"חדרי הבית" – סרט חדש – מה עושים כשהנושים דופקים בדלת? ומה הקשר בין הסרט לבין סגירת "נעלי גזית"?

חדרי הבית – עם השחקנים יובל סגל, עידו זייד, דני שטג ואסנת פישמן, תסריט ובימוי: איתן גרין, ישראל 2016 | 104 דקות

מאת: חגית רימון hrimon@gmail.com

יובל סגל, אסנת פישמן ודני שטג הם שחקנים מבטיחים ומוכרים, והציפיות מהם גבוהות. כעת הם מככבים בסרט חדש – "חדרי הבית", ואליהם מצטרף הנער עידו זייד.

האם התרגשתי מהסרט? אני מודה שלא כל כך. אבל יצויין שהסרט די מעניין.
האם הופתעתי מהעלילה או מסופו? גם לא כל כך. האם יצאתי נפעמת או עם תובנה עמוקה לחיים? לא כל כך. יצאתי בעיקר קצת לחוצה בקשר למצב הכלכלי ומכך שברגע אחד בערך עלולים ליפול כלכלית.
במקרה, יום לאחר הקרנת הבכורה שאליה הוזמנתי פורסמה בטלויזיה כתבה על אליאב וינר, הבעלים של רשת נעלי "גזית".

בכתבה בידיעות אחרונות פורסם כי רשת נעלי גזית, הפועלת כ־30 שנה, ביקשה מבית המשפט המחוזי בתל־אביב להורות על פירוקה.נאמר בכתבה כי  "בעלי הרשת, אליאב וינר, טען בבית המשפט כי היא חדלת פירעון. נעלי גזית ט. וינר ובניו, מפעילת הרשת, ציינה בבקשת הפירוק כי אינה מסוגלת לפרוע את חובותיה לנושיה ולעובדיה. העובדים פוטרו בימים האחרונים. הרשת סגרה את כל החנויות שבבעלותה מאחר שלא עמדה בהתחייבויותיה."

בכתבה בטלויזיה ראיינו את אליאב וינר, הבעלים של נעלי "גזית", והוא נראה שבור, עצוב וחסר אנרגיות.
הכתבה קצת שפכה לי אור על הסרט "חדרי הבית", על ההרגשה של מי שנופל כלכלית, שהיו לו המון חלומות – להחליף את האוטו, לבנות בית יפהפה למשפחה אך מתישהו, בתהליך של היסחפות לבור, הוא מוצא את עצמו מופסד, רגשית וכלכלית. מה שחלם עליו התרסק. ומה יהא עליו עכשיו?

אליאב וינר אמר בכתבה שהוא לא רואה את עצמו עושה משהו אחד מלבד ליצור נעליים, אבל כרגע אין לו שום רעיון או השראה ליצירה ולנסיקה למעלה. כך גם אברם, גיבור הסרט, ניצב מבולבל אל מול המפולת הכלכלית שלו, ואין לו רעיונות יצירתיים מה לעשות עכשיו. הוא מרגיש כמי שחרב עליו עולמו ואין לו מושג מה עושים עכשיו. הוא מבולבל וחסר השראה.

האמת שלא הרגשתי כל כך אמפטיה כלפי גיבור הסרט, כי בכל זאת, יש לו בית יפה בירושלים, ששווה הרבה כסף. אבל ישנם כל כך הרבה אנשים שבאמת התרסקו כלכלית בעקבות חלומות גדולים, וניתן להבין שכשמגיעים הטלפונים המפחידים מהנושים ומהבנק – האדם מרגיש מבולבל, הרגשה שכל הדלתות נסגרות מול פניך וקושי להילחץ מהמצב.

אומרים שכאשר יש לך עשרות מליונים, כמו לטייקונים בארץ, אז כשאין להם מאיפה להחזיר – הבנק מודאג, וכל הזמן אנו שומעים על "תספורות" וקיצוצי חוב שהבנקים עושים לחייבים העשירים. אבל כשהאזרח הקטן מתקשה להחזיר חובות, מיד הוא מקבל טלפונים מהבנק ולא מוותרים לו על שקל.

חשבתי שאצא מהסרט עם תובנות מיוחדות על מה עושים כשיש מפולת כלכלית, אבל לא מצאתי כאלה. לא היו בסרט "רעיונות רוחניים". הפתרון של אברם היה צפוי וטריוויאלי ומי שמחלץ אותו היו בני משפחתו.

בעצם במהלך המקלחת כן מצאתי מסר רוחני של הסרט – הבית הגדול והכסף אינם ערובה לכלום. כשיש לגיבור בית גדול והרבה כסף – הקשר שלו עם אישתו אינו טוב והוא לא משקיע מספיק בבנו. רק כאשר אברם נקלע לקשיים כספיים הוא לפתע משנה את הגישה שלו ודברים קורים אחרת בחייו.

הסרט מדבר על החלום הישראלי והאוניברסאלי להתעשר. מי מאיתנו לא רוצה עוד כמה מליונים? להחליף את האוטו, את הבית, לתת רווחה כלכלית לבני המשפחה? לעבוד פחות? לחיות ללא דאגה כלכלית?

החלום הישראלי מדבר גם על המרדף אחר הבית האידיאלי – הבית הגדול, מנקר העיניים, שמוכיח לך שהצלחת בחיים, שיש לך עוגן על הקרקע. הבית המסמל ביטחון. וכאן נכנס הרקע של הסרט – אזכורים על השואה, שבעקבותיה הוקם "הבית היהודי לעם היהודי".

אחרי הסרט עולה השאלה – האם רצוי לקחת סיכונים כלכליים או לא? אין תשובות. כנראה שכל מקרה לגופו.

חוץ מזה, צריך לזכור שגם כאשר ישנה מפלה כלכלית, פעמים רבות מגיעים כתוצאה ממנה לתובנות רגשיות חשובות. לדוגמא, כתוצאה מהקושי הכלכלי שאברם נקלע אליו, אשתו של אברם (אסנת פישמן) מגיעה למסקנה כלשהי (שלא אגלה לכם אותה) בנוגע לבעלה ולרצונה לגבי העתיד המשפחתי.

לדעתי הסרט אינו "מבריק". המשחק של כוכביו בסדר, אבל לא מרגש. המוסיקה לא נוסקת לגבהים ולא הרגשתי אותה, ורק בסוף הסרט נאמר לקהל שהיא נעשתה ע"י יוני רכטר המוכשר.

אז מה דעתי על הסרט? תגיעו בלי ציפיות בכלל (זוהי גם המלצה כללית בתחומים רבים). הוא די מעניין, לא יותר מדי מרגש, קצת צפוי, אבל שעה וחצי נעימה שמעוררת לאחר מכן שאלות.

העלילה

החיים של אברם, קבלן בנייה ירושלמי, נמצאים על הדרך הנכונה. יש לו בן ואישה שהוא אוהב, הוא סיים לבנות את בית חלומותיו לו ולמשפחה, וגם הקריירה בכיוון הנכון. אך כשתפנית מפתיעה מביאה את העבודה באתר הבנייה שלו לעצירה מוחלטת, אברם מוצא את עצמו מאבד שליטה על העניינים – תזרים הכספים נפסק, הבוס שלו לא שש לעזור, והוא מסתבך עם חובות לכל מיני אנשים מהסוג שלא כדאי להיות חייבים להם.

כשנדמה שכל חייו מתפרקים סביבו, ובעזרת מערכת היחסים המיוחדת שלו עם בנו, ינסה אברם לשמור על אחדות המשפחה ועל בית חלומותיו, ויגלה תקווה חדשה במקומות שבהם הוא הכי פחות מצפה לכך…

 

דבר הבמאי – איתן גרין
בסרט "חדרי הבית" שתי דמויות ראשיות: אב ובן – אברם ודורון. שתי הדמויות חולמות. חלומו של האב שאפתני ומסוכן. חלומו של הבן תמים כחלומות בני 14.
חלומות שני הגיבורים פוגעים אלה באלה ולעיתים פגיעה קשה ובעוד האב הולך ומסתבך, מנסה הבן להמריא ואולי להתנתק. אבל המציאות לא מניחה לא לזה לשקוע ולא לזה לעוף.
סביב דרמה זו חיה העיר ירושלים וסביבה מדינת ישראל על מגוון תושביה וריבוי פניה. כל אלו נמצאים ברחובות, בבניינים ובמה שביניהם והם מגולמים בדמויות נוספות המקיימות יחסים דרמטיים עם הגיבורים ונושאות את תמונת הרקע של הסיפור ואת רחש הזרמים שהוא קול המקום בו אנו חיים.

כך אנו נפגשים בסלים, עוזרו ושותפו של האב, תושב כפר ערבי הסמוך לירושלים, החולק עם אברם את תשוקת העיסוק בבניית בתים ואף את סיפור השקיעה שתשוקה זו הביאה עליו. אנו פוגשים את דסי האם, אחות בית-חולים במקצועה שהרחיקה לרומניה כחלק ממשלחת הומניטרית. אנו פוגשים בשמואל אחיה של דסי. גבר קולני, חם מזג השש לתקוף כמו גם להגן בחום על בני משפחתו. ואנו פוגשים באשתו של שמואל, אורנה. חוזרת בתשובה המנסה לדבוק באמונתה שזה עתה עמסה על כתפיה וגם לתמוך במשפחה סביבה שאיום מרחף על ראשה. ואנו פוגשים גם בדולברג. מורה לספורט והיסטוריה גם יחד. גבר בודד השבוי בזיכרון השואה שהשפיעו עליו הוריו ניצולי השואה ואחותו הקטנה שנספתה שם.

כל הדמויות הללו חיות במגוון בתים וחדרים: בחדרים ובבתים שעודם נבנים, בחדרי בית רחב מידות שסכנה מרחפת מעל לקיומו, בחדרי בית משפחה צנוע ויציב ובחדרי דירה להשכיר. הן מסתובבות ביניהם ומחפשות מקום שיארגן את חייהן במסגרת נחוצה כל כך לשלווה אנושית פשוטה. שלווה משפחתית.

חלומות שונים מרחפים, אם כן, בין חדרי בתים שונים בסיפור הסרט "חדרי הבית". חלומו של אברם להפוך לקבלן גדול ועשיר. חלומו של סלים, בן הכפר הערבי, להפוך שותף לחברו היהודי בחברת בניה מצליחה. חלומו של דורון להביא את נבחרת בית הספר לניצחון. חלומה של אורנה להגשים את מלוא עומק חזרתה בתשובה. חלומו של דולברג להביא את נבחרת בית הספר לביקור בדכאו ולקרב את הספורטאים הצעירים שתחת חסותו אל זיכרון חיי משפחתו הטראגיים.

את חלומותיהם של כל אלו ואחרים מבקש הסרט לספר. לספר אותם ואת סיפורם של האנשים החולמים אותם בבתיהם. קצת קטנים מול הקירות והתקרה שמעליהם כשסביבם העיר הגדולה (ירושלים) הממשיכה בחיי ההיסטוריה הסואנת שלה והיא, מנקודת מבטם של גיבורי הסרט, עיר של רחובות, בתים, חדרים ואבנים אטומות. הן לעבר והן להווה.

אבל הסרט הוא כאמור סיפורן של דמויות החיות בעיר שבין קירות בתיה מהדהדים דאגות וחלומות. מהדהדים נושאים גדולים מגודל הדמויות אך כבושים אל מידותיהן בעוד לחש קיומם עובר בין הקירות. והן, הדמויות, נראות כמעט תמיד דרך חלון הבית, או דרך הדלת, או דרך התריס, או דרך שער הברזל או דרך חלון המכונית. כלומר, אנו רואים את המבט החרד או המבט מלא התקווה מבעד למסגרת המציאות כפי שהיא: ברורה וקשוחה.

ולסיום: כשאנו עוברים ברחובות העיר אנו מביטים מדי פעם אל חלונות הבתים ויודעים ששם, בבית, חיה משפחה ולה סיפור. אני בחרתי במשפחה אחת כזאת והתעכבתי קצת. בתולדות משפחה זו ארוגים סיפורים שהם צבע המקום בו אנו חיים ושפע צליליו. משפחה זו היא משפחתי.

בקורת הסרט "חדרי הבית" 

מאת: עדית קמחי

"חדרי הבית" הוא בעצם שני סרטים. האחד הוא הסרט הנרטיבי הפשוט על ישראלי ממוצע, לא מדיי חכם, לא מדיי מוכשר, לא מדיי יצירתי, בעל שאיפות של אדם ממוצע וקשיי זוגיות והורות רגילים, שנקלע למצב שאינו יודע איך להתמודד עימו. מטבע הדברים הוא נגרר אחרי המאורעות ומגיע למסקנות ולפתרונות בדרך הקשה. הסרט הזה לא הכי מעניין ולא בולט בכלום. הכל אצלו די בינוני – משחק, צילום, דיאלוגים…הכל בסדר אבל לא מצטיין בכלום.
אך מעל הנרטיב הזה יש סיפור פילוסופי ע-נ-ק. מובא לפתחנו ברמיזה כשנושא השואה עולה שוב ושוב, כביכול בהקשר של שיעורי ההיסטוריה. את הרמזים הללו משלימה ההתעסקות הנרחבת בנושא הבית. אברם, גם הוא רמז גדול לקומה הפילוסופית, ייחל כל חייו לבית והשיג אותו, אבל לא הכין את עצמו לכל הבטי החיים בבית עצמאי ועל כן נאלץ לוותר עליו. דווקא נושיו הם אלה הגורמים לו להבין שעליו לוותר על חלומו. שחלומו אינו בשל. אנו הצופים מדלגים בין המשמעות של בית אישי, פרטי, משפחתי לבין בית לאומי. הבית הלאומי שקם אחרי אירועי השואה, האיומים שעיצבו מחדש את כמיהת העם לארצו.

ביקורות שפורסמו

"סרט נהדר ומרגש, שעוטף אותך ביופיו האנושי וברגש אמיתי" שמוליק דובדבני, ynet

"אחד הסרטים היפים, העדינים והמרגשים שנעשו בארץ בשנים האחרונות. 9 בסולם אורשר" גידי אורשר, גל"צ

"גרין שוב מזכיר כאן למה הוא נחשב לאב הרוחני של הקולנוע ההומני שנעשה כיום בישראל. כמה עדינות, כמה אנושיות, כמה אמונה בערבות הדדית" אבנר שביט, וואלה!

הבמאי מודע לנקודות החזקות שלו בתור יוצר והוא משתמש בהן לטובת סרט שחודר ברכות מתחת לעור. בדרכו המעט מינורית אך הנחושה, הופך גוף היצירה של גרין לאחד המרתקים ביותר בקולנוע הישראלי העלילתי דווקא משום שיש בו משהו צנוע. חובבי הבמאי יודעים למה לצפות כאשר הם נכנסים לסרט חדש שלו והוא לא איבד מכוחו לאורך השנים, רק שייף את המגע שלו" עופר ליברגל, סריטה

ההצגה "אילוף הסוררת" בבית לסין – ביקורת – השוביניזם במיטבו. מזל שמיה דגן ויובל סגל כאן / אתר אישה

מאת: חגית רימון

חגית רימון
חגית רימון

היום צפיתי בהצגה "אילוף הסוררת" של תיאטרון בית לסין, שנכתבה ע"י שייקספיר בסוף המאה ה- 16.

ההצגה נכתבה בתקופה שבה לא היה יותר מדי ערך לא לאהבה ולא לנשים – נשים התחתנו עם מי שנתן לאביהן נדוניה הכי גבוהה, וזה לא שינה יותר מידי האם הן מאוהבות בנותן הנדוניה אם לאו.

למרבה המזל, ברוב המדינות הנאורות כבר שואלים את פי האישה האם היא רוצה להינשא ואם לאו, ולמי. היא זו שבוחרת את החתן.

למרבה הצער, נותרו יותר מידי מקומות וחברות בעולם, שבהן לדעתה של האישה או הנערה אין משקל ובני משפחתה מכריחים אותה להינשא ולהיבעל ע"י גבר שהיא אינה חפצה בו.

כולי תקווה שבמהירה ישתנה מצב גרוע זה לטובה וכל אדם יהא חופשי להחליט על גורלו ועתידו.

הנה העלילה של המחזה (עפ"י אתר בית לסין)

אף אחד לא מוכן להתחתן עם קתרינה (מיה דגן). כולם חושבים שהיא חמת מזג, קשת עורף, מרדנית, ובקיצור: סוררת. וכולם רוצים להתחתן עם ביאנקה (אגם רודברג), אחותה הצעירה, לה יצא שם של רכה ועדינה, אבל אביהן של שתי הבנות (אילן דר) החליט שעד שלא יימצא שידוך לבכורה, הוא לא ייתן את הצעירה.

יום אחד מגיע העירה פטרוקיו (יובל סגל), שלא נבהל מאופיה של קתרינה. כך מתחיל החיזור הגדול בין המרדנית לרודן, בין זו שלא מוכנה לאילוף לזה שרוצה לאלף, כשברקע מתרחשים נכלולים ותככים בין המחזרים של ביאנקה, שמחכים לתורם בחוסר סבלנות.

השוביניזם במיטבו – עושה לי "חררה"

לאחרונה נתקלתי בסרטים, מופעים ומחזות בהם מככב השוביניזם, וזה גורם לי ל-"חררה".

במחזמר הנפלא "אוויטה" המוצג בהבימה, מבקריה של אוויטה כועסים על התערבותה בניהול המדינה, ומכנים אותה "זונה". גם בימנו, "זונה" או "שרמוטה" היא קללה נפוצה כלפי נשים שרוצים להקטין אותן ולבקר אותן על קוד הלבוש שלהן או על התנהגותן ה- "מתירנית". גבר השוכב עם נשים רבות הוא "דון ז'ואן", בעוד שאישה שעושה כרצונה ומחליפה בני זוג או פרטנרים – מקללים ומשפילים אותה.

בסרט המקסים "קרול" (אחחח קייט בלאנשט מצויינת) – הגבר לוקח מהגיבורה את בתה, כי יש לה רומן אישה.

הסרט "הסופרג'יסטיות" מדבר על מאבקן של הנשים במאה ה- 20 לקבל זכות אלמנטארית – זכות הצבעה.

וכאן – בהצגה "אילוף הסוררת", כשמה כן היא: הגיבורה, אותה משחקת מיה דגן, עוברת אילוף ע"י גבר כוחני (פטרוקיו, יובל סגל), שהגיע אליה לא מתוך אהבה אלא כדי לזכות בכספה. לאחר החתונה (אף אחד לא שאל אותה אם היא מעוניינת להינשא) הוא חוטף אותה בכוח ממשפחתה, וכאשר הם בביתו, בטריטוריה זרה לה – הוא מרעיב אותה ולאחר מכן מאיים עליה שאם לא תסכים עם דעתו, היא לא תוכל לבקר את בני משפחתה.

ההצגה מתחילה בכך שהגיבורה (קתרינה, מיה דגן) היא אישה מיוחדת, העומדת על דעתה, היא חזקה ועוצמתית (וגם קצת מתעללת באחותה) וכולם נרתעים ממנה. את ההצגה היא מסיימת כאישה כנועה וצייתנית, המתרפסת בפני בעלה. עכשיו, בסוף ההצגה – היא "אישה". בהתחלה כאשר היא מרדנית, היא עם מכנסיים וחולצה, ובסוף תהליך האילוף היא אישה צייתנית עם שמלה ונעלי עקב. הבריונות של פטרוקיו כלפי קתרינה גרמה לה בסופו של דבר להתאהב בו!

אני מודה שחלק מהטקסטים במחזה לא נעמו לאוזניי. ברור שמיה דקלמה אותם בציניות ובצחוק, אבל עדיין – טקסטים בהם אישה מתנהגת בכניעות כלפי גבר, שמתייחס אליה כאל אדונה – גורמים לי לתחושה לא נעימה ולחמלה כלפי הנשים שבאמת חיות כך גם במאה ה- 21.

איך השחקנים? ומי הדובדבנים שבקצפת?

השחקנים רובם טובים, אבל יש כאלה שנראים קצת מדקלמים את הטקסט, ולא כל כך נכנסו לתפקיד. אתייחס כאן לחלק מהשחקנים:

אלון אופיר – משחק בהקצנה מכוונת דמות של גבר נשי, וגורם לקהל לצחוק. הרגשתי שהוא קצת מחקה את זאב רווח בסרטיו, ואני ממליצה לו להתנתק ולתת מעצמו. מצד שני, נראה שהקהל אוהב את זה, אז אולי זה נעשה במכוון?

אילן דר – מצויין בתור האבא של הבנות.

אגם רודברג – בחירה טובה ללהק אותה בתור האחות העדינה והיפה. היא מתאימה בול לתפקיד.

יוסי סגל – מעורר אמפטיה אצל הקהל ומשחק בצורה שובת לב.

ולשני הדובדבנים בקצפת

יובל סגל – מר "לפנק לפנק לפנק" מפנק את הקהל בתפקיד הגבר הכוחני והמיוחד שהוא ממלא. קודם כל – הוא חתיך ונראה מעולה (הנשים התמוגגו). הוא מצויין בתור פטרוקיו, הגבר שאילף את מיה דגן להיות אישה כנועה.

יובל אימץ לעצמו דיבור מצחיק וחיוך מקסים, וצחקתי הרבה בזכותו. ליהוק מצויין!

מיה דגן – הדובדבן השני במחזה הוא מיה דגן. וואאוו היא נהדרת. היא מלאת אנרגיה, מלכת הפרצופים, מצחיקה מאוד ומחזיקה מצויין את ההצגה. אחרי ההצגה חיכיתי לה עם חברה ביציאה כדי להציע לה לראיין אותה, אבל היא שעטה אל המדרכה עם הפלאפון בידה…

למי כדאי ללכת להצגה?

אם אתם מחפשים הצגה מרגשת שמעוררת חומר למחשבה – לא נראה לי שזו ההצגה עבורכם.

אבל מי שמגיע להצגה כדי לחייך או לצחוק – ככל הנראה ימלא את משאלות ליבו.

מהו המסר בהצגה?

האמת היא שאיני מבינה מדוע החליט "בית לסין" להעלות את המחזה השוביניסטי הזה ומהי הרלוונטיות שבו.

בדיוק כפי שאיני מבינה מדוע תיאטרון הבימה העלה לאחרונה את המחזה "יחסים מסוכנים" (עם אסנת פישמן המצויינת), שבו מעלים על נס תככים וכוחניות, ויש בו אפילו סצנה של אונס – הגיבור בועל אישה צעירה ובתולה בעל כורחה, ולאחר כמה שניות היא מתחילה להנות… היש מסר שוביניסטי גועלי יותר מזה?

המחזה "אילוף הסוררת" הוא יותר הצגה שמטרתה להצחיק, ואין בו מסרים עמוקים, פרט למסרים השוביניסטים הללו:

לגברים – תשתמשו בכוח נגד נשותיכם, זה מה שיגרום להן להיות כנועות, אסירות תודה והן אוהבות אתכם ככה, חזקים.

ולנשים? המסר הוא שבו בשקט ותגידו תודה לבעל שמפרנס אתכן…

כמובן שניתן לצפות בהצגה כאילו שהינה סאטירה על שוביניזם. תבחרו כרצונכם. אני מניחה שהבמאי והתיאטרון התכוון לאפשרות זו.