מיכל מחפשת אישה – פרק 1 – בדידות 

מיכל מחפשת אישה הוא רומן בהמשכים. פרק ראשון: עד גיל עשרים בערך, הרגשתי בדידות, כמו כלב עזוב המשוטט ברחובות ומחפש בית חם… 

מאת: חגית רימון .

 

 

עד גיל עשרים בערך הרגשתי בדידות, כמו כלב עזוב המשוטט ברחובות ומחפש בית חם, או לפחות כף יד מלטפת. אמנם היו מסביבי אנשים, אמאאבאאחיםסבאסבתא וכמה חברות (שלא היו ממש חברות), ועדיין,  הבדידות התנחלה בתוך ליבי. כל כך הרבה שנים דיברתי אל עצמי. דיאלוגים שלמים. סצנות קולנועיות התנהלו בתוך ראשי, וחיכו למפיק שיקרין אותן על המסכים. אבל המפיק לא הגיע, וחייתי בהמתנה. בשנה הבאה יהיה יותר טוב. בשנה הבאה לא אהיה בודדה.

עד כיתה ה' הייתי מקובלת בכיתה. הבנות רצו להיות חברות שלי והבנים ביקשו ממני חברוּת. היה לי ביטחון עצמי, ותמיד רציתי להיות הראשונה ולהוביל. רציתי להיות התלמידה הכי טובה בכיתה (אך הייתי מספר שלוש), רציתי להיות בוועד הכיתה (ונבחרתי, אחרי שהבטחתי לכל המתמודדים שאבחר בהם), רציתי להיות הספורטאית הכי טובה (והייתי מספר שתיים) וגם הייתי ראש נבחרת הבנות בכדורסל ובכדורעף. קבעתי אילו בנות ישתתפו בנבחרת (ולפעמים שיחדו אותי בממתקים), והובלתי את הקבוצה להיות מקום ראשון בשכבה.

כל שלישי ושבת התאספו ילדי הכיתה מתחת לביתי וצעקו: "מיכללללללללל … מיכלללללללל", וירדתי למטה מהקומה השלישית וביחד הלכנו לצופים. ובדרך, כשנעצרתי לקשור את השרוכים או לקטוף פרח, כולם נעצרו. וכשקניתי חצי פיתה עם חומוס, גם שאר הבנות קנו. אבל כשעידית נכנסה לכיתה שלנו, היא בעטה בי בטוסיק והעיפה אותי לרצפה ונטלה את המושכות. ונותרתי שם. שקטה ודוממת. וכבר לא חפצתי להנהיג אף אחד.

נמשים על הפנים, צחוק מתגלגל, ספורטאית מעולה, ותלמידה גרועה. זו הייתה עידית. ואני הייתי המטרה שלה.

כל שבוע היא הזמינה לביתה את בנות הכיתה, ואימה פיתתה אותן  בעוגת שוקולד ובמתנות קטנות. אני לא הוזמנתי. ואמרתי לעצמי שבין כה וכה אין לי מה לעשות שם, ולא מעניין אותי למרוח לק צבעוני על הציפורניים ולעשות פן כמו שסיפרו לי שהן עושות שם. ועדיין, העלבון צרב את ליבי.

"יא מכוערת." עידית קראה לעברי בהפסקות, ומאחוריה עמדו שתי ילדות שעד לפני כמה שבועות ביקשו את קרבתי, וחייכו. ואני שתקתי. ושאלתי את עצמי האם היא צודקת.

עזבי אותי בשקט, אמרתי בליבי, את רוצה להיות מלכת הכיתה? תהיי. לא אעמוד בדרכך, אבל תפסיקי להתנהג אליי בצורה כל כך מגעילה. וכשהגעתי הביתה הצלפתי בעצמי על שתיקתי. והבטחתי לעצמי שבפעם הבאה אשיב לה כגמולה. אך בפעם הבאה שוב שתקתי.

לא שיתפתי אף אחד בכאב שהרגשתי. לא הייתה לי נפש קרובה. התפללתי כל יום שהחרם ייגמר.

ההפסקות בין השיעורים נדמו לי כנצח. רציתי להיעלם, לא להיחשף בקלון בדידותי. כולם חיכו להפסקות, ואני רציתי שהן תסתיימנה. מה אעשה במשך עשרים דקות תמימות? עם מי אדבר?

הילדים יצאו מהכיתה, ואני, כמו כלבלב ביום אימוץ, קיוויתי שאחת הבנות תזמין אותי להצטרף אליה.  אבל לרוב זה לא קרה. אז  נשארתי בכיתה, אכלתי באיטיות את הכריך שאמא הכינה לי ודיברתי אל עצמי. ניחמתי את ליבי הפצוע, וייחלתי להיעטף על ידי אישה מקסימה וחמה. עצמתי את עיניי, נשענתי על הכסא הקטן ודמיינתי שאני מקבלת חיבוק. חיבוק של חום ורוך ונחמה. חיבוק שאמר לי: את מיוחדת, ואותך מכולם אני אוהבת.

 

מיכל מחפשת אישה – פרק 2

 

כל הזכויות שמורות לחגית רימון
hrimon@gmail.com

 

הצטרפי לאתר אישה בפיסבוק

 


 

 

 

 

מיכל מחפשת אישה – פרק 3 – חבצלת 

מיכל מחפשת אישה הוא רומן בהמשכים. בפרקים 1ו-2 מיכל מספרת על בדידותה בילדות… ובפרק הזה מיכל מספרת על אהבתה לחבצלת… 

מאת: חגית רימון

 

womannice

פרק מתוך רומן שטרם נכתב

תקציר: בפרקים הקודמים מיכל מספרת על בדידותה בילדותה.

פרק 3 – חבצלת

קולה הרך של חבצלת התנגן בכיתה והתפשט בתוך לבי. השענתי את מצחי על כף ידי, בחלק שבין הבוהן לאצבע, והסתרתי את פניי.
זהו. רק את ואני ביחד עכשיו.
הקולות מסביב נחלשו. בואי אלי, ביקשתי ברוך. כן. בואי. בבקשה התקרבי לכאן.
עצמתי את עיניי והתמסרתי לרגעים המענגים. חבצלת התקרבה אליי בצעדים שקטים, ונשימתי נעצרה. הילדים נעלמו מהכיתה ונותרנו בה רק שתינו. סוף סוף. רק את ואני ביחד. כל כך נעים לי כשאת לידי.
חבצלת הניחה עליי את ידה, ועיגולים של אהבה התפשטו בתוכי. כמה נעים. אני מרגישה אותך, את חום גופך. אנחנו קרובות זו לזו. אני אוהבת אותך, חבצלת. אני אוהבת אותך. בבקשה תאהבי אותי.

חיכיתי לשיעורי הטבע ככלבלב המצפה לבעליו. הקשבתי להסברים על מעגל חשמלי ועל חלקי הצמח. ידעתי להשיב על כל השאלות, ולא רציתי שהשיעור ייגמר. בבקשה תחבקי אותי. ייחלתי בכל שיעור ושיעור. אנא לטפי אותי, העניקי לי מחומך.
גם כשהייתי בבית דמיינתי שחבצלת קרֵבה אליי ומחבקת אותי ברוך, וגל של נעימות התפשט בגופי. התקרבי אליי. התקרבי. בבקשה. בבקשה. בבקשה. תחבקי אותי. תחבקי אותי ואל תזוזי. הישארי צמודה אליי.
אך חבצלת לא חיבקה. ולא נצמדה. וכי מה לה ולילדה בת עשר?

מה אעשה? התלבטתי והתחבטתי בשאלה יומם וליל. איך אקרב אותה אליי? איך אגרום לה שתחבק אותי? שתאהב אותי? שתניח את כף ידה החמה והנעימה על פניי? הבנתי שהעובדה שאני שולטת בחומר ומצביעה בשיעורים אינה מקדמת אותי אל מטרתי. היא מחבבת אותי, אני יודעת, אך זה לא מספיק לי. אני רוצה אותה. את קרבתה. אני כמהה לחיבוק ממנה, לאהבה, לחום, ליחס מיוחד. מה עלי לעשות כדי לזכות בכך? ברור שהאפשרות שאגש אליה ואתוודה על אהבתי אינה באה בחשבון. זה כל כך מביך. אין סיכוי שאעשה זאת. אולי אשלח לה מכתב ואספר לה על תחושותיי? לא לא. אם היא תדע על אהבתי אליה, אתבייש ולא אוכל יותר לראותה. איני יכולה לספר לה ישירות. אני רוצה שהיא תבין לבד שאני מאוהבת בה. אני צריכה למצוא דרך שתגרום לה להתקרב אליי, לחבקני.
איך גורמים למורה לחבק את תלמידתה בת העשר? לאחר שהשקעתי מחשבה רבה בעניין, החלטתי לנסות למשוך את תשומת ליבה בדרך של התעלמות ממנה. זהו זה. אני אפסיק להצביע בשיעורים, זה מה שיקרב אותה אלי!
יום רביעי הגיע. חבצלת נכנסה לכיתה. ליבי נסק לשמיים, כמו תמיד. "בוקר טוב", היא חייכה את החיוך המקסים שלה, אבל לא ראיתיו כי בכוונה הפניתי את ראשי לצד השני של הכיתה.
"היום נמשיך ללמוד על המעגל חשמלי". היא הסבירה את החומר בקולה המלטף, שאלה שאלות כדי לוודא שדבריה הובנו, ואני השמתי עצמי מתעלמת לגמרי מקיומה, ובו בזמן הקשבתי לכל מילה שיצאה מפיה. במהלך השיעורים נמנעתי בצורה הפגנתית מלהביט בה. עטיתי על פניי מבט בוהה והסבתי את ראשי פעם לימינה של חבצלת ופעם לשמאלה, כשאני משתדלת שהיא תרגיש את התעלמותי ממנה. ניגנתי על השולחן עם אצבעותיי יצירות של בטהובן ובאך, אותן למדתי בשיעורי הפסנתר, כדי להראות לה את כשרוני המוסיקלי. פעמיים בשבוע, במשך ארבעים וחמש דקות שלא רציתי שהן תסתיימנה, התעופפו בלבי פרפרי אהבה נרגשים שהשתוקקו לצאת לחופשי. בכל יום שעבר התעצם רצוני להתקרב אל חבצלת. חשבתי עליה גם לאחר שעות הלימודים. אמרתי לה מילות אהבה ודמיינתי שהיא עוטפת אותי בחיבוק חם שהמיס את שכבת הקרח שהקיפה את לבי.

"פיתחו בבקשה את הספר בעמוד שלושים ושש. הביטו בתמונה. לפניכם מעגל חשמלי שבו מאירה נורה אחת. מה יקרה לאור שבנורה אם נוסיף עוד נורה למעגל? האם האור שבנורה ייחלש, יתחזק או שהוא לא ישתנה?" שאלה חבצלת.
איזו שאלה קלה. אמרתי בליבי. ברור שהאור ייחלש.
סמדר ואלון הרימו את ידיהם כדי להשיב, אך חבצלת הביטה בי ואמרה: "מיכל, מהי התשובה הנכונה? מזמן לא הצבעת."
נשימתי נעתקה וגלי התרגשות נעו בלבי. כיצד אנהג? מה אומר?
"אני לא יודעת". השבתי באופן לא משכנע במכוון.
"תנסי, אני בטוחה שאת יודעת". קולה של חבצלת ליטף אותי וחום נעים התפשט בתוך גופי.
"אני לא יודעת את התשובה". אמרתי בנימה שקרית, כשלבי פועם במהירות. היא מדברת איתי! היא שמה לב אליי. אינך מבינה שאני אוהבת אותך?
"מיכל, קרה לך משהו?" היא התעניינה. 'מיכל'. כה יפה את הוגה את שמי. הביטי בעיניי ותביני מה עובר עליי. אני אוהבת אותך.
"לא קרה כלום". השבתי לקונית, והיא פנתה לאלון שישיב על השאלה.

המשכתי להתעלם ממנה באופן מופגן, ובכל יום התפללתי לאלוהים שההתעלמות תוביל לקרבה המיוחלת.
ביום רביעי אחד, בסיומו של אחד משיעורי הטבע, חבצלת הסבה לפתע את מבטה לעברי ואמרה: "מיכל, חכי בבקשה בכיתה. אני רוצה לדבר איתך."
לבי החל לדלג משמחה. סוף סוף הצלחתי להשיג את תשומת ליבה! עכשיו זה יקרה. הרגע לו חיכיתי הגיע.
העולם עצר מלכת והחזיק לי אצבעות. הכנסתי באיטיות את המחברות והספרים לתיק. נעמדתי ליד הכסא והשענתי את גופי על השולחן. הילדים יצאו מהכיתה בפרק זמן שנמשך כנצח. נשימתי הייתה איטית והתרגשות מהלא נודע זרמה בורידיי. חבצלת סימנה לי בידה: בואי, ופסעתי לעברה באיטיות ובגוף רופס. אלוהים, בבקשה, עשה שזה יקרה. חבצלת עמדה ליד הלוח הגדול, עם הגב אליו, ונעצרתי במרחק של מטר ממנה, למרות שרציתי להתקרב יותר. היא פסעה צעד קטן לעברי, וחיוך קטן ולבבי עלה על שפתיה. "מדוע בשבועות האחרונים אינך משתפת פעולה בשיעורים שלי? האם קרה לך משהו?" היא שאלה בקולה המלטף.
האם קרה לי משהו? האם קרה לי משהו? חבצלת המקסימה, איך את לא מבינה מה קורה לי? את לא יודעת שאני מאוהבת בך? הרי עלייך אני חושבת יומם ולילה. את דמותך אני רואה כשאני עוצמת את עיניי. האם אינך חשה את כמיהתי לליטופייך? לחיבוקייך? אינך מבינה שאני מתעלמת ממך כי אני נמשכת אלייך? הרי זה ברור כשלג. בבקשה, הביני מה עובר בראשי וקרבי אליי. בבקשה, חבקי אותי ברכות. הצמידי אותי לחיקך. זה כל מה שאני מבקשת.
המילים התרוצצו והתחננו להיאמר, אך הדפתי אותן. וכי אפשר היה אחרת?
אני רוצה שתחבקי אותי. צעקתי בִּדממה. אני רוצה להרגיש את חום גופך. אני כל כך רוצה.
"לא קרה שום דבר מיוחד." השבתי בטון קר, מקווה שהיא תצליח לפרוץ את חומת ההסתרה ולפענח את קוד האהבה המוצפן. מה הבעיה להבין? אני מתעלמת ממך משמע אני אוהבת אותך. כל כך פשוט.

"אז מדוע הפסקת להצביע בשיעורים?" היא שאלה בקולה הרך. "הרי ברור לי שאת יודעת את התשובות."

הרמתי את ראשי, אזרתי אומץ והבטתי הישר אל הים הכחול שבעיניה. זרם של חום וקירבה והתרגשות התפשט בגופי עד קצות האצבעות, ורציתי שהרגע יקפא. כמות שהוא. עיניים מול עיניים. לב מול לב. למרבה המבוכה חשתי שלחיי מאדימות כעגבניות בשלות, והשפלתי את מבטי.

"סתם. לא משנה." השבתי בקול שקט, מקווה שחבצלת תדע את הסיבה.

"את יכולה להגיד לי אם משהו מפריע לך." היא אמרה בקול אימהי ורך.

"לא מפריע לי כלום." השבתי ביובש מכוון שנועד להסתיר ולגלות את המחשבות שהתרוצצו בתוך לבי. בבקשה, הביני אותי ללא מילים. אני רק רוצה שתחבקי אותי.
"דעי לי שבכל עת שתרצי את מוזמנת לדבר איתי." היא חתמה את השיחה ויצאה מהכיתה. בלי חיבוק. בלי שהניחה את ידה על כתפי. בלי שהצמידה אותי אל חיקה.

כל הזכויות שמורות לחגית רימון

hrimon@gmail.com

הנה פרק 1 ואחריו 2

 

רוצים להתעדכן בכתבות, סיפורים ואירועים מעניינים?

הצטרפו לדף הפייסבוק של אתר אישה

 

מיכל מחפשת אישה – פרק 2 – תמונת רקע 

מיכל מחפשת אישה הוא רומן בהמשכים. בפרק 1- מיכל מספרת על בדידותה בילדות…  

מאת: חגית רימון

פרק מתוך סיפור

מיכל מחפשת אישה – פרק 2 – תמונת רקע

womannice

כל כך הרבה שנים הייתי סגורה בתוך הכלא של עצמי. כלא בדידותי. כלא חוסר הביטחון שהיה מנת חלקי. כלא הפחדים והחששות. היה זה כלא בגודל חמישה מטרים על חמישה, חשוך רוב הזמן, ללא חלונות.
מתי כבר אישה תחבק אותי ותכניס אותי תחת כנפיה? לכך ייחלתי, וזה העסיק את מחשבותיי שעות רבות. התחושות היו ברורות לי ככתם דיו על דף לבן. לא התכחשתי לכך ולא ניסיתי לשקר לעצמי. הרצון להתקרב לאישה נראה לי כדבר הכי טבעי בעולם, אך ידעתי שזה יוצא דופן. הרי זוג זה גבר ואישה. אדם וחווה. זוהי המציאות הניבטת מכל עבר. ורק אני שונה. לא כמו כולם. לכן שמרתי את מחשבותיי לעצמי. ועל מה נותר לי לדבר עם הילדות מהכיתה? הרי זוהי מהותי. זה מה שהכי עניין אותי – לחסות בצלה של אישה. ואת זה לא יכולתי לספר לאף אחד.

היו לי מעט "חברות". אחת או שתיים. דיברתי איתן על דא ועל הא, אבל לא על הדברים החשובים שהעסיקו את מחשבותיי. לא דיברתי איתן על כאב ועל בדידות ועל עצב ועל שונוּת. לאחר שעות הלימודים נפגשתי איתן מדי פעם, שיחקנו וגם דיברנו על כל מיני נושאים שוליים שאותם איני זוכרת. בכל פעם שביקרתי את דניאלה, שהייתה ילדה שקטה עם צמה חומה ארוכה וגוף רזה, קיוויתי שאמה תשאל אותי: "אולי תשארי לארוחת ערב?" והיא אכן לרוב שאלה.
"מממ… כבר מאוחר, לא?" נהגתי להשיב בנימוס.
"זה בסדר, תאכלי, ואחר כך תלכי". היא השיבה. ונשארתי. וישבתי מסביב לשולחן ביחד עם דניאלה ואמא שלה ואחותה הקטנה, ולפעמים גם אביה השתקן הצטרף, ואכלתי בפה סגור מהסלט החתוך דק דק שאמא שלה קצצה, שהיה הסלט הכי טעים בעולם, והתמוגגתי מפרוסת לחם טרייה שמרחתי עליה מרגרינה. האוכל אצל אחרים תמיד ערב יותר לחיכי מאשר האוכל בבית. ולא בגלל שהאוכל בבית לא טעים, חלילה. זה עניין של אופי, כנראה. וגם נסיבות. ישנם אנשים שהכי אוהבים את האוכל של אמא שלהם. הם מסתובבים כל חייהם עם הטעם של התבשילים שהאמא החמה והאוהבת שלהם נהגה להכין, ומתגעגעים לתקופת הילדות. "אין, אין כמו הקובה של אמא שלי". הם מספרים לכל מי שמוכן לשמוע, ומזיזים את הראש מצד לצד. ובסוף המשפט הם עושים מין תנועה כזו עם הפה, שאחריה השומע לא יכול להגיד כלום, והוא מהנהן באופן לא רצוני בראשו.
אצלי זה בדיוק להיפך. תנו לי לאכול את מה שלא אכלתי בבית. אני לא מתלהבת מפלפל ממולא או משניצל או ממרק עוף או מסלט תפוח אדמה. אני בכלל לא מתגעגעת לילדות ולא לכל מה שקשור אליה.

"איזו ילדות מדהימה הייתה לי". אומרים האנשים האלה, שנעטפו בחום ואהבה. "היינו משחקים בחוץ מהצהריים עד הערב. החברים הכי טובים שלי הם מבית הספר היסודי. איזה קטעים היינו עושים…". והם מחייכים את החיוך השמח הזה, המאיר, שמנסר לי את הלב וקנאה עצבנית מתפרצת מתוכו. וכמה שהם יותר מחייכים, אני יותר מרחמת על עצמי בילדותי, על כך שלא היתה לי שום חברה טובה, ואמי לא אמרה לי "אני אוהבת אותך" ולא נתנה לי חיבוק או חום חסר תנאים, ורוב הזמן דיברתי לעצמי.

את הווייתי הסתרתי מעיני כל. מהות קיומי הייתה ארוזה באריזת מתנה שאף אחד לא פתח. נו כבר, הצילו אותי מבדידותי. שמישהו יאיר את ערפל חיי. התפללתי וחיכיתי. וקיוויתי שהמציאות תשתנה. וחיכיתי. כל כך הרבה שנים חיכיתי. מצאתי מפלט בחדרי. במחשבות שמתישהו יהיה לי יותר טוב. בשנה הבאה זה יקרה. יהיו לי חברות טובות ולא ארגיש בודדה. אהיה עטופה בחום ואהבה. בשנה הבאה בכל הטיולים תהיה לי חברה שתשב לידי, ולא אצטרך לחשוש שהמושב לצדי יישאר מיותם, חושף את קלון בדידותי בפני כל.

===

מיכל מחפשת אישה – פרק 1

מיכל מחפשת אישה – פרק 3

 

את ההמשך ניתן לקרוא בספר שאכתוב…

*הסיפור הוא דמיוני והקשר בין הדמויות למציאות מקרי בהחלט.
כל הזכויות שמורות לחגית רימון
hrimon@gmail.com

לפרק הראשון של הרומן – מיכל מחפשת אישה

רוצה להיות מעודכנת בכתבות ואירועים?
הצטרפי לדף אתר אישה בפייסבוק – לחצי like/אהבתי