החומה נפלה  

היה נדמה לה שזה נגמר, מת איפשהו ונקבר, הסיפור הארור , הקשה המייסר… ואז היא פגשה בה שוב…  

מאת: מאירה חיון

womannice

 

היה נדמה לה שזה נגמר, מת איפשהו ונקבר, הסיפור הארור , הקשה המייסר.
היא בנתה מאז חומה סביבה שלא ניתן לחדור והיא גם לא נותנת לאף אחת לנסות. היא כמעט שכחה אותה, את אהובתה וגם כאשר נזכרה, נזכרה ברוך, בשקט שהיה לעיתים רחוקות, כאשר היו יחד.

ואז היא פגשה בה שוב…
היא הגיעה לחנייה, החנתה את הרכב. נדמה היה כי חלפו שעות בטרם הוציאה את המפתחות ממתג ההתנעה.
"אני לא חוזרת לשם" מלמלה לעצמה "לעולם לא".
היא לא כל כך זוכרת את הכניסה למסיבה, או את העובדה שבת הזוג שלה לאותו ערב נעלמה כמעט מיד עם כניסתן, אל תוך המולת הנשים מסביב. היא הייתה עסוקה בלבנות חומה מבטון מוצק מסביב ללב, לרפד מכל הכיוונים ולסגור את כל הפינות הבעייתיות.
ואז היא התיישבה לידה…
יש לציין שלמעט מספר סדקים שהופיעו פתאום דווקא מצידו הימני של ליבה, החומה די החזיקה.
אבל כמו בסיפורים, לא להרבה זמן.

איש אינו יודע אם היא הרגישה, שבכל פעם שהסתכלה עליה, עלתה בה מעין תחושה של רעש אדמה קל, שכמובן, סדק שוב את החומה המבוטנת.
כמעט ולא התייחסה לסובבים אותה, המגננה בה הייתה שרויה, לא הותירה בה כוח לשום דבר אחר.
במשך שנים הגנה על עצמה מאותה תחושה מייסרת, שאין לה מזור ואין ממנה מנוס. נמנעה מלפתח קשר כלשהו.
ואז היא קמה… נעמדה מולה, במלוא הדרה. נסיונות הבלימה לא צלחו וכל צידה הימני של החומה נפל ומשך אחריו חלקים קטנים מהתקרה.

תחושה של פחד נוראי מילאה אותה, וכל מה שרצתה לעשות זה לברוח, להעלם, הרחק ממנה ככל שאפשר, אבל… היא עשתה בדיוק את ההיפך, כמעט ללא שליטה, מצאה עצמה הולכת אחריה, או יותר נכון מזדחלת, חשה שרגליה נגררות ללא רצון – אחריה.
היא נרעשה מעצם הידיעה, שלא זו בלבד שצידה הימני של החומה נפל, אלא שכעת החלו להיווצר סדקים גם בצידה השמאלי של החומה.
ואז… היא נעמדה מולה… כה קרוב… עיניהן נפגשו…
ההתמוטטות החלה מהרגליים, ועלתה במהירות שיא למעלה, רסיסי בטון הועפו לכל עבר, היא ניסתה בכל הכוח, אבל על כל אבן שהחזירה, עפו שבע… הקרב היה אבוד מראש.

כשחלפה על פניה, בדרך הביתה, הייתה נטולת הגנה לחלוטין. כל חלק מרמ"ח אבריה זעק מכאב. אבני החומה שהתפוררה הותזו לעברה וריסקו כל איבר בגופה. בעודה מתרחקת, נשאה היא תפילה אחת…. לא לראותה לעולם.

 

מיכל מחפשת אישה – פרק 2 – תמונת רקע 

מיכל מחפשת אישה הוא רומן בהמשכים. בפרק 1- מיכל מספרת על בדידותה בילדות…  

מאת: חגית רימון

פרק מתוך סיפור

מיכל מחפשת אישה – פרק 2 – תמונת רקע

womannice

כל כך הרבה שנים הייתי סגורה בתוך הכלא של עצמי. כלא בדידותי. כלא חוסר הביטחון שהיה מנת חלקי. כלא הפחדים והחששות. היה זה כלא בגודל חמישה מטרים על חמישה, חשוך רוב הזמן, ללא חלונות.
מתי כבר אישה תחבק אותי ותכניס אותי תחת כנפיה? לכך ייחלתי, וזה העסיק את מחשבותיי שעות רבות. התחושות היו ברורות לי ככתם דיו על דף לבן. לא התכחשתי לכך ולא ניסיתי לשקר לעצמי. הרצון להתקרב לאישה נראה לי כדבר הכי טבעי בעולם, אך ידעתי שזה יוצא דופן. הרי זוג זה גבר ואישה. אדם וחווה. זוהי המציאות הניבטת מכל עבר. ורק אני שונה. לא כמו כולם. לכן שמרתי את מחשבותיי לעצמי. ועל מה נותר לי לדבר עם הילדות מהכיתה? הרי זוהי מהותי. זה מה שהכי עניין אותי – לחסות בצלה של אישה. ואת זה לא יכולתי לספר לאף אחד.

היו לי מעט "חברות". אחת או שתיים. דיברתי איתן על דא ועל הא, אבל לא על הדברים החשובים שהעסיקו את מחשבותיי. לא דיברתי איתן על כאב ועל בדידות ועל עצב ועל שונוּת. לאחר שעות הלימודים נפגשתי איתן מדי פעם, שיחקנו וגם דיברנו על כל מיני נושאים שוליים שאותם איני זוכרת. בכל פעם שביקרתי את דניאלה, שהייתה ילדה שקטה עם צמה חומה ארוכה וגוף רזה, קיוויתי שאמה תשאל אותי: "אולי תשארי לארוחת ערב?" והיא אכן לרוב שאלה.
"מממ… כבר מאוחר, לא?" נהגתי להשיב בנימוס.
"זה בסדר, תאכלי, ואחר כך תלכי". היא השיבה. ונשארתי. וישבתי מסביב לשולחן ביחד עם דניאלה ואמא שלה ואחותה הקטנה, ולפעמים גם אביה השתקן הצטרף, ואכלתי בפה סגור מהסלט החתוך דק דק שאמא שלה קצצה, שהיה הסלט הכי טעים בעולם, והתמוגגתי מפרוסת לחם טרייה שמרחתי עליה מרגרינה. האוכל אצל אחרים תמיד ערב יותר לחיכי מאשר האוכל בבית. ולא בגלל שהאוכל בבית לא טעים, חלילה. זה עניין של אופי, כנראה. וגם נסיבות. ישנם אנשים שהכי אוהבים את האוכל של אמא שלהם. הם מסתובבים כל חייהם עם הטעם של התבשילים שהאמא החמה והאוהבת שלהם נהגה להכין, ומתגעגעים לתקופת הילדות. "אין, אין כמו הקובה של אמא שלי". הם מספרים לכל מי שמוכן לשמוע, ומזיזים את הראש מצד לצד. ובסוף המשפט הם עושים מין תנועה כזו עם הפה, שאחריה השומע לא יכול להגיד כלום, והוא מהנהן באופן לא רצוני בראשו.
אצלי זה בדיוק להיפך. תנו לי לאכול את מה שלא אכלתי בבית. אני לא מתלהבת מפלפל ממולא או משניצל או ממרק עוף או מסלט תפוח אדמה. אני בכלל לא מתגעגעת לילדות ולא לכל מה שקשור אליה.

"איזו ילדות מדהימה הייתה לי". אומרים האנשים האלה, שנעטפו בחום ואהבה. "היינו משחקים בחוץ מהצהריים עד הערב. החברים הכי טובים שלי הם מבית הספר היסודי. איזה קטעים היינו עושים…". והם מחייכים את החיוך השמח הזה, המאיר, שמנסר לי את הלב וקנאה עצבנית מתפרצת מתוכו. וכמה שהם יותר מחייכים, אני יותר מרחמת על עצמי בילדותי, על כך שלא היתה לי שום חברה טובה, ואמי לא אמרה לי "אני אוהבת אותך" ולא נתנה לי חיבוק או חום חסר תנאים, ורוב הזמן דיברתי לעצמי.

את הווייתי הסתרתי מעיני כל. מהות קיומי הייתה ארוזה באריזת מתנה שאף אחד לא פתח. נו כבר, הצילו אותי מבדידותי. שמישהו יאיר את ערפל חיי. התפללתי וחיכיתי. וקיוויתי שהמציאות תשתנה. וחיכיתי. כל כך הרבה שנים חיכיתי. מצאתי מפלט בחדרי. במחשבות שמתישהו יהיה לי יותר טוב. בשנה הבאה זה יקרה. יהיו לי חברות טובות ולא ארגיש בודדה. אהיה עטופה בחום ואהבה. בשנה הבאה בכל הטיולים תהיה לי חברה שתשב לידי, ולא אצטרך לחשוש שהמושב לצדי יישאר מיותם, חושף את קלון בדידותי בפני כל.

===

מיכל מחפשת אישה – פרק 1

מיכל מחפשת אישה – פרק 3

 

את ההמשך ניתן לקרוא בספר שאכתוב…

*הסיפור הוא דמיוני והקשר בין הדמויות למציאות מקרי בהחלט.
כל הזכויות שמורות לחגית רימון
hrimon@gmail.com

לפרק הראשון של הרומן – מיכל מחפשת אישה

רוצה להיות מעודכנת בכתבות ואירועים?
הצטרפי לדף אתר אישה בפייסבוק – לחצי like/אהבתי

 

לקבל את האחר – האם זה אפשרי?

אני רוצה לקחת את ההזדמנות להצדיע לאותם נשים וגברים אשר יצאו מהארון בגבורה… 

מאת איריס נאור

לקבל את האחר, זה שעובר את החיים אחרת, זה שחושב אחרת, זה שבוחר אחרת וזה שמחליט אחרת – האם זה באמת אפשרי?
ביום שישי האחרון אני ובעלי ישבנו כמו רבים אחרים לראות את הסרט של אסי עזר "אמא, אבא, יש לי משהו לספר". כאישה סטרייטית, ויחד עם זאת מאוד ליברלית היה לי מאוד מעניין ויחד עם זאת עצוב לראות את הסרט ולהבין שבאמת גם בשנת 2010 "האחר" אינו מקובל בחברה וזה מייד החזיר אותי חזרה לנשים ולגברים המדהימים שאני מלווה.

גדלתי באוסטרליה, שם היה חשוב להורי שאני לא "אסתובב" עם גויים. רצה הגורל והיו לי בעיקר חברות וחברים לא יהודיים אבל אני קיבלתי אותם כמו שהם ומהר מאוד הבנתי שכולנו אותו הדבר.

כשהגעתי לארץ לביקור ופגשתי את רונן לראשונה, אימי הפולנייה פתאום לא "אהבה" את הבחירה שלי ברונן, הוא ספרדי היא אמרה ואני, ילדה טובה שיודעת שהוא בטוח לא גוי לא הבנתי מה העניין. לימים אני ורונן התחתנו וכיום אנחנו מגדלים את ארבעת ילדינו "המעורבים" אבל באותם ימים בתחילת הקשר לא הבנתי איך כל החיים הייתי צריכה להסתובב רק עם יהודים ופתאום גם בתוך היהודיים יש "אחרים", פתאום הבנתי שאני בעיקר קיבלתי חינוך לא לקבל את האחר ויחד עם זאת תמיד כילדה וכמבוגר קיבלתי את האדם ממול מבלי לשים לו תווית או לשייך אותו לקבוצה.

רצה הגורל שוב והנה אני מתמודדת עם כל מה שהוא "שונה".
אני מלווה נשים וגברים להריון. מה שזה אומר בפועל זה שאני נמצאת הרבה בבנקי הזרע כשאני מחזיקה בידן של נשים אמיצות אשר מבקשות להיות אמהות יחידניות ללא דמות אב, זה אומר שאני נמצאת לצידן של לסביות אמיצות אשר מבקשות לממש את ההורות שלהן על אף אי המוסכמות בחברה גם היום, זה אומר שאני מלווה זוגות חד מיניים אמיצים שעוברים תהליך של פונדקאות כי ככה הם בוחרים וכי מגיע להם, וזה אומר שאני מקבלת באהבה ובחום את כול האנשים גברים ונשים כאחד בבחירה שלהם לממש את ההורות ולהסתכל לחברה בעיניים בהודעה, גם לי מגיע!!!

בסרט היה לי קשה כאמא לראות הורים אשר מתביישים ומנדים את ילדיהם בגלל היותם הומואים או לסביות. הייתה לי קשה המחשבה שאני נמצאת בתהליכים קשים ולעיתים כואבים פיזית ונפשית עם אנשים שכל ייעודם וחלומם הוא להוליד ילד ולהעניק לו אהבה רבה ושמחת חיים, בעוד שישנם אנשים אשר מוותרים על ילדיהם בגלל נטייתם המינית – האם העולם השתגע???

אני חושבת שמה שמאוד בלט לי בסרט היה העובדה שכשמדובר באישה לסבית או גבר הומו ישר מדביקים לזה משמעות זולה של יחסי מין וסטוצים מהצד ולא מבינים שיציאה מהארון משמעות הדבר הכרה אמיתית בצרכים אישיים ללא בושה וללא רצון להיות מישהו שאתה לא רוצה להיות ובעיקר הצורך בחום, אינטימיות ואהבה מאדם, כל אדם באשר הוא גם אם זה אומר מאותו המין בלי שום קשר לסקס.

אני רוצה לקחת את ההזדמנות להצדיע לאותם נשים וגברים אשר יצאו מהארון בגבורה ואשר היום מממשים את המשך הדרך ברצון העז ליצור משפחה אוהבת, תומכת ומעניקה לילדים העתידיים שיולדו להם, בלי ויתורים ועם המון תקווה בלב, אשרכם!

כמה מילים עלי:

baby"נעים מאוד, שמי איריס נאור ואני פריה – מומחית בליווי ותמיכה לנשים וזוגות בתהליכי פוריות. עברתי טיפולי פוריות במשך כ 3 שנים ארוכות, עד שהפכנו אני ובעלי להורים לראשונה וכיום אני אמא ל 4 בנים מקסימים טפו טפו. לאחר מחקר ולימוד של שנים, ומתוך ניסיון אישי ומקצועי בתחום, פיתחתי את "שיטת נאור" העוסקת בלימוד, תמיכה וחיזוק התהליכים השונים וכתבתי עבור נשים יחידניות וזוגות מדריכים של שאלות, תשובות ועצות מעשיות – "המדריך שלכם לעולם הפוריות" "והמדריך שלך לעולם הפוריות" אותם אפשר להוריד בחינם מהאתר שלי. אני יודעת מה כרוך בטיפולי פוריות, אני יודעת כמה זה קשה, ואני יודעת כמה זה כואב… לכן החלטתי להתמחות כיועצת, מלווה ותומכת בזוגות ונשים יחידניות במהלך טיפולי פוריות. אני בעלת תואר שני במנהל עסקים ותואר ראשון בשיווק ומסחר ובנוסף אני יועצת אישית וזוגית מוסמכת, מגשרת מטעם משרד המשפטים ומנחת קבוצות בכירה. עברתי טיפולים והצלחתי, עזרתי לאחרים להצליח ועכשיו תורכם. בואו נהפוך את העול של טיפולי פוריות למקור תמיכה עצום אחד כלפי השני ונחזיר שליטה לחיים. שלכם, איריס נאור, מלווה אותך להריון! www.irisnaor.com

 

לסביות ואמנות אחזקת האופניים 

בימיי הסטרייטים הייתה לי דרך אחת לתיקון פנצ'רים, לתליית מדפים ולהחלפת נורות בגופי תאורה צמודי תקרה. הדרך הייתה לקרוא בססמא הסודית: "דני, בחייך, נו".  

מאת: דנה ארביב

woma

בימיי הסטרייטים הייתה לי דרך אחת לתיקון פנצ'רים, לתליית מדפים ולהחלפת נורות בגופי תאורה צמודי תקרה. הדרך הייתה לקרוא בססמא הסודית: "דני, בחייך, נו".

לפעמים קרה, שהיה לי פנצ'ר, ודני בדיוק היה בחו"ל או בעבודה. אז נקטתי בדרך האלטרנטיבית, שהייתה אפקטיבית לא פחות, ולרוב מהירה יותר: לעמוד ליד האוטו המפונצ'ר, ולהראות חמודה וחסרת ישע.

עם יציאתי מהארון, נתקלתי בקשיי הסתגלות קשים גם בתחום הזה. בפעם הראשונה, שהייתי צריכה להתקין משהו בבית, ההתניה הראשונה שלי הייתה להתקשר לדני. מלבד העובדה, שבחלוקת הרכוש בינינו, הוא לקח את ארגז כלי העבודה, באותה תקופה עדיין הייתי משוכנעת, שלצורך קידוח חור בקיר נדרשים לזין. חוץ מזה, אני מאמינה שבטבע שום דבר לא קיים בלי סיבה, ולכן צריכה להיות גם תכלית כלשהי לקיומם של הגברים. דני הזכיר לי, שאני אישה משוחררת, ושלח אותי לחברים שלי.

בהעדר חברות בוצ'ות, פניתי לחברי שבארון, המוכר לקוראי המדור בכינוי איציק. "השתגעת?", הוא צחק, אני לא יודע אפילו לתקוע מסמר בקיר. תחפשי איזה סטרייט, או לפחות אקטיבי".
לנוכח מחסור חמור בחברים אקטיביים, או לפחות וורסטילים, הלכתי על סטרייט זמין – הבעל של חברתי שירי. שירי הבהירה לי, שבעלה אלון הוא אמנם מאה אחוז סטרייט, אבל להשתמש במקדחה הוא לא יודע, ואף ניצלה את ההזדמנות להזכיר לי, כמה קלת דעת הייתי, כששחררתי לשוק גבר יפה, אופה ומתקין מדפים כמו דני.

האמירה של שירי הצליחה לעשות לי, מה ששום דבר קודם לא הצליח: לעורר בי רוח דייקית לוחמנית. שבתי והתקשרתי לדני, ותבעתי את חלקי במקדחה המשותפת. דני התפוצץ מצחוק, ונענה ברצון, כשהוא מזהיר אותי, שלא יהיה לו זמן היום להביא אותי לחדר מיון. ראיתי, שעלה לו בדם להתאפק, ולא להתלוות אלי ולמקדחה, כי, בנות, הרגלים ישנים לא מתים ביום אחד. אבל הוא התאפק, ואני מצאתי את עצמי ביחידות עם המקדחה, מול הקיר האדיש.

לקח לי בערך שלוש שעות להבין איך מחברים את המקדח לראש של המקדחה, ועוד שעה וחצי של נסיונות כושלים וחצי קילו דבק פוליפילה, אבל לבסוף הצלחתי לקדוח שני חורים. יש לציין, שבאמצע התהליך, הסטרייט הקטן שאני מגדלת בבית התייצב מאחורי, וצפה בעיון במעשי, כשהוא מתפוצץ מצחוק. בהיותו ילד טוב לב ולא אנוכי, הוא פירגן גם לאחותו, וקרא לה להצטרף אליו לצפות בהצגה הכי מצחיקה שרצה בעיר באותו זמן.

בנות יקרות, מטבילת המקדחה הזאת זרמו מים רבים בירקון, ואיכשהו, בלי שאפילו התחלתי ללבוש דגמ"חים, או לקצץ את מחלפותי, ובלי שהתפקדתי בקל"ף – נעלם האלמנט המיסטי מכל העניין הזה. זה לא שאני ממש מתה לטנף את הידיים שלי בגריז, אבל פתאום זה נראה לי יותר קל מאשר להיראות מתוקה וחסרת ישע.

לפני מספר שבועות, נתקעתי עם פנצ'ר, ובלי לבזבז זמן על האסטרטגיה המתחנחנת, מיד התחלתי בפרוצדורה של החלפת הגלגל. מספר הגברים שעצרו לידי, עם השאלה הדבילית "צריכה עזרה?", היה ללא ספק הרבה יותר גדול ממספר הגברים שהיו עוצרים לי בשיטה הקודמת, המסורתית, של חוסר הישע והמתיקות.

אחד מהם גם לא נבהל מה"לא" הפמיניסטי והנחרץ שלי, ונשאר לעמוד ולתצפת, כשהוא לא חדל להביע את התפלאותו והערצתו (מה שלא הפריע לו להמשיך לעמוד, כשהגלגל הרזרבי נשמט מידי, והתגלגל לו במורד הכביש – הרי אמרתי אני לא צריכה עזרה, נכון?).

"אף פעם עוד לא ראיתי אישה כמוך", הוא חזר והצהיר. ואחר כך, הוא שקע בהרהור עמוק, ולאחריו, הוא קרא בשמחה:
"אהה, אני יודע. קראתי אותך! את בטח קיבוצניקית, לא?"

הקטעים פורסמו במקור במסגרת טור ב"זמן הוורוד" בין השנים 2002-2003

 

חמש מי יודע? או: כמה לסביות יש בתל אביב? (נכון ל- 2002)

אז ככה: לאחר בלבולים, תעיות ותהיות, עליתי סוף סוף על האמת, בנות. והאמת היא, שבתל-אביב יש 5 (במילים: חמש) לסביות…  

מאת: דנה ארביב

אז ככה: לאחר בלבולים, תעיות ותהיות, עליתי סוף סוף על האמת, בנות.
והאמת היא, שבתל-אביב יש 5 (במילים: חמש) לסביות.
חמש הלסביות של תל-אביב עובדות קשה. הן עושות לפחות שתי משמרות בשבוע בקרפה דיאם, הן רשומות בניקים מגוונים באתרים השונים, ולפחות פעם בחודש דופקות כרטיס במסיבת נשים.
חמש הלסביות של תל-אביב הן A, B, C, D ו-(ניחשתן נכון) E.

A היא האקסית המיתולוגית של B, והיא היתה גם עם C ועם D, אבל כמובן לא עם E, שגם היא אקסית של B. D ו-C חיו יחד שלוש שנים, והביאו לעולם ילד (שאם אתן מתעקשות, אפשר לכנות אותו כאן CD), שהיום C מגדלת יחד עם E. ל-B היה רומן קצר עם C, ממש לפני ש-E נפרדה מ-D, לאחר שהתאהבה ב-C.

וכן הלאה, וכן הלאה, להמשיך בזה נוכל, כמאמר השיר, והקומבינציות הן רבות יותר משאתן מעלות בדעתכן, ואני לא טורחת לחשב אותן כרגע, כדי שהמורה שלי למתמטיקה לא תזהה אותי כאן לפי השגיאות. הנקודה הובהרה, ואידך זיל גמור.

התיזה המבריקה עלתה במוחי, לאחר שנרשמתי לאתר האינטרנט הידוע, המתגאה במאגר של 1,000 לסביות. אינני רוצה להשמיץ את האתר. האתר הוא כלל ארצי – ואפילו לסביות מהתפוצות רשומות בו. יתכן שיש לסביות בחיפה ובצפון, ויכול להיות שאפילו בירושלים. אבל עדיין, אני עומדת על התיזה שלי שבתל-אביב יש חמש. ואכן, אני וארבע הלסביות האחרות של תל-אביב, שמכירות, כמובן, משכבר הימים, שמחנו לחדש קשר באמצעות האתר, ואפילו גילינו, לאחר מאמצים, שקיימות שתי קומבינציות שעדיין לא מוצו.

ולכל החברים שלי, שוחרי טובתי ומוקירי זכרי, שחוזרים ומנג'סים לי, כמו אמי סוניה, למה אני לא מתמסדת כבר, ומדלגת מאישה לאישה, באופן שאינו הולם את גילי ואת מעמדי, ואף מוציא לי שם רע – ובכן: אני פשוט אלטרואיסטית. אין לי לב להוציא מהמחזור שתיים מתוך חמש הלסביות של תל-אביב.