מאת: חגית רימון
"לאהוב את מה שיש" זו אחת ההמלצות שאיני מסכימה איתן. כלומר, זה יכול להיות נכון לפעמים, אבל לא תמיד ובכל מצב.
האמירה הזו – לאהוב את מה שיש – גורמת לאנשים להישאר בדירה שהם לא אוהבים, בזוגיות שאינה עושה להם טוב, בעבודה לא מספקת…
מדוע "לאהוב את מה שיש", כאשר רגעי העצב מאותו דבר מה, עולים על רגעי השמחה?
אני מאוד מזדהה עם ההמלצה: "להודות על מה שיש". גם אם מצבנו או מה שיש לנו אינו הכי טוב, הרי תמיד יש יותר גרוע, אז תודה על מה שיש. זה לא מובן מאליו. וכן, ניתן גם לשאוף ליותר טוב. לעומת זאת, ההמלצה הזו לאהוב, סתם גורמת לדיסוננס, כי נדרש מאיתנו לאהוב משהו שבעצם איננו אוהבות. זה יוצר חוסר הרמוניה ובלבול פנימי.
שמעתי מספר אנשים שאמרו שכדי להשתחרר מדבר מסויים, צריך לאהוב אותו. ניסיתי את הדרך הזו זמן רב, לגבי חפץ שהיה ברשותי. כמעט הכרחתי את עצמי למצוא דברים טובים באותו החפץ. לקח לי די הרבה זמן עד שהחלפתי אותו… ולאחר שהחלפתי, אמרתי לעצמי כמה חבל שלא עשיתי זאת לפני כן! שהרי במשך תקופה ארוכה "הכרחתי" את עצמי לראות את היתרונות שבאותו החפץ, לאהוב אותו, וסתם נתקעתי עם משהו שאינו הכי טוב עבורי.
אז מה דעתי?
להודות כל יום, כמה פעמים ביום, על מה שיש. אבל מה שאינכן אוהבות – אדם (אותו ספציפית או את ההתנהגות שלו) או חפץ – תהיו כנות עם עצמכן, ותאמרו – לא, איננו אוהבות את זה. אין שום סיבה בעולם שנשקר לעצמנו ונאמר שאנו כן אוהבות.
אמירת האמת לעצמנו גורמת לשינוי, והשינוי הוא דבר טוב.