משהו על נאום שלא היה, וכמה מילים על אהבה / יאיר לפיד

המילים הבאות נשלחו לאוהדיו של השר יאיר לפיד במייל, ומכיוון שמילותיו על אהבה ריגשו אותי, מצאתי לנכון לפרסם את מילותיו באתר אישה.

 

yai

 

מאת: יאיר לפיד

משהו על נאום שלא היה

חזרתי עכשיו ממצעד הגאווה בתל אביב. נסעתי לנאום שם מפני שחשוב בעיני ששרים בכירים בממשלה יעמדו על במת המצעד ויביעו הזדהות ותמיכה.

כשעליתי לבמה התייצבו בשורות הראשונות כמה עשרות פעילי מרץ והעבודה והחלו לצרוח סיסמאות נגד התוכנית הכלכלית.

לא נכנסתי איתם לויכוח, מפני שבעיני (ונדמה לי שגם בעיני רוב מוחלט של הקהל), הם ניצלו לרעה את האירוע המרכזי של הקהילה הגאה וניסו לתפוס עליו טרמפ פוליטי.

החלטתי שאני לא מוכן להתנהג כמוהם, אז רק אמרתי כמה משפטים על המחוייבות העמוקה שלי ושל "יש עתיד" לזכויות הקהילה הלהט"בית ועל כך שאני מאמין שלכל זוג בעולם – חד מיני או לא – צריכה להיות הזכות להתחתן ולהוליד ילדים.

את הנאום המלא, שלא נשאתי, אני מביא כאן.

אני רוצה לדבר על אהבה.

פוליטיקאים סטרייטים, כשהם מדברים בפני הקהילה הלהט"בית – בפני הומואים ולסביות ובי סקסואלים טרנסג'נדרים וג'נדר-קווירים – מדברים תמיד על זכויות. הם צודקים, אבל לפני שמדברים על זכויות, צריך לדבר על אהבה.

כי אהבה היא הזכות הבסיסית מכולן. לדבר על נטיה מינית זה חשוב, אבל זה לא הדבר שמגדיר בני אדם. מה שמגדיר אותנו זו הזכות לאהוב את מי שאנחנו אוהבים. הזכות ללכת איתו ברחוב יד ביד, הזכות להתנשק איתו על ספסל בשדרה, הזכות להביא אותו להורים לארוחת שבת.

והזכות להתחתן איתו.

הזכות להינשא מוכרת בעולם כזכות יסוד. היא מעוגנת בסעיף 16 בהצהרת זכויות האדם הבסיסיות של האו"ם מ-1948. שופטי בג"ץ כתבו, פה בישראל, בהחלט ה מ-13 ליוני 2006: "הזכות למשפחה היא הנותנת משמעות וטעם לחיים".

נמצאים פה אתנו בקהל הזוג החד מיני הראשון שנישא השבוע בצרפת אחרי אישורו של החוק החדש. אני מברך אותם גם על הנישואין וגם על החוק. וינסנט וברונו, מזל טוב!

הגיע הזמן שמדינת ישראל תצטרף לארגנטינה, בלגיה, ניו זילנד, נורווגיה, פורטוגל, דרום אפריקה, ספרד, שוודיה, אורוגוואי, דנמרק, קנדה, צרפת, איסלנד, ברזיל, הולנד וחצי ממדינות ארה"ב – ותאשר בחוק את הנישואין החד מיניים.

כי לכל אדם שנמצא פה. לכל אדם שהוא חלק מהקהילה, יש את הזכות לאהוב מישהו, ולהקים איתו משפחה, ולהוליד איתו ילדים – בפונדקאות או בכל דרך אחרת – ולהיות אבא ואבא, ואמא ואמא, ולהיות מקודשים זה לזה וזו לזו.

לפני שבוע פורסם בתקשורת סיפורה של מרים, ילדה בת 16, מתיכון בדרום, שציירה את דגל הגאווה על הקיר בכיתה. ובכיתה פרצה סערה, והזעיקו את המנהלת, והיא החליטה לעשות בין התלמידים "הצבעה דמוקרטית" – ככה היא קראה לזה – אם למחוק את הדגל מהקיר. והילדים הצביעו והחליטו למחוק את הדגל. והם מחקו אותו. כי הם לא הבינו שככה הם מוחקים גם משהו מנשמתה של הילדה הזו. והחלק המכעיס בסיפור הזה, הוא שהמנהלת חשבה שהיא עושה משהו דמוקרטי.

זו לא דמוקרטיה. דמוקרטיה אינה רומסת אדם בגלל מה שהוא. דמוקרטיה אינה יכולה לאסור על אדם להיות מה שהוא. הדגל הזה אינו מסמל סקס, ומי שרואה בו משהו מיני יש לו בעיה. הדגל הזה מסמל חופש, הדגל הזה מסמל את הזכות הבסיסית שלנו להיות מה שאנחנו, הדגל הזה מסמל את הזכות לאהבה.

ואני רוצה להגיד לילדה הזו, בגיל 16, אחד הדברים הכי קשים הוא לעמוד מול הרוב, ולדעת שהם חושבים אחרת, ובכל זאת להאמין שאת צודקת. אבל אני רוצה להגיד לך – את צודקת.

את צודקת והם טועים. הם בורים, והם פחדנים – כי רק פחדנים מתנהגים כך כלפי מי ששונה מהם – והמנהלת שלך היא פחות חכמה ממך, מפני שהיא לא מבינה שהתפקיד שלה הוא להגן על הזכות שלך להיות מה שאת, והיא החמיצה הזדמנות חד פעמית להסביר לתלמידים האחרים שבויכוח בין דיעות-קדומות לאהבה, האהבה תמיד תנצח.

אתם ההוכחה לזה שהאהבה מנצחת.

אני אוהב אתכם, ואני גאה להיות פה היום, ושיהיה שבוע גאווה נהדר לכולכם.

שלכם,

יאיר לפיד

 

יעל גרמן – מעיריית הרצליה הישר לכנסת. ראיון מעניין

מאת: חגית רימון 16/1/2013

יעל גרמן

 

יעל גרמן נולדה ב-5 באוגוסט 1947, וכיהנה כראש עיריית הרצליה בשנים 1998 – 2013. גרמן היא האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד זה בהרצליה, ואחת מהנשים המעטות שכיהנו כראש עיר בישראל בכלל.

בשנת 1980 ייסדה גרמן את בית-הספר למבוגרים "תהיל"ה" בהרצליה, אותו ניהלה עד שנת 1987, וזכתה בפרס חינוך. בין השנים 1987 ל-1994 ניהלה מפעל לאלקטרוניקה, ובשנת 1993 נבחרה למועצת העיר מטעם מפלגת מרצ. בשנת 1998 נבחרה לכהונה ראשונה כראש עיר, ובשנת 2003 נבחרה לכהונה שנייה. בנובמבר 2008 נבחרה לכהונה שלישית בראשות העירייה, ברוב של 62%. גרמן היא בעלת תואר ראשון בהיסטוריה כללית ובעלת תואר שני במנהל עסקים בהתמחות במנהיגות ציבורית (המידע לקוח מויקיפדיה).

יעל גרמן הצטרפה למפלגת "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד, והיא ממוקמת שם כמספר 3, וברור שהיא תיכנס לכנסת. היום, פחות משבוע לפני הבחירות, במהלך סדר יומה העמוס, הצלחתי לראיין אותה.

כיהנת כראש עיריית הרצליה שנים רבות. אילו הישגים גורמים לך לתחושת סיפוק בעבודתך זו? ובאיזה מצב את עוזבת את העירייה? 

כיהנתי בתפקיד 14 שנים והתפטרתי לפני שבוע. כאשר נבחרתי לתפקיד, היה מאבק קשה עם ההורים בקשר לחינוך. העירייה הקודמת סירבה להתקין מיזוג אויר בבתי הספר, רמת העיר מבחינת החינוך והייתה מבישה, ואחוזי הבגרות היו 54.6%. הייתה תסיסה גדולה ושביתות הורים.

התקיימה התפיסה שמאחר שהרצליה נמצאת עשר דקות מתל אביב,  לא צריך להשקיע בתרבות. נושא איכות הסביבה כמעט לא טופל והיה בעירייה גירעון של 146 מליון ₪. אני עוזבת עירייה כשהזכאות לבגרות למעלה מ 83% בקרב הלומדים בהרצליה, ואנחנו מקום ראשון בשרון. הרצליה הפכה למרכז תרבות, יש לנו את היכל לאמנויות הבמה, תיאטרון רפרטוארי אנסנמל הרצליה, סינמטק ואירועי תרבות חופשיים לקהל הרחב – קונצרטים וערבי שירה לציבור הפתוחים לקהל במהלך הקיץ.

בנושא איכות הסביבה הקמתי את היחידה לאיכות הסביבה. שדרגנו את מכון הטיהור ואת איכות המים. הקמתי פארק לאחר מאבק גדול בבעלי הקרקע שרצו להקים יחידות מגורים. אני משאירה את העירייה עם עודף מצטבר של עשרות מליונים.

בנוסף, אני גאה בתרבות השלטונית שהשארתי בעירייה, שזו תרבות שלטונית של שקיפות. אני שמה במרכז את התושבים, מתייחסת אליהם כמו אל לקוחות, ונהוגה בעירייה תרבות שלטונית שמדברת על שקיפות ופועלת לפי מינהל תקין. כל דבר שתושב רצה לדעת – הוא מקבל. אנו מפרסמים הכל באינטרנט. הסדר והחוק הם נר לרגלינו. איננו חוששים לפעול נגד עבריינים ופורעי חוק.

מדוע החלטת לעזוב את כהונתך ולהצטרף ליאיר לפיד? איך המהלך אירע?

זה התבשל לי במשך שנתיים. אני רואה דברים rcho שמרגיזים אותי, והיכולת האמיתית לשנות במדינה היא באמצעות חוקים. ב-1992 וב-1994 פרופ' רובינטיין  חוקק חוקי יסוד, אבל מאז ועד היום חוקי היסוד נעצרו, כי בממשלה אחר ממשלה – המיעוט קובע לרוב. ולמרות שאני יודעת שהרוב בעד חופש דת ומצפון, בעד תחבורה ציבורית בשבת, בעד הרחבת הזכות לנישואין, הרוב מעוניין שהדרת נשים תהיה עבירה פלילית, בשינוי הקריטריוטנים לזוגות צעירים ובבניה לזוגות צעירים – זה לא מתממש, אז החלטתי שמספיק לשבת בצד. תרמתי ועשיתי ונהניתי מתפקידי בהרצליה, וכעת הגיע הזמן לתרום ברמת הארצית. יאיר ואני דיברנו פה ושם על הדברים שמרגיזים במדינה ואנו רוצים לשנות, וכשהוא החליט להקים במפלגה הוא פנה אליי.  כשקרא לי היה לי ברור שאני שם וזה מתאים לי, שזו המפלגה שאני רוצה להיות בה.

מהן ההשקפות הפוליטיות שלך?

אני רואה עצמי כליברלית. חופש הפרט, זכויות הפרט, זה נושא שהוזנח במדינה ונשקפת לו סכנה לאור חוקים שניסו לחוקק. למשל – הצעת החוק הקובעת שבמידה שבית המשפט העליון קובע שחוק מסוים לא חוקתי, 65 חברי כנסת יכולים לשנות זאת. זוהי התחלה של פריצה וקיעקוע של שני חוקי יסוד. חירויות הפרט נמצאות בסכנה. לא ייתכן ש-65 חברי כנסת, והיום יש ימין קיצוני וחרדים, עלולים לעקוץ את בית המשפט העליון. כמו כן עבר חוק פוגעני הקובע שבישובים קהיליתיים ניתן לקבוע שאדם לא יתקבל ליישוב.

קראתי עלייך בויקיפדיה את הפסקה הזו:

"ב-10 בנובמבר 2006 הייתה גרמן לראש העיר הראשונה במדינת ישראל שהביעה סולידריות עם הקהילה ההומו-לסבית והשתתפה בעצרת הגאווה באצטדיון האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים. היא אמרה בעניין: "איך יעלה על הדעת שאלימות תמנע זכות אלמנטרית כזו במדינת ישראל? אם אנחנו נחשוש – בואו נלך הביתה. לאף איש ציבור שחושש מאיומים, אין זכות קיום ציבורית."

אני מניחה שכדי לנהל עירייה ביושר, נדרש הרבה אומץ כדי לעמוד מול כל מיני גורמים. מאיפה את שואבת את האומץ הזה, והאם נתקלת בכל מיני איומים במהלך כהונתך?

כחלק מהשקפת העולם הליברלית שלי – זה לא מעניין מי שוכב עם מי. זה לא הופך אדם ליותר או לפחות.
במהלך תפקידי נתקלתי בהרבה מאוד איומים. מאנשי עולם תחתון ומאנשי עוולם עליון, דהיינו בעלי ההון. לדוגמא, כשמוטי זיסר הגיש נגדי תביעה אישית בסך 5 מליון ש"ח מפני שהעזתי להתנגד למה שקורה במרינה, הוא טעם שאני גורמת לו נזק –  זה לא פחות מאיום של עולם תחתון.

מאיפה האומץ?

לא יודעת. בפוליטיקה אתה חייב לנהוג ללא מורא וללא משוא פנים. כך פעלתי 14 שנים וכך אעשה בכנסת. במהלך תפקידי גם קעקעתי את המונופול של חברת קדישא והקמתי תאגיד קבורה עירוני. גם פעלתי נגד הרחבת הפריסה של האנטנות הסלולריות, למרות שאיימו עליי.

מהם הטיפים שלך להצלחה?

להעז, לא לפחד, ללכת עם החזון. זה מה שאבי תמיד אמר לי, שהפתרון נולד לפני הבעייה. לכל בעייה יש פתרון, חוץ מאשר למוות. כי הבעיה הזו לא נולדה כעת לראשונה, אלא בטוח שעסקו בה אנשים בעבר. תחשוב היטב ונסה למצוא דרך לפתרון, ותמיד תחשוב איך כן ולא למה לא. אנשים אוהבים לשבת בישיבות ולומר למה לא. תדרוש מהאנשים מסביבך שיגידו לך איך כן.

איזה תפקיד את רוצה למלא בפוליטיקה?

איני יודעת איזה תפקיד. אני רוצה להמשיך את פעולתו של פרופ' רובינשטיין ולחוקק חוק שוויון שיבטיח את הדמוקרטיה, וימנע את החוק לפיו 65 חברי כנסת יוכלו לבטל החלטה של בית המשפט העליון.

ולסיום, מהי פעולתך בעניין נשים?

בהרצליה הקמנו מינהל נשים, וזה מה שהמדינה צריכה לעשות ברחבי הארץ. חלק מהבעיה של נשים היא שהן אינן יודעות זכויותיהן. הרווחה אינה כתובת. לנשים יש בעיות ספציפיות שיש לפתור. צריך לבנות מינהלות נשים אזוריות, וזה יקדם את מעמדנו בצורה בלתי רגילה.

תודה רבה ובהצלחה.

הנה סרטון מעניין עם יעל גרמן:

 

 

 

חגית רימון, אתר אישה hrimon@gmail.com

 ראיון עם ורדה רזיאל ז'קונט