ראיון עם גילי שם טוב – שדרנית ספורט מובילה 

ראיון חושפני עם שדרנית הספורט גילי שם טוב 

מאת: ליאת בן דור

מגישה מוערכת ומאוד מקצועית במשדרי הספורט המובילים בארץ, מגישת מבזקים וכתבת כללית בערוץ 1, השופטת עצמה בצורה נוקשה ומחמירה, לא עושה לעצמה הנחות וכמעט אחרי כל שידור, עוצרת, בוחנת ומנסה רק לשפר ולהתמקצע יותר ויותר.
מי שהשתתפה בתוכנית "לרקוד עם כוכבים" ובתוכנית הריאליטי "בקרוב אהבה".

שלום גילי,
אחרי שעות רבות של קריאת כל כתבה אפשרית שנכתבה עלייך, הן בתחום המקצועי והן מההיבט האישי, אני מודה שאין בכוונתי לראיין אותך על נושאים, שהקוראים כבר קראו ויודעים אודותייך כמעט הכל, אלא לקחת אותך איתי למסע אחר… לכיוון שונה, כיוון שלתחושתי יהיה בו ערך ישיר ועקיף רב וחיוני ביותר.
מאחר שאחד מעיסוקַיי הינו בעל נגיעה בנוער עם נטייה, כזו או אחרת, לאובדנות, הייתי רוצה להתייחס לכמה נקודות ונושאים שסיפרת בעברך, על מנת לשפוך, אולי, אור אל אותם תועים בדרך.

בסביבות גיל 15 נפגעת בברך, פגיעה שהסתבכה, החמירה ואילצה אותך להיפרד מאהבתך הגדולה ביותר – הכדורסל ובהמשך מעיסוק בדוגמנות, איך מתמודדים עם אכזבה… טראומה כה קשה, שלא זאת בלבד שהרחיקה מהחלום, היא אף אילצה אותך להתהלך עם קביים לאורך שנה שלמה?

סבלתי מבעיות בברך מגיל 9, המצב הלך והסתבך בגלל רשלנות רפואית. השיא הגיע בגיל 15 אז הרופא המטפל שבר לי את הרגל בטעות בניתוח בהרדמה מלאה. כיום אני סובלת ממגבלה רצינית בכיפוף הברך ומצלקת עבה וארוכה לאורך הרגל (שלושים ס"מ).
בעצם כנערה, "ביליתי" הרבה זמן בבתי חולים ונתמכתי על ידי קביים. אין ספק שהייתה לזה השפעה פסיכולוגית עמוקה. בזמן שחברותיי היו עסוקות בהתבגרות המינית, בבילויים, מסיבות, בנים, אני הסתגרתי בבית וסבלתי מכאבים.
ההתפתחות הנשית שלי והדימוי העצמי שלי נפגעו מאד, ההורים שלי נאלצו לקלח אותי, כי לא יכולתי לעמוד, ואני בטוחה שכנערה מתבגרת הייתה לזה השפעה לטווח ארוך, בבגרותי.
אני זוכרת שבגיל 16, 'ירדתי' מהקביים אבל עדיין סבלתי מצליעה משמעותית. חברות שכנעו אותי לצאת סוף סוף מהבית למסיבה. בעודי יושבת סמוך למועדון, עברה באזור חבורה של נערים ואחד מהם התחיל איתי והחמיא לי, מרוב מבוכה קמתי וחיפשתי את חברותי, ואז הבחינו הנערים שאני צולעת. מיד הפכתי למושא ללעג וגם הנער שהתחיל איתי זכה להערות נוסח "דביל , אתה מתחיל עם נכה". לקח לי הרבה זמן להתגבר על הטראומה מהתקופה ההיא אבל עם הרבה עבודה על דימוי עצמי, דבקות במטרות והצבת אתגרים לעצמי, התחזקתי ואפילו חזרתי לשחק כדורסל באופן חובבני.
על מנת להיות חלק מעולם הכדורסל ולחוש את הפרקט, ניגשתי לאודישנים בערוץ הספורט, התקבלתי, ומאז אני עיתונאית ספורט.

באחת הפעמים ששיתפת אודות אותה פציעה שקרתה לצד גירושי הוריך, שהתרחשו כמעט בסמיכות, והמעבר למגורים באילת, אמרת "הייתי בדיכאון אטומי, רזיתי, הייתי עם סף אנורקסיה. במשך שנה הסתגרתי, לא תפקדתי, היו לי מחשבות אובדניות."
מה גרם לשינוי, מה חילץ אותך מאותה תחושת נכאים, מאותו דיכאון קשה.. מחשבות אובדניות? ואיזה משקל היה לגירושים אלה עלייך?

נעזרתי בטיפול פסיכולוגי ובכדורים (עד היום). את ההשלכות של גרושי הורי הבנתי רק מספר שנים אחרי בעזרת המון עבודה עצמית ושיחות עם פסיכולוגים. בתור נערה הדחקתי את הגרושים, התכנסתי בתוך עצמי והתרחקתי מהוריי. בכל שלב תמיד נאחזתי במשהו שעניין אותי, ספורט, חברות, לימודים, ספרים, חשוב היה לי להישאר בתנועה, להתקדם, לשאול שאלות לטפל…
בגיל 16 התאהבתי לראשונה בבחורה, חברה מהתיכון ובמשך שנתיים זה כל מה שעניין אותי. הקשר היה אינטנסיבי מאד ולא תמיד הדדי, והורי הבינו שלא מדובר בקשר רגיל, למרות שלא שיתפתי אף אחד. כשהרגשות הפכו לאובססיביים, דבר שפגע גם בלימודי, הורי ביקשו לדבר איתי. באותה שיחה הם אמרו לי, שזה בסדר להיות לסבית ולאהוב אישה, אבל הכי חשוב שאהיה מאושרת ואם הבחירה שלי גורמת לי סבל אז ישנה בעיה. הם הדגישו בפני את העובדה שהם אוהבים אותי ותומכים בי בכל אשר אבחר, אבל הם רואים שאני סובלת ורוצים לעזור. היום במבט לאחור, אני יודעת להעריך את הפתיחות והקבלה של הורי.

 

התמיכה מבית, מהמשפחה, ששידרה לך שזה בסדר ללכת לאן שהלב לוקח, שתהיי את ובפרט שתהיי מאושרת, לא תסולא בפז ולא ברורה מאליה. רק כדי לסבר את האוזן, אזכיר רק את ההתייחסות והנידוי של
חלק מההורים של הנערים והנערות  שנפצעו ב"בר נוער" לפני כשנה, רק משום השתייכותם למגדר שלא תואם את רמת ציפיותיהם, כבודם.
לצד הפתיחות, ההולכת וגדלה כיום בקרב הציבור לנושא ההומולסבי, האם היית ממליצה לבני נוער המתחבטים בשאלת זהותם המינית, לשתף את ההורים בלבטים ובהתחבטויות, כבר בשלבים ראשונים,  מוקדמים?

אין לי תשובה חד משמעית, כי המשפחות שונות, אנחנו יודעים (או לפחות חושבים שאנחנו יודעים) איך ההורים שלנו יגיבו והאם הם מספיק ליברלים לקבל או לנסות להקשיב ולהבין אותנו. יש המון מקרים שהנער או הנערה בטוחים שאם הם יספרו, ישתפו את ההורים, יגיע סוף העולם, ואחרי שהם מספרים, מסתבר להם שהעולם רק הפך ליותר טוב ונוח, וההורים הפתיעו מאד בתגובתם.
נכון, "יציאה מהארון" היא לא דבר קל לרוב ההורים, וצפויים רגעים קשים של כאב, אבל אם תגיעו לשיחה מוכנים ותלמדו לקבל גם את הרגשות של ההורים שלכם, ממקום שמבין שלא עשיתם שום דבר רע, תעזרו לכולם להתמודד טוב יותר עם התהליך.
לדעתי מי שיודע, מראש, שההורים שלו יגיבו בצורה קשה, שימתין עד שיהיה מספיק בטוח בעצמו, שלם עם הנטייה שלו ומוכן לעמוד בגאווה וביטחה מול ההורים, בינתיים הייתי ממליצה לו לשתף את מי שקרוב אליו כמו אחים, חברים קרובים וכד', ולחפש חברים הומואים/לסביות, כדי להבין ולהרגיש שאתם לא לבד.
הכי חשוב – לא לחיות בפחד או עם רגשות אשמה. מותר לנסות , מותר לשאול שאלות, מותר להיות אתם עצמכם.

ואעבור ברשותך לנושא מעט שונה. שתפי אותנו בקשיים ו/או בהתמודדות היומיומית הכרוכה בגידול ילד במשפחה חד מינית. מצד אחד, אני מניחה שלא צריך להיות שוני בין גידול בנך, לילד אחר שאישה סטרייטית ילדה כרווקה, ומצד שני, הנוף שונה, הנתונים סביב אחרים. 

בני היום בן שנתיים. אנחנו משפחה מאד גדולה ומאושרת, יש לו אמא ואבא שדואגים לו במשותף, יחד עם בני הזוג של אימא ואבא שאוהבים אותו כמו בן. אנחנו כמו ארבעה הורים וחולקים הכל לטוב ולטוב פחות.
עד היום לא נתקלנו בקשיים בגלל העובדה שמדובר במשפחה חד מינית ואני מקווה שגם לא נתקל. אנחנו מגלים סביבנו יותר ויותר משפחות דומות והשוני הופך לפחות מאיים.
אנשים מקבלים אותנו כמו שאנחנו, ועד היום לא הרגשנו חריגים, אלא אהובים ומקובלים. וחוץ מזה לאיזה בני זוג יש כל סוף שבוע שני חופש וזמן לזוגיות, כמו שלנו יש?? אני ממליצה על המודל הזה בחום!! נכון, אצל אמא ומאיה מותר לעשות יותר בלגן, ללכלך, להשתולל ולעשות ספורט, בעוד שאצל אבא ורוני, חול זה מחוץ לתחום, הם שומרים באובססיביות על נקיון וסדר (הומואים או לא? 🙂 ) הם צופים איתו בארוויזיון ושומעים מוסיקה קלאסית, לכן הקטן רק מרוויח מכל העולמות.

ולסיום, אני חייבת להודות, שמהיכרותיי אותך, לצד כל הפרסום והפופולאריות שלך והייחוס המשפחתי, המכובד ביותר לכל הדעות, נשארת צנועה, ואין בך רצון לשמור על פאסון, כאילו היית מורמת מעם, ועל כך הערכתי הרבה אותך.
תודה לך שהקדשת לנו מזמנך. 

תודה רבה על המחמאות, בשמחה.

 

פשוט תכירו לי מישהי נורמלית ונעשה ילד  

הוא הגיע אלי דרך מכר משותף. הוא היה תמיר, חסון, עם מבט שובב בעיניים. יצא לא מכבר מהארון… 

מאת: ויקי שול

baby_boy

הוא הגיע אלי דרך מכר משותף. הוא היה תמיר, חסון, עם מבט שובב בעיניים. יצא לא מכבר מהארון. הכיר, בילה, חגג, רקד, יצא כבר עם בחור או שניים. כרגע הוא בזוגיות, בינתיים. הוא הגיע אלי כדי להתלבט בעניין מקצועי, חשב להחליף כיוון. אך הוא התחיל גם לחשוב על העתיד, על משפחה, על ילד או שניים. הוא לא יודע עד כמה הזוגיות שלו תחזיק עוד שנה שנתיים. אבל הוא יודע שהוא לא יכול לחשוב על עצמו כמי שיוותר על החוויה של להביא ילדים לעולם.

"אולי תלך לקבוצה בה נפגשים מי ששוקלים להביא ילדים בהורות משותפת", זרקתי לעברו. "שווה לקבל קצת ליווי בתהליך הזה" ניסיתי לעודד אותו.
"אני עוד לא יודע אם אני כבר בשל לעשות את זה כעת, לבד, או אולי עם בן הזוג שלי. לא בדקתי את זה לעומק אתו. רק זרקתי איזו מילה והוא הגיב כל כך קשה שעזבתי את זה בכלל. אמרתי לו שחשבתי אולי לשתף אישה בעניין כדי להיות הורים ביחד. הוא ממש לא התלהב. לא יודע אם הוא בכלל בעניין של ילדים ואולי הוא בכלל יחליט לעזוב אם אחליט ללכת על זה… אבל עזבי, אני בכלל עוד לא סגור על זה בעצמי. לא נראה לי שאני צריך קבוצה, ליווי", הוא אמר בביטחון "אולי פשוט תכירי לי מישהי נורמלית ונעשה ילד. מה, נתחיל עם דיבורים, סיפורים? אני לא בעניין של מפגשים… מיותר, נסתדר. אין לי זמן וכוח לדון ולהתקשקש". "מה שתבחר", עניתי כשחיוך סלחני מבצבץ לי בזווית העין, "סומכת עליך".

לא סיפור פשוט
"בואנה זה לא פשוט הדבר הזה" הוא הצהיר כאשר חזר כעבור שבועיים. "פגשתי מישהי, דווקא חמודה, קלילה כזו, זורמת. יצאנו, שתינו, דיברנו. כיפית כזו. אבל אני לא יודע אם אני בכלל בעניין שלה או שאולי אני בכלל לא בטוח שאני בשל לזה. זה דורש מחויבות, השקעה כלכלית, לקחת את הילד פעמיים בשבוע. מצד אחד אני לא יודע מה אני אעשה עם ילד אצלי בבית ולבד. מצד שני היא התחילה לשאול אותי כל מיני שאלות שכבר חששתי שהיא בכלל לא תיתן לקחת את הילד לרגע. ככל שאנחנו מדברים ואני ממשיך לחשוב על זה, מופיעות כל כך הרבה סוגיות שצריך להחליט עליהן."

"ואילו שאלות עולות אצלך כרגע? במה אתה מתלבט?" שאלתי.
קודם כל אני לא יודע אם מתאים לי כרגע להיות אבא בכלל. זה לא ממש עובד עם מסיבות, יציאות, במיוחד אם הזוגיות שלנו לא תחזיק מעמד. את יודעת, חיי גיי תל אביבי…", הוא רמז. "ונגיד שאני אשאר בזוגיות או אהיה רווק ורק אוריד פרופיל. מה עושה מישהי מתאימה כדי שאני אבחר בה כאמא לילד שלי? נגיד אני לוקח מישהי שאני מכיר אותה, אז אני מכיר את השיגעונות שלה ופוחד ממה שיהיה אתה. ואם אני הול על מישהי שאני לא כל כך מכיר, אז מה יהיה אם אחר כך אני אגלה את הג'ננות שלה? תתחיל לשנות לי דברים, להתעקש.
אין לי מושג", הוא ענה, מתבונן עלי כמבקש שאפתור עבורו את החידה. "לא יודע איך יודעים שהאישה שהכרתי שותפה מתאימה, איך בוחרים. ונגיד שאבחר את הבחורה הזו, כרגע, בינתיים, לניסיון… אז, מה נעשה? אני אתחיל לצאת אתה? מה, אני הומו. אין לי מושג בכלל לאן ללכת אתה, מה לשאול אותה, על מה לדבר אתה. איפה להתחיל בכלל… " הוא המשיך במבוכה. "מה אני עושה עכשיו? מה אני בכלל צריך לדעת עליה כדי להחליט עליה כאמא לילד שלי? איך יודעים בכלל אם היא מתאימה? אם נסתדר?"… "ובכלל, מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו? לצאת לדייטים? לקפה? לטיול? אני אמור להכיר לה את החברים שלי? להביא אותה לאמא שלי? היא עוד תתחיל לחפור לי שאולי אני בכלל אתחתן אתה. היא עוד לא ירדה מהחלום הזה ואז תתחיל לתת לנו עצות. אתה יודע, יש לי ניסיון בזה. ואז בכלל יתחילו השאלות מה קורה לילד שיש לו אבא הומו, שחי עם מישהו? ומה אם תהיה לו אמא לסבית ותהיה מישהי… הם תקחנה פשוט את הילד ולא יתנו לי לראות אותו. מה הן צריכות אותי? או שתהיה לו אמא שיום אחד תתחתן לי עם מישהו, והוא יתחיל להתערב, להביע דעות. מה אני אעשה עם זה…"

כן, זה לא התחיל קל. השאלות היו רבות והלבטים רק התחילו. וזו בדיוק הסיבה שחשבתי שקבוצה והדרכה תוכל לשמש אותו בהתמודדות עם ים השאלות והלבטים שעלו.
השאלות שלו היו טובות, רציניות, לגיטימיות. שאלות שהיה נכון וראוי שידון עליהן קודם עם עצמו ואחר כך עם אחרים, כמוהו, שבודקים גם הם את האפשרויות, מהססים להחליט ומעלים אולי עוד שאלות, אך יחד עם זה מגלגלים גם רעיונות רבים לפתרונות. ביחד זה קורה אחרת, סינרגיה קוראים לזה. מפתרון אפשרי אחד מגלים פתאום שיש עוד כל כך הרבה צורות להסתכל על זה ומכאן מגיעים לעוד אפשרויות שבכלל לא עלו על דעתנו קודם.
גם ההזדמנות הזו לפגוש כל מיני בנות ולשמוע את נקודת המבט שלהן על הדברים. מהזויות שלהן זה לא נשמע אותו הדבר. הן מעלות דברים שאולי לא חשבנו עליהם קודם וגם הן יצירתיות וטובות בלהציע כל מיני דרכים איך אפשר להסתדר.
ופוגשים גם בן או בת זוג של מישהו מהמשתתפים וגם להם יש מה להגיד. מעניין לשמוע את הלבטים שלהם, את הפחדים, וגם את ההצעות. הם רואים את זה מהצד ומה שרואים משם לא רואים מכאן. זה עושה את זה מורכב ומעניין ויש הרבה על מה לדבר.
כל פעם מתמקדים בנושא והמנחה גם מביאה את ההיבטים שלה, מניסיון עם אחרים שכבר הלכו בדרך הזו, נתקעו, התווכחו ומצאו פתרונות שאפשרו להם לשמור על יחסים טובים ולהתמקד במה שמשותף להם – הילד והרצון לבנות עבורו משפחה יציבה, רגועה, מתפקדת.
זה אפשרי, זה ייתכן וזה ניתן ללמידה ולהשגה.

ויקי שול – מטפלת משפחתית, מאמנת להקשבה ותקשורת ומומחית לגיל הרך.