מָנִיפֶסְט של חיילת שנפלה קורבן למזימה זדונית ונאנסה באכזריות  

נפרדתי מכמה חברים שישבו לידי ואילו אותו חייל התעקש ללוות אותי לחדרי  

מאת: ליאת בן דור

אף לא יום אחד הייתי מוכנה להמשיך לחיות אחרי אותו לילה נורא, אילולא אותו חבר נפש, שאימץ אותי אל לבו ונסך בי כוחות ותקווה.
לקראת השליש האחרון של שירותי הצבאי, נאלצתי להישאר בבסיס
בתורנות, משהו שקרה אחת לחודש ולא היה בו אלא מן השגרה וחלק מתפקידי, לכן נהגתי תמיד להיערך לכך על ידי הבאת מזון, שבושל במיוחד עבורי יום קודם בבית והצטיידות במדים נקיים ושאר פריטים שנזקקתי להם להמשך שהייתי בבסיס במהלך השבוע שאחרי.
בתום המשמרת שלי ביום שישי, הצטרפתי לצוות לארוחת ערב והיה בכוונתי ללכת לישון לכמה שעות, קודם שאאלץ לחזור למשמרת שבת,
שהתחילה בשעה מאוד מוקדמת.
מחוץ לחדר האוכל ישבו כמה חיילים על הדשא ושרו לצליל גיטרה של אחת החיילות, מאוד התלבטתי בין הצטרפות לחבורה ובין השלמה שעות שינה, שכה היתה חיונית ונחוצה לי, הדילמה היתה לא פשוטה, מלחמה קשה התחוללה בי ולבסוף הצטרפתי לשרים, תוך שאני מבטיחה לעצמי, לא לשהות שם יותר מחצי שעה ולפרוש לחדרי.
מאוד נהניתי מהאווירה, למרות שאת רוב החיילים והחיילות בחבורה כלל לא הכרתי, אך זה לא הפריע לי, מצאתי עצמי משתלבת ומחויכת, וזה בעצם מה שהיה חשוב לי באותם רגעים.
אט, אט הצטרפו אלינו עוד ועוד חברֶה וממספר מצומצם, הפכנו לקבוצה שמנתה למעלה מעשרים לובשי מדים, חלקם מזייפים, חלקם כאלה שהיו בטוחים שהם ה"כוכב הנולד" הבא ויש שלא שרו, אלא תופפו או סתם ישבו להנאתם.
sadgirlבשלב מסוים התיישב לידי חייל, שסופח לבסיס שלנו כמה ימים קודם משום שחיכה להצבה הקבועה שלו, מיד כשהתיישב החל לספר על עצמו, גם ללא ששאלתי או הבעתי רצון לדעת, מדי פעם חייכתי או עניתי תשובה מטעמי נימוס.
לאחר כשעה הבנתי שאני חורגת מהזמן שהצבתי לעצמי וקמתי ללכת לחדרי, נפרדתי מכמה חברים שישבו לידי ואילו אותו חייל התעקש ללוות אותי לחדרי, בטענה שלא נותנים לחיילת יפה כמוני ללכת לבד ביום שישי, חייכתי והסכמתי.
תוך כדי הליכה לכיוון מגורי הבנות, הצטרף אלינו חבר של אותו חייל, האמת שלא ידעתי אפילו את שמם, שוחחנו בינינו ופתאום החבר נפרד מאתנו, שיערתי לעצמי שהוא לא רוצה להפריע לנו, כמו הרגיש עצמו מיותר וזה היכן שהוא הצחיק אותי, אני זוכרת שחשבתי לעצמי, מה הוא בורח, אילו רק ידע שאין לי כלל עניין בחברו, שאינני מכירה אותו אפילו.
נפרדנו כשהגענו למבנה המגורים שלי ועליתי לחדרי, להפתעתי שמתי לב שהדלת פתוחה מעט, זה נראה לי מעט מוזר, זכרתי שנעלתי אותה, אך הייתי מדי עייפה ולא התעמקתי בזה יותר מדי, נכנסתי לחדר, הדלקתי את האור ולהפתעתי, "החבר הנעלם" חיכה לי בחדר, לא הספקתי אפילו לשאול אותו, מה הוא עושה בחדרי והאם הוא יודע שאסור לו להימצא במגורי בנות, ותוך שנייה הצטרף אלינו "ידידי החדש" החייל שליווה אותי לחדרי.
את הזוועה והכאב שעברתי שם, אינני יכולה אפילו להביע במילים, זה היה הגהינום בהתגלמותו, השניים ללא רחם ביצעו בי את זממם, קמו, התלבשו ועזבו את החדר, כאילו לא קרה דבר.
נותרתי על המיטה עירומה ובוכייה עד הבוקר, לא יכולתי לזוז, לא רציתי לחיות, לא הבנתי היכן שגיתי ולמה זה קרה לי.
בהחלטה מהירה החלטתי לא להגיע למשמרת, מתוך תקווה שיבואו לחפש אותי ויעזרו לי, ואכן זה מה שקרה, כשעה ורבע אחרי תחילת המשמרת, הגיע הקמב"צ לחדרי… תוך פחות מחצי שעה כבר פוניתי לבית חולים קרוב.

תחושת ההשפלה היתה עבורי גדולה מהאקט האלים שעברתי, התחושה שאני לא שלטתי בחיי ובנעשה בי ובגופי, השאירה אותי חשופה ואומללה, לא הפסקתי לבכות ובבוקר למחרת הגיעה לחדרי קב"נית, מסתבר שלא הפסקתי לומר שיש בכוונתי לשים קץ לחיי והיה בכך די כדי לזמן אותה לחדרי.
אם לא די היה לי בתחושת ההשפלה, השאלות שנשאלתי על ידה והתחקיר שנאלצתי אחר כך לתת לשוטרת מצ"ח, היו תוספת כבדה מנשוא, שרק הוסיפה לרצוני לשים לכל העניין סוף ופשוט להעלם מהעולם הזה.
משלא חדלתי לדבר על כך, הוחלט להשאיר אותי באשפוז להשגחה, לכן החלטתי פשוט לשתוק ולשקר לקב"נית שמצבי הוטב ובפרט שאשוחרר מבית החולים.
את אמי ראיתי רק אחרי כחמישה ימים, לא יכולתי לעמוד מול מבטה הכואב ומצאתי את עצמי בהיפוך תפקידים, אני עודדתי וחיזקתי אותה, במקום שהיא תעשה זאת, ראיתי למול עיני אישה שהולכת להתפרק, מה שהיה עוד קושי לא מבוטל עבורי.
בתום האשפוז, קיבלתי "רגילה" תוך הבטחה שלי שאגיע אחת ליומיים שלושה לשיחה אצל הקב"נית.
אני זוכרת שמאוד הרגיז אותי שלא ידעתי מה עשו לשני תוקפי, האם נאסרו, נשפטו או מה… ? אף אחד סביבי לא היה מוכן לומר לי שום פרט על כך או שפשוט לא ידעו מה נפל בגורלם.
אני זוכרת גם כמה לא רציתי לחזור לבסיס, הרגשתי בושה ענקית, הפכתי למחוללת וממש לא רציתי להיתקל במבטים של כל מי שהכיר אותי שם, זה היה סיוט, שוחחתי על זה עם המג"ד והוחלט שאם אקבל שחרור מטעמי בריאות (הנפש) מהקב"נית, אוכל להשתחרר לאלתר.
תחילה זה נראה לי כפתרון טוב, אך לאט, לאט הבנתי שאם אשתחרר קודם סיום השרות על סעיף נפשי, אני עלולה לדפוק לעצמי את העתיד, שהרי זה ירדוף אותי בכל מקום עבודה שארצה לעבוד בעתיד, ומצד שני חשבתי לעצמי, מה זה כבר משנה, ממילא אני רוצה לשים קץ לחיי ולכן הסכמתי לסידור המוצע.
התחלתי ואמרתי ש "אף לא יום אחד הייתי מוכנה להמשיך לחיות אחרי
אותו לילה נורא, אילולא אותו חבר נפש, שאימץ אותי אל לבו ונסך בי כוחות ותקווה." אותו חבר היה לא אחר מאשר אותו קמב"צ שמרגע אשפוזי, לא חדל לבקר אותי, שיתפתי אותו בכל מה שהרגשתי, במחשבותיי, והוא לא הרפה, בכל הזדמנות הוא התייצב בביתי, הוציא אותי כמעט בכוח מהבית, שוחח איתי המון והרגיע.
עבורי הוא היה גורו, חיכיתי לביקוריו, כמו שלא חיכיתי כך לאף אחד אדם מימי, הוא היה זה שהמליץ לי להיעזר במרכז לנפגעי תקיפה מינית ואף ליווה אותי בפעמים הראשונות שהלכתי לשם.
כיום אני מודה גם לו וגם למרכז ויודעת שאני חייבת לו המון, בזכותו אני חיה ובזכות השיחות במרכז אני הולכת ומתחזקת, למרות שאני יותר מבטוחה, שהצלקת שנצרבה בנשמתי, תישאר שם לנצח.

הבהרות:
1. פרסום המניפסט אושר לי לפרסום על ידי אותה אישה צעירה שסיפרה לי אותו, והיא שוהה במרכז לנפגעי תקיפה מינית.
2. לבקשת המספרת, לא הוזכרו שמות ולא עודף פרטים מזהים, על מנת לשמור מכל משמר על חשיפתה.

 

 

מיומנה של אישה שלא חששה לפרום את עברה ולהמשיך הלאה  

איך מתגברים על כאב מתמשך שלא מרפה… כאב בעקבות הולדת ילד עם מוגבלות?… 

מאת: ליאת בן דור

facewoman

עוד בגד… נעליים.. מסעדה משובחת.. מחליפים רכב אחת ל.. פה חו"ל ושם דירה מרווחת יותר. נו, הוזמנת לפתיחת הגלריה של.. בשבוע הבא? ראית את ההצגה… הסרט… ?
רצים.. רצים.. מנסים להספיק כמה שיותר, לראות ולהראות, להיות מעודכנים.
מביטה מהצד… מתכנסת בעצמי ויודעת שהכל זניח, בטל בשישים… שבעים.. מאה, מה שחשוב זה עם מה מתעוררים בבוקר, עם מה צריכים להתמודד, לעמוד איתן מול, איך מתגברים על כאב מתמשך שלא מרפה… נפסק, נהפוך הוא לעיתים אף הולך ומתגבר, מתעצם, חונק בגרון.
השאלות נוסח "מה עוד בת/בן?" המקדמת נשים שאך זה עתה חובקות עולל.. תינוקת חדשה במשפחתן, כל כך לא עניינית, במקום, כיוון שללדת תינוק בריא, זה לא דבר מובן מאליו.
יש שלא התמזל מזלן, ומשום רשלנות רפואית הן נאלצות להתמודד יום ביומו עם נכות ילדם, אלו שמלוות את בנם/בתם מול אין ספור קשיים, תסכולים, כאב פיסי ונפשי שלא מרפה, שמזכיר שהוא קיים פה ועכשיו… לא ירפה לעד.
והכאב, כמו מפלח עם סכין קהה את הלב.. את הנשמה, הולך איתנו… לא מרפה. יש והצלחותיו של אותו ילד… הישגיו, מזיזים מעט את החששות, שולחים לחיות באילוזיה, מנסים לדחוק לצד את תמונת המצב, כאילו ולא היתה קיימת, עד שבאה המציאות וסוטרת שוב ושוב בפרצוף בעוצמה, כמו באה לומר "מה הטעם להיות בת יענה, כלום הבעיה נעלמה מעצמה?"
לא, ממש לא, זה לא קלקול כזה או אחר ברכב, במקרר, במחשב, זה משהו שמלווה מהולדת אותו ילד ועד מותך.
זה משהו שחייבים ללמוד לחיות איתו ולצדו, זה משהו שאתה מצטער מדי בוקר שלא קורה לך ולא לילדך, משהו שהיית מוכן לעשות הכל, לשלם כל סכום עלי אדמות ובפרט שתקום למחרת היום וזה לא יהיה, יעלם.
אך לא… זה כאן ועכשיו.
וכך, ממשיכים לדחוף את המשא הכבד הזה, יום אחרי יום והשנים עוברות והנה נדמה שהוקל לך מעט, הנה הילד סיים בית ספר, וזה לא אסון גדול אם הוא לא גויס לצבא, ובהחלט ניתן לעקוף את אותן שאלות חסרות הטקט, של אותם/ן השואלים/ות איך זה שבנך בשנה ב' באוניברסיטה כשבני המחזור שלו אך זה עתה סיימו את שרותם הצבאי?

הרי לא נעמוד מול כל אחד/ת כזה/כזו ונספר להם למה או על הימים הקשים שבנך עובר עם כאבי תופת, על מה שמתחולל בנפשו… בנפשך, על הטלטלות שכל המשפחה עוברת, על הכאב העצום של כולנו כשקשה לו, כואב לו, הוא על סף שבירה, על אותם לילות ללא שינה… אין ספור הדמעות והעדר השמחה בנשמה.
אני אישה מאמינה, יודעת ששום דבר לא קורה סתם, זה בטח קשור בתיקון כזה או אחר מחיים קודמים, אחרים.
הוא בחר בנו להיות המגשרים בין שם לכאן, בין אז לעכשיו, הקשה, הבלתי מובן, נתפס, הכואב כל כך.
אם כך התיקון היא של נשמתו או שלנו, על שנצרכנו להיענש על "כף יד רשעה" או כל ורסיה אחרת של עונש ליד שהחטיאה את מטרת שימושה וחטאה. שאלה קשה, בלתי פתירה, שאלה שתישאר ללא מענה, גם לא, כנראה, של הטוב בידעונים.. מתקשרים.
אני יושבת לא אחת עם עצמי ומנסה לערוך את טבלת מאזן חיי עד כה, מנסה לסמן את כל האירועים הקשים שעברתי בחיי, לצד אילו שעדיין מעיבים, מקשים, מכאיבים כל כך ויודעת שעובדה זו מאפילה על כולם.
אז כן, גם אני מוכלת בסטטיסטיקה הטוענת שאחת לשלוש נשים הינה נפגעת תקיפה מינית, גם עלי, לצערי, לא פסח השכול. הנה אני עומדת כרגע כאן ומצליחה בקלות בלתי מובנת להכריז שיותר מפעם אחת הייתי קורבן לניצול… תקיפה מינית, יותר מפעם אחת אוכזבתי קשות מהתנהגות הורי, מהאופן שהם לא גוננו עלי, לא היו לי כשהייתי נצרכת להם.
היו פעמים שביקשתי להבין למה עלי לעבור תלאות כה מזוויעות, למה מכסת הצער, הכאב לא הסתיימה? כיום אני אחרֵי זה, החלטתי שלא אתן לאירועים שקרו לי, יהיו אכזריים ככל שלא יהיו, להשפיע על מסלול חיי, שאיפותיי, עתידי.
והנה באה עוד טלטלה ועוד אחת, המון שעות בכי או התכנסות בעצמי, אלא שלא אפשרתי לעצמי להישבר, לשקוע.
היה יותר מברור לי שאם אעזוב את גלגל ההצלה, את החלטתי לא להיכנע לנסיבות המצערים של חיי, אטבע, אשקע וספק אם אצליח לשרוד, לכן בכל פעם שהייתי במצבים קשים, התכנסתי בעצמי, חישבתי את מידת הפגיעה, חשבתי היטב על ההשלכות ששבירה נפשית עלולה להסב לי, ובחרתי להזדקף, הכרחתי עצמי להמשיך הלאה.

אלא שבמקרה הזה, כאשר לא מדובר בי אלא בבני יקירִי, הכאב לא מרפה, הבעיה משתרכת אחרי כְּצֵל, לא מאפשרת שלא לכאוב כשעובדות אובדן כושר תנועה, עשייה יומיומית, עבודה, הם לצמיתות ופוגעים באיכות חייו.
לוקחת אוויר מלוא ריאותיי, מנסה להיצמד לאין ספור מעלותיו, תכונותיו, כישוריו של זה הבן ומתחזקת לפרקֵי זמן משתנים.
במבט לאחור אני נוכחת להבין, לדעת, כי השבירה הגיעה רק לאחר הפגיעה בבני, כשזה קרה, היה בלבול גדול, לא ידענו למה לצפות, מה העתיד יזמן לו עם מוגבלותו הפיסית.
רק כשזה קרה, ולאחר שהתגברתי על הטראומה הראשונית ועיכלתי את העובדות לאשורן, מצאתי את עצמי מספרת על התקיפה המינית והשלכותיה, השפעותיה עלי לאורך השנים, כמו גם על דברים אחרים שעברתי, וכלל לא היו מחוּיַבֵי מציאות.
לאט, לאט, רובד אחרי רובד, קלפתי מעצמי את הפרשיות, כשאני מקפידה לגעת בכל פעם בדבר אחד בלבד, רק כשהרגשתי שאני מספיק חזקה, שהבנתי שנתתי לנפשי את המרגוע והתשובות, הכוח, פניתי לטפל ולפתוח דבר נוסף.
ברור לי כיום שעומדת בפני עוד עבודה רבה, שיש עוד פינות אפלות שלא נגעתי בהן, אם משום העומס המצטבר ואם משום שחששתי מההשפעה עלי של פתיחתם.
כיום אני מאחלת לבני, שימצא את אותן תעצומות נפש להתגבר, למצוא את הדרך, את הצירוף שיחזק ולא ישבור, שיאמין ולא יתייאש, שיזדקף ולא ייכנע… יישבר.

******************************************************************

הבהרות:
1. "מניפסט או מנשר בעברית הוא גילוי דעת או הצהרה פומבית, המתארת רעיונות, עקרונות, אמונות, ערכים ומטרות של אדם, תנועה או ארגון.
מניפסט בדרך כלל עוסק בתחום הפוליטי והחברתי או בתחום התרבותי."
2. פרסום המניפסט אושר לי לפרסום על ידי האישה שסיפרה לי אותו… שיתפה.
3. לבקשת המספרת, לא הוזכרו שמות ולא מקום מגוריה, על מנת לשמור מכל משמר על חשיפתה.

 

 

מניפסט – כשהבדידות מחלחלת עד לשד עצמותיי, זועקת להיחלץ

הבוקר, כמו באין ספור בקרים אחרים, התעוררתי לתחושת רִיק כבדה, תחושה ששלחה להבין שמשהו מאוד משמעותי חסר בחיי 

מאת: ליאת בן דור

התמונה להמחשה בלבד
התמונה להמחשה בלבד

ליאת בן דור מתנדבת במרכז לנפגעי תקיפה מינית וקיימה שיחות עם השוהות במרכז. הפרסום הוא בהסכמת הנשים.

אף פעם לא ידעתי שהבדידות כה עמוקה, כל כך מושכת מטה, האמת שגם לא היה לי כל צורך לדעת ואולי אפילו לא רציתי לדעת.
לא אחת חברה זו או אחרת, שיתפה, אמרה שהיא מרגישה בודדה, ניסתה להסביר כמה קשה לה, כמה הלילות ארוכים, לבנים עבורה.  אז זהו, שאת המושג שכה דחפתי ממני והלאה, הדפתי מהחלון בנון-שלאנטיות, זכיתי לארח בי, להכניס לחיי דרך הדלת הראשית.
לעיתים נראה לי שחיי הורי, הוריהם, היו אמנם הרבה פחות טכנולוגיים, אבל מאידך גיסא, הם היו קלים ופשוטים יותר, הנורמות היו ברורות, נשים וגברים ידעו נכונה מה מצופה מהם, מה תפקידם, מה מותר ומה לא ייעשה משום החריגה מאותם סטנדרטים ברורים. עכשיו, לא זו בלבד שהכל כמעט מותר, ערכים הפכו למראה מקום בכרכי האנציקלופדיה, הוא רוצה להיות היא, היא לההפך להוא ובכלל, האם אפשר מעט להאט את הקצב? לצעוק די אני רוצה לרדת!?

חברותיי בזמנו הוסיפו ואמרו שהו מתכננות כך את השבוע, שבכל יום תהיינה עסוקות, פה חוג, שם קורס במדעֵי הכלום, הכל, הכל ובפרט שתחזורנה הביתה עייפות דיין, שכל שתזדקקנה לו, תהיה שינה, מנוחה.
אינני מעוניינת לנהוג כמותן, ההתשה והבריחה הם לא דרך חיי, אינני
חושבת שהם מצדיקים את התוצאה, לא מאפשרים להתחכך עם הקושי,
ובטח לא לצאת מאותו מבוך קר השולח לומר בימים האחרונים לעצמי, האם אני בודדה, האם זו הסיבה שאיני מוצאת עניין כמעט בשום דבר, הסיבה שאני מרגישה נטולת כוח, חיוּת, מזניחה את עצמי עד סף החטא העצמי, שלי, לי לעצמי?

אחת השאלות המיתולוגיות, אחרי מה קדם למה, הביצה או התרנגולת,
היא בטח השאלה "מהי אהבה"?
ובאמת מהי אהבה, מה מוכל בה ומהי הסיבה שכולם מעוניינים בה, בהימצאותה בם, איתם?
כרגע אני מרגישה שהכי נכון זה לכתוב שאין הגדרה חד משמעית לאהבה, שכל אחד מתרגם אותה מעט שונה, אבל בעצם כולם מציינים שזו תחושה עילאית שאנחנו חווים כשלצדנו בן/בת זוג הממלא אותנו בשמחת הביחד, אותה הרגשה המחממת אותנו מבפנים בחום נינוח מחד ומשמים מאידך. ויש שיגידו, ינסו להסביר שזו תחושה קשה להסבר, להמחשה, שזה זה וזהו. ומהו אותו זה? זה שאנחנו כה עורגים לו, מרגישים כה בודדים בלעדיו, ויותר מכך, למה אנחנו לא זוכים ליהנות מאותו זה נכסף, מה תקוע לנו בקארמה שדוחף כל כך כל סיכוי להתאהב, להיות נאהבים?
הבוקר, כמו באין ספור בקרים אחרים, התעוררתי לתחושת רִיק כבדה, תחושה ששלחה להבין שמשהו מאוד משמעותי חסר בחיי, משהו בגוון שונה, לחוש שנפשי, מרוקנת עד קצה יכולת ההכלה של כל אותם דברים שממלאים את יומי נטול התוכן.
נעצבתי! הגודש בגרון עמד להתפרץ, חיפש קצה חרך להישלף ממנו אל
אותו תא חמצן חיוני, חסם מהאמירות סביבי לחדור, שלח למידת אומללות עצמית מדודה, מבוקרת.
לאורך היום מצאתי עצמי מביטה שוב ושוב בשעון, כמו מנסה לרמוז למחוגיו שאוקיר להם תודה אם יאיצו סיבובם, יאפשרו לי לחזור לביתי, לבדידותי הזועקת מבעד לתחושת המועקה בחזה והדמעות העצורות בין מקור מוצאן לשמורת עינַי הלאות מלהביט חזור והבט בפני נטולות הגוון ושפֵתֶי הקפוצות.

"מה עובר עליך?" אני שואלת את עצמי, "איך הגעת לזה?" אני מקשה ונוברת בי ו"מדוע?"
אני מניחה שמערכת היחסים האחרונה שהיתה לי, כילתה בי כל נחלה
וְחִסְפסה את יתרת האופטימיות שעוד עגנה בי לאורך התקופה, "נו טוב, מה אני מחדשת לעצמי, מה לא היה ידוע לי זה מכבר?" אני ממשיכה לשאול, ואולי מערכת זו שלחה אל סימנֵי השאלה המתבקשים, אִפשרה לי להבין שבי האשם, שאני הבאתי על עצמי את התפוררותה, סיומה או לכעוס על עצמי שאִפשרתי לנתיב חיי להראות כך, כי לא שמתי לה קץ מיד כשהבנתי שעתיד זוהר לא יצמח ממנה.
לעיתים נראה לי שאני ממגנטת אלי את אותם אנשים שבתום תקופת היותי איתם, להם, מסתבר לי שנגסו נתח מנשמתי, השאירו אותי ללא
מענה, ללא כל רצון לנוע הלאה, לחפש את המתאים, הראוי יותר לי.

אז כן, הלילות לבנים, הראש מוצף, סימנֵי השאלה נערמים זה על גבי זה ללא מענה והבוקר עכור משהו, מעט מעיק.
פעם שיערתי, האמנתי שאני אוהבת להיות עם עצמי, מתאווה לחופש
מעשייה, תרגמתי זאת לדרך מילוט מכל מה שעברִי זימן לי לחוות, רציתי להאמין שאני מתעצמת בזו הצורה, כך לא אאלץ לשלוף את כל אותם שדים שהוטמנו על יַדִי כה עמוק, מחשש שישתלטו על מהלך חיי וימנעו ממני לחיות את חיי באופן הכי משוחרר מהם, הכי פחות מאוים, נוח היה לי לשמור את העובדה שילדותי חסרת החום והשייכות הבסיסית, שולחת שוב ושוב גרורות לעבר שנות בגרותי ועושים בחיי כבשלהם.
היום אני יודעת בברור, שכנראה לנצח לא אוכל להיחלץ מאותם חסכים, יהיו מוטמנים עמוק ככל שיהיו, ברור לי שאין ספור מסכות לא יצליחו להסתיר את אותו חלל שנפער בי אֵי שם בילדותי, עברי.
יודעת שמה שנגזל ממני ללא רשותי, מה שנלקח כשהייתי כה חסרת ישע, יצר בי בקע כה עמוק שספק אם אי פעם אוכל למלאו.
אף פעם לא ידעתי שהבדידות כה עמוקה, כל כך מושכת מטה, האמת
שעכשיו אני יודעת גם יודעת ממה היא נובעת.

 

מָנִיפֶסְט מיומנה של אישה שסוגרת חשבון עם עברה

יותר מכל פחדתי מאחי כשביקש שאשכב לידו, כשנגע בי וסתם לי את הפה, על מנת שאף אחד לא ישמע את בכיי… 

מאת: ליאת בן דור

ליאת בן דור מתנדבת במרכז לנפגעי תקיפה מינית, וראיינה מספר נשים.

 

אינני יכולה שלא לזכור את הפעם הראשונה שהורי סילקו את אחי מהבית והוא נאלץ לישון בחוץ. הייתי אז בת עשר בערך, התבקשתי לעזוב מיד את החדר, כשהורי שוחחו עם אחי, הצעקות עברו את המשקוף והדלת הסגורה, אבל אני לא הייתי בבית, מצאתי עצמי רצה לעדנה חברתי הטובה, לא יכולתי לשמוע את הרעש הנוראי הזה, פשוט התביישתי.
זוכרת שראיתי מחוץ לדלת הכניסה תיק צד עם בגדים של אחי… הוא לא היה בבית, גם הורי לא!
מאוחר בלילה אחי הקיש בעוצמה על הדלת, הוא ביקש להיכנס, שמעתי אותו בוכה ואת אבי צועק שאם הוא לא יחדל להפריע להם לישון, אבי יצא וישבור לו את כל העצמות.
זה היה קשה, קשה מאוד, התכסיתי מעל הראש ובכיתי, לא הבנתי מה כבר אחי עולל שנזרק מהבית, עד אותו יום, לא שמעתי את אבי צורח בצורה כזו.
באיזשהו שלב קמתי והתבוננתי מהחלון החוצה, חשבתי להעביר לו משהו לאכול, אפילו הכנתי כריך ופתחתי את הדלת, אלא שאז, מתוך החושך בסלון, שמעתי את אמי אומרת לי "שלא תעזי", הנחתי את השקית ליד הדלת וחזרתי לחדרי, ברקע שמעתי אותה מקנחת את אפה, ברור היה לי שבכתה, התחבטתי אם לגשת אליה, אבל הישיבה הזו בחושך החרידה אותי, את נחירותיו של אבא שמעתי היטב וזה עוד יותר הרגיז אותי.

למחרת בבוקר, אבי מיהר להסיע אותי לביה"ס, תיק הצד נותר לצדה של הדלת באותה זווית שהונח, אחי לא היה שם. אחרי פעם, פעמיים נוספות התרגלתי לסילוק האגרסיבי הזה, מה שלא היה לי קל אז, היתה העובדה שאף אחד מהם לא חשב שגם לי מגיע לדעת למה, מה אחי בדיוק עשה.
האמת שמאוד פחדתי מאחי, כך שלא היה מקום לפנות אליו ולשאול, פחדתי ממנו כשגנב ממני את דמי הכיס ואיים שיכחיש, פחדתי ממנו כשברח מביה"ס ואיים עלי במכות אם אספר להורים, אך יותר מכל פחדתי ממנו כשביקש שאשכב לידו, כשנגע בי וסתם לי את הפה, על מנת שאף אחד לא ישמע את בכיי, את בקשותי שיניח לי ולשווא.
רק אחרי כעשר שנים, כשאבי נפטר הסתבר לי שאחי נהג לגנוב מארנקם של הורי, לגנוב מהמורים בביה"ס, לגנוב מחנות המכולת הסמוכה.
רק אז אימי אמרה לי בקול מאופק "עכשיו את כבר גדולה, עכשיו תוכלי להתמודד עם מעלליו של אחיך" אמרה ובכתה.
מהצבא אחי שוחרר כשנה קודם זמנו להשתחרר, הוא נאלץ להתחתן, גיסתי שעוד לא מלאו לה שמונֶה עשרה הרתה לו והוריה התעקשו שההריון יושאר, שהם ינשאו.
זוג צעירים וילד בדירה שכורה, ללא מקצוע, יעוד, כיוון.
אחרי כשלוש וחצי שנים הוגשה נגד אחי תלונה על תקיפה מינית של נערה בת שש עשרה וחצי, הם התגרשו, כששני ילדים צעירים לשנים נותרו ללא אב ברקע, משום שנגזרו עליו שש שנות מאסר בפועל.

כשזה קרה, הייתי בתחילת שירותי הצבאי, אני זוכרת היטב את אותו היום, את רגעי "קריעת" הילד מזרועותיו,
זוכרת שאמי צעקה שבגללו היא תקבל התקף לב, שמאז שנולד רק בושות הוא עשה לה ולאבא.
אני זוכרת שלא ריחמתי עליו, מאוד כעסתי ויש שאולי אפילו הרגשתי שנענש על מה שעולל לי במשך כשנתיים, ילדה צעירה ואח מתעלל מינית. אך לא שיתפתי בכך אף אחד, חששתי שיכעסו עלי, שימצאו שזה לא לעניין לא להירתם לעצבות שאפפה את הבית, את המשפחה.
ישבתי בחדרי והקשבתי למוסיקה בקולי קולות, לא רציתי לשמוע דבר, הרגשתי נינוחות מוזרה, הרגשתי כמנצחת.

כיום אני אם לשלוש ילדים, שני בנים ובת.
כיום אני יודעת שכל שחוויתי בעברי הרחוק השפיע עלי, יותר ממה שיכולתי להאמין, כיום המטפלת שחי "קולפת" מעלי רובד אחר רובד, מרגישה כבצל, אני בוכה המון בטיפול.
באמצעותה למדתי להבין איך לתעל את כעסי, איך לנשום נכון, איך לסלוח, איך לישון לילה שלם מבלי שתמונות אינוסי על ידו, שוב ושוב, יעלו אל מול עיני, בזכותה אזרתי אומץ ושיתפתי את בעלי בתקורותיי בתקופה כה עגומה, מבישה בחיי, בזכותה התחלתי לחיות.
כיום, אני שומרת על ילדיי מכל משמר, לא רוצה שיאלצו להתחכך בגועל שאני עברתי, שלא יאלצו לשאת איתם משא כה כבד של שנאה עצמית, שנאה שגרמה לי לא אחת לפצוע עצמי עם כלי חד, ובלבד שלא אאלץ לגשת לאימא ולספר לה מה עברתי ממש תחת אפם, שלא אאלץ לספר לה עד כמה כעסתי עליהם שלא הגנו עלי מפניו.

ולחשוב שריחמתי עליו כשסולק מהבית, הכיצד ??
הבהרות:

1. "מניפסט או מנשר בעברית הוא גילוי דעת או הצהרה פומבית, המתארת רעיונות, עקרונות, אמונות, ערכים ומטרות של אדם, תנועה או ארגון.
מניפסט בדרך כלל עוסק בתחום הפוליטי והחברתי או בתחום התרבותי."

2. פרסום המניפסט אושר לי לפרסום על ידי האישה שסיפרה לי אותו.

3. לבקשת המספרת, לא הוזכרו שמות ולא מקום מגוריה, על מנת לשמור מכל משמר על ילדיה ולמנוע את חשיפתם לסיפורה.

ליאת בן דור

liat555@gmail.com

 

מָנִיפֶסְט מיומנה של אישה הנלחמת לא לאבד את הדרך

איך זה שאני חוזרת שוב על אותה התנהגות, מה קורה איתי, למה אני הרסנית?  

מאת: ליאת בן דור

ליאת בן דור מתנדבת במרכז לנפגעי תקיפה מינית, ומביאה באתר אישה מדבריהן של נשים ששהו במרכז.

wom

אני בצומת, צומת רגשי, לא יודעת מה לעשות, מתחבטת, מנסה למצוא את הדרך, אך מוצאת עצמי מסתובבת שוב ושוב באותו עיגול אין סופי, בצומת.
האם אני חוזרת לאותה סיטואציה .. האם יש לי דה ז'וו ?
בפעם הקודמת הרסתי, פגעתי, במי שהיתה יקרה לי, הצטערתי, אחר כך הבנתי את הנזק הנפשי שגרמתי, התחרטתי, כאב לי, אך עם התובנות האלה, אי אפשר יהיה הרי להחזיר את הגלגל אחורה.

אז איך זה שאני חוזרת שוב על אותה התנהגות, מה קורה איתי, למה אני הרסנית?
הרי גם אני ניזוקה מזה., אז מה ההיגיון, מה מניע אותי ?
רוצה כל כך את היחד, את החיבוק, המילה הטובה, רוצה ומוכנה בשביל זה לתת את כולי, אלא שרצונותיי אלה ממש כמו קו האופק, ככל שאני מתקרבת כך הם מתרחקים, נראים בקו מבט, אך רחוקים מהתגשמות.

ואז, אז דעתי נטרפת עלי, אני עושה טעויות, מנסה להתקרב ופוגעת דווקא באותו אדם שממנו כל כך התאוותי לקבל את מחסורי.
האם זה חסך הילדות או צורך טבעי ומולד ?
אני בצומת, מתערבלת במחשבות, לא מצליחה להגיע לנקודת האמצע, לזו שתאזן בין הבנתי את מניעי, את הצורך, לבין התנהגותי הבלתי נשלטת, לפעמים.

רוצה כל כך לעלות על שביל האמצע, לפסוע בו אל הרוגע שאני כה חסרה אותו. יודעת שטבעי לרצות אהבה, מבינה שכרגע היא רחוקה ממני מס' שנות אור ונטרפת.
ה' הנחה אותי אל משאת נפשי, פתח בפני את השער לנתיב הנכון, נתיב אושרי.
האם אני כועסת על עצמי או מבכה על העדר כוחות להשתנות ?
רוצה כל כך לא לפגוע ביקרים לי, רוצה לא לשמוע אותם שוב ושוב בוכים, כואבים את חוסר הבנתי אותם, את מצוקתם, מצוקה שבחלקה לי יש חלק.
לא מצליחה להבין איך למרות שאני מבינה היכן אני שוגה, איני מצליחה להבין, להגיע ל "למה?" לא מצליחה להימנע מאותה התנהגות שמזיקה בראש וראשונה לי ומרחיקה יותר ויותר את שכמהה נפשי.

איפה מרפים, שותקים, היכן מתקרבים, מה אומרים ומתי ?
אלו הן השאלות שאני מתחבטת בהן, הלוך והתחבט, אלה הם אותם מוקשים שאיני מצליחה להימנע מלדרוך עליהם ולהיפגע.
אתמול שוב בכית, נקרעת ואני התרוקנתי משארית החמצן שעוד קונן בי, בכית, נתת להבין למה התנהגותי גורמת. הקשבתי, כאבתי, רציתי להיות באותן שניות לידך, לחבק, להתנצל, להבטיח שזה לא יישנה.

מה אני בעצם עושה עם התובנות שלי, עם ההבנה היכן אני שוגה ? איך זה שאיני מצליחה לעשות את כל מה שאני מתפארת ביכולתי לעשות ?
מה עוזרת לי הבנת העומק אם איני מצליחה להיחלץ מהמניעים, מה עוזר לי שאני מבטיחה לעצמי להשתנות ?
האם גם לעצמי אני משקרת ? הרי ביני לביני אין סודות, עכבות, אז מה בכל זאת חוסם את דרכי ?
למה אינני מצליחה לא להתפאר בנוצות לא לי ? האם עד כדי כך חשוב לי שיעריכו אותי ? האם לא די לי בכך שמעריכים אותי משום מה שאופיי מקרין, מיחצ"ן אותי ?

רוצה להתעורר לבוקר של שינוי, לעבור מטמורפוזה, להיות אני כמו שאחרים רואים אותי ולא כמו שאני שואפת להראות.
האם אבוד לי איתך, האם אי פעם נוכל לחזור לנקודת השבירה ביחסינו ומשם לפסוע איתך בנתיב הבונה, המאחד, הנעים ההוא של תחילת הקשר בינינו ?
מצד אחד כל כך מתאווה לזה, מצד שני משהו בתוכי חוסם את האמונה שזה יצליח, משהו אומר לי שזה לעולם לא יסתדר כמו שכל כך הייתי רוצה.
אני אומרת שאני נותנת מרחב, אוויר לנשימה ומצד שני חונקת, פוגעת ממקום פנימי שחושש שהנה, הנה שוב קו האופק חומק מידי, מתרחק.
האם המניע והתוצאה התערבבו בי, הפכו למקשה אחת בלתי נפרדת ?
כמה קל ופשוט לי להתרפק על העבר, להיזכר באותם ימים מקרבים, ימים בהם החיוך איחד, כמה קשה לי עם העדר החיוך, הקרבה כיום.
האם לנסות להתקרב, האם זה ירחיק יותר ? תלי תילים של שאלות מתרוצצות בתוכי, לא נותנות מנוח.
לא רוצה לשנוא את עצמי, לכעוס עלי משום התנהגתי, רוצה להתעורר לבוקר הנושק להבנת הדרך הנכונה, דרך הקירוב.

העניין הוא שהתנהגויותי פוגעת בי גם בקשרים בינאישיים אחרים, כמו גם במקום עבודתי. אולי זו הסיבה שאין לי במיוחד חברות, אולי זו הסיבה שבכל מקום עבודה שעזבתי או הועזבתי, נשמו לרווחה, לא הצטערו במיוחד על אי היותי איתם יותר.
אני מבינה הכל, רואה שזה כך ובכל זאת דפוסי התנהגותי לא חדלים מלחזור שוב ושוב.
כמה קל להאשים את כל העולם ואשתו, כמה קשה לעמוד מול המראה ו/או מול הסובבים אותי ולהודות בטעויותיי.
ה', איך אני יוצאת מהמבוך הזה, איך אמצא את המפתח לשינוי ?
כן.. מכירה את כל הקלישאות, נוסח, "השינוי חייב לבוא מתוכי", או "הכל תלוי רק בי".

מכירה, מבינה, אך לא מצליחה להביא בכוחות עצמי לשינוי המיוחל, רוצה, מבטיחה לעצמי לעשות את השינוי, ולא מצליחה.
יש פעמים שאני כמעט בטוחה שכל הכאב , הבעיות, החסימות שאני עוברת בצורה כה מרוכזת, הינם משום "עונש" על ההתנהגויות שלי, שמישהו למעלה מנסה לרמוז לי שעל מעשים שגויות נענשים.
אך איך, איך אעשה את השינוי, הרי במרדף שלי אחר אותם רגעי אושר שנמנעו ממני בילדותי, במהלך חיי, עשיתי צעדים מרחיקי לכת, שיניתי טעמי מהקצה לקצה ובכל זאת, עוד לא הגעתי למקום שישקיט נשמתי, למקום שאני כה מתאווה להיות בו, אוהבת ונאהבת.
ואני, אני כה זקוקה לאהבה, לאהבה שלי אותי, לאהבת האחרים אותי, לאהבה זוגית כנה ומלטפת, חובקת.
היי קשובה יותר לעצמך, אני אומרת לעצמי, קחי את המסקנות, אליהם הגעת לאחר נבירת עומק בנפשך, ועשי את הצעד הראשון, השאר כבר יסתדר מעצמו או מכוחות החיים להתאזן.
נושאת עיני מעלה ומבקשת, עוצמת עיני ומדברת איתי.
מחר מתחיל שבוע חדש, ה' תן לי את הכוח להשתנות, אני כל כך מתאווה לשינוי הזה, כל כך זקוקה לו.
תודה לך, אעשה הכל לשמור על המפתח לנתיב הנכון, מבטיחה, רק תן לי אות, למד אותי איך לעשות את הצעד הראשון, את השאר אעשה ממקום שמבין איך יש לצעוד, מה לא לעשות כדי למעוד שוב.
עזור לי להיות אדם טוב יותר, אדם מכיל ולא משתלח, האדם שאני כה שואפת להיות.

אני.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הבהרות:
1. "מניפסט או מנשר בעברית הוא גילוי דעת או הצהרה פומבית, המתארת רעיונות, עקרונות, אמונות, ערכים ומטרות של אדם, תנועה או ארגון. מניפסט בדרך כלל עוסק בתחום הפוליטי והחברתי או בתחום התרבותי."
2. פרסום המניפסט אושר לי לפרסום על ידי האישה שכתבה אותו.