עוד לפני ששלומי עזב אותה, נועה ראתה את הפרידה שלהם, ראתה אותה מתקרבת בצעדי ענק… סיפור אהבה / לילך יצחק

מאת: לילך יצחק Lilach Itzhak‎‏

יש אהבות שקל להרוס
יש אהבות שקל להרוס

 

עוד לפני ששלומי עזב אותה, נועה ראתה את הפרידה שלהם, ראתה אותה מתקרבת בצעדי ענק, מאיימת למוטט את הזוגיות שלה עם מי שאהבה יותר מכל אדם בעולם.
היא זוכרת. זה היה בערב ההוא לפני שנתיים. הם ישבו על ספסל אבן בקצה החוף בנתניה. הלשון שלה הייתה יבשה. לא ידעה מה שלומי הולך להגיד, אבל לקחה בחשבון שזה הסוף. היא אהבה את המקום הזה והייתה לה תיקווה כשהביא אותה לשם שאולי היא טועה בתחושות שלה. היא ישבה זקופה והביטה בערגה חלומית אל הים. היה ערב, איש אחד עמד במים שהגיעו לו עד מותניו וארבעה נערים, לא רחוק ממנו שיחקו בכדור ונראו משועשעים.
שלומי דיבר ונועה ליטפה בכפות רגליה את החול, תחושת המגע של הגרגרים הייתה נעימה ויחד עם זה רצתה לברוח משם. שלומי אמר שהוא לא רוצה לפגוע בה, אבל זקוק למרחב של זמן. ביקש ממנה שתבין ותעזור לו לעשות את זה כמה שיותר קל.

היא עצמה עיניים ונרעדה ממגע רפוי של הרוח בצווארה. כשפקחה את עיניה, המבט של שלומי היה מרוכז בה והיא לא יכלה להתאפק והתחילה לבכות.
"אני יודע שזה קשה, שלומי פתח את הפה אחרי כמה דקות של שתיקה "אבל אני מרגיש שאני חייב".
אפשר היה לראות על הפנים שלו שהוא מדבר מתוך רגשות כבדים. המבט שלו נראה מותש. רצה לעשות את זה הכי נכון שאפשר. בכל זאת אחרי שנתיים שהיה איתה, זה המינימום שיכל, בגלל זה לקח אותה לשם, לחוף הים שכל כך אהבה. היה בטוח שזה יעזור לה קצת.

זה לא שנועה הייתה רעה אליו, או שפגעה בו בצורה קשה, להיפך. היה לו יותר מידי טוב איתה וחשש שאולי יש בזה משהו לא מציאותי, להרגיש כל כך נוח כל הזמן, זה מה ששבר אותו. הוא פחד.
לא היה רגיל לזה, שהכל כל כך נורמלי ומושלם. רצה לבדוק משהו פרוע יותר, משהו שיגרום לו להרגיש יותר חי. עם נועה, אפילו הפרידה הייתה רכה ועדינה. לא צעקה עליו, לא איימה שתהרוג אותו, לא זרקה את הבגדים שלו מהחלון, רק יבבה חלושות. בלי מילים קשות, בלי סערות ורוחות.

היא חזרה הביתה עם הרכב שלה, כל הדרך נתנה לדמעות לזלוג ושלומי עצר מונית, רצה לתפוס ראש, לרוקן בקבוק בירה על הבר באיזה חור.
נועה אף פעם לא הבינה למה, ורק אחרי שעזב העיזה להשתנות. הפרידה משלומי טילטלה אותה, הוא גרם לה לחשוב שלא טוב להיות טוב. היא למדה לצעוק, למדה להרוס ועם כל יום שעבר, נעשתה יותר בוטה ופחות רכה. היו לה אפילו כמה גברים אחריו. את כולם העיפה אחרי שהשתמשה. זרקה אותם בלי להתנצל על מה שעשתה. ביעילות אכזרית ובוטה. כמו מן סוג של נקמה.

שלומי שמע עליה פה ושם. הם לא דיברו, אבל יצא לו לראות אותה ממרחק. גם הוא ניסה לצאת עם אחרות, אבל לא הצליח לאהוב אף אחת כמו שאהב אותה. המצפון שלו הציק לו והוא הבין שטעה. שהזמן שלו עם נועה היה הכי טוב בעולם.
בכל אופן, עכשיו עברתי ליד הים, וראיתי אותם יושבים על הספסל. הלשון של שלומי הייתה יבשה, רצה שתחזור אליו, שתיקח אותו בחזרה. לא ידע מה נועה הולכת להגיד, אבל לקח בחשבון שיכול להיות שזה הסוף. שיש אהבות שקל להרוס וקשה לתקן ולבנות.

 

סיפור קצר – מירי ומשה

מאת: לילך יצחק

love

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כל הלילה מירי ומשה היו ביחד. החזיקו ידיים על החוף, אכלו שוקולדים ושתו יין. הרוח הייתה קרירה ונעימה והם מצאו להם פינה על שמיכה רכה תחת ירח. מרחוק שמעו קולות של נערים וצחוק פרוע, אבל איפה שישבו היה שקט ואפשר היה לשמוע את רחש הגלים בחשיכה. מירי אמרה שהיא לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הרשו לעצמם להיות ככה ומשה חייך חיוך דק וענה שזה נכון. היא הייתה לבושה בשמלה קייצית קצרה והרגישה נח. משה ישב מולה בחולצת טריקו לבנה ובגד ים שחור. הרגליים שלו היו קרובות לשלה וכל מגע קל עורר בה רגש של תשוקה וגעגוע. מירי אמרה שחבל שלא עשו את זה מזמן, שלא יצאו ככה רק הוא והיא והים, חבל שנתנו לנישואים שלהם להתקלקל ומשה אמר שמה שהיה עבר והצמיד לשפתיה נשיקה שהרעידה אותה טיפה. הם שתקו לרגע ואז משה התקרב, ניסה לחבק אותה ובטעות שפכה חצי מהיין על החול כשניסתה להניח בצד את הכוס שהחזיקה. חמש עשרה שנים של נישואים זה לא קצת. חשבה על כל הטעויות שעשו. על כל הזמן הזה שהיו כמו זרים, לפעמים אוייבים.. חודשים שהרגישו תקועים אחד עם השנייה. רצתה לשכוח ולסלוח. להתחיל מחדש. עם השכל של היום בטח יהיה להם טיפה יותר מזל.
היא נשארה שקטה ונשכבה לאחור, הניחה את הראש על השמיכה. הירח הסתכל עליה, כל כך בהיר. משהו בצבע שלו היה טיפה מוזר ולא שמה לב שהמבט שלה נשאר דבוק אליו כמו מהופנט.

"אל תדאגי, את תהיי בסדר.." משה חייך את אותו חיוך שחייך כשהתאהבה בו בפעם הראשונה ומירי לא ענתה. הוא נשכב לצדה וליטף לה את השיער.

"תגיד לי שלא הכל אבד" ביקשה בקול חלש ודמעה החליקה על לחייה וזלגה עד למאחורי אוזנה. "חמש עשרה שנה.. הוא עדיין בעלה.. מה כל כך מסובך באהבה.." לחשה לעצמה והבטן שלה התהפכה. "תגיד לי משה, תגיד.." חזרה על המילים. משה נאנח. הוא השחיל יד מתחת לשמלה והחליק את אצבעותיו על העור החשוף שלה, תחילה בעדינות ואז בלהט ומירי הרגישה איך הגוף שלה נמתח בתחושה של עונג מכל תנועה שלו ומגע. היא רצתה אותו כמו שלא רצתה במשך חמש עשרה שנה… משה הוריד את החולצה והידיים של מירי גלשו על גופו, משאירות אחריהן שובל של תאווה בוערת. כל הלילה.. הם נאנקו בהנאה והתחככו וגנחו… והתנועות שלהם צברו עוצמה וקצב מסחרר של הנאה. "תגיד לי שיש עוד סיכוי.. תגיד לי משה, תגיד..!" מירי דיברה בהתרגשות אבל משה לא ענה.
כל הלילה מירי ומשה היו ביחד, לא עזבו אחד את השנייה, כל נים שלה רצה אותו.. כל הלילה התחבקו ונגעו ואהבו.. עד שהבוקר בא.. והתפוגגו…
מירי פתחה עיניים, היא שכבה בצד שלה במיטה. הצד של משה היה ריק. הסדין מתוח והכרית שלו מיושרת בזווית הנכונה. כבר חודשים שמשה לא איתה, חודשים ארוכים עברו מאז שעזב.. מירי הסתובבה לצד שלה, ניסתה לא להסתכל, העדיפה לעצום עיניים ולגרום לו שיבוא אליה שוב, בחלומות שלה.. ככה.. כל לילה.. כל הלילה… ‎‏ (משה ומירי, היה ונגמר)