "אל תשכחי לחפש את החולצה".

דינה ת"א לא מוותרת. "איזה סוג של קשר את מחפסת?". הייתי משיבה לה – קשר אמוק, קשר מכייב, אבל אני חייבת להתנתק. צריך להספיק להסיע את הילד לרחובוט.

 

*הקטעים פורסמו במקור במסגרת טור ב"זמן הוורוד" בין השנים 2002-2003

לפרקים נוספים של דנה ארביב

 

אישה יפה. התמונה להמחשה בלבד.