נולי עומר בראיון: "עברתי לפריז כדי להתפתח נפשית ואמנותית ועל מנת לקבל השראה…"

מאת: חגית רימון hrimon@gmail.com  7/5/2014

נולי עומר
נולי עומר

נולי עומר היא אחת הנשים הכי מצחיקות בארץ, ורבים זוכרים אותה מהצמד "דבי ונולי". נולי ממשיכה להצחיק בקטעי וידאו במבטא צרפתי שהיא מפרסמת בעמוד האישי שלה בפיסבוק, וכמו כן היא ממשיכה לצייר ולעסוק באמנות. לפני מספר חודשים נולי עברה להתגורר בצרפת, ולכבוד ביקורה בארץ החלטתי לראיין אותה.

נולי מספרת: " יצא לי עכשיו ספר חדש, "וואו"- בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד' אותו איירה מקסים  עינת צרפתי וערכה העורכת הנהדרת נרי אלומה. העניין הזה משמח אותי ברמות נפתלי. אני בארץ לכמה ימים לצילומי השלמות לסרט "פרחים של מרציפן" של אדם קלדרון, בו אני משחקת לראשונה בחיי תפקיד ראשי. בפריז אני עובדת על תערוכה של עבודות אמנות חדשות שכולן ציורים על קרשים, שתתקיים בעיר המעוררת הזו, עוד לא הוחלט איפה ומתי."

מדוע עברת לגור בצרפת?

אני גרה  בפריז כבר כמעט חצי שנה.  לפני כן הייתי  בקיץ חודשיים וחצי כדי לבדוק את עצמי אם מדובר בפנטזיה או אמת. לא עברה חצי שנייה מרגע נחיתת המטוס שידעתי שזו לא פנטזיה. עברתי לשם כדי להתפתח נפשית ואמנותית ועל מנת לקבל השראה, מה שכמובן קורה ואין לתאר את הכרת התודה שיש לי ליופי הבלתי נתפס שעיניי רואות כל הזמן. הארכיטקטורה, הרחובות, החנויות, הגנים, המוזאונים, הכל יפה ומגונדר בלי כל התנצלות. הצרפתים אוהבים אסתטיקה, וגם אסתטיקה התנהגותית- שהיא נימוס לשמו, וזה נעים כל כך. מעבר לזה, יש לי חיבה עזה לבאגט. וכל יום אני קונה לי "דמי באגט" שזה חצי באגט. יש לי טעויות בשפה כל הזמן, כמו אותה פעם שביקשתי "מידי באגט" שזה צהריים באגט. המעבר לא קל בשל קשיי ביורוקרטיה, כי בתחום הזה הצרפתים סדיסטיים.

 

דיוקן עצמי - יצירה של נולי עומר
דיוקן עצמי -יצירה של נולי עומר

 

ספרי בבקשה על החיים בצרפת – את נהנית שם? מה את עושה? האם את עובדת שם? היכן את גרה?

אני נהנית כל הזמן. מזג האוויר הוא קריספי ונעים. לא קר לא חם, אפשר להסתובב עם סוודר וצעיף קליל, ולראות יופי בחינם שנכנס ללב. איך שאני יוצאת מהמטרו אני מתמלאת אושר נוכח היופי שמסביב. זו העיר הכי נהדרת בעולם. אני מלמדת עברית  באולפן. אני     צריכה    לדבר     עברית      בקצב    של    מילה    לשעה   כדי   שהתלמידים    יבינו   אותי.  אחרי 4 שעות שאני מלמדת ואני נתקלת שם  במישהי ישראלית  אני   ממשיכה    לדבר    לאט    כי זה נתקע לי.
אני לא אשקר  ואגיד שלשם מטרה זו  נסעתי לפריז, וכן, אני מקווה שלא אצטרך להמשיך ללמד כל חיי, אבל זה בסדר לי גמור לי כרגע לי.

שכרתי דירה ברובע העשרים. יש לי שכנים מאד נחמדים, דירה חמודה וקניתי הכל כי לא היה שם כמעט כלום, סידרתי  ועיצבתי אותה, מה שהיה תענוג לא מבוטל. בארץ עבדתי קצת כדקורטורית של דירות, ואני מתה על זה. בעיקר, למצוא פתרונות זולים ויצירתיים. למשל, הייתה לי רצפה בכניסה שנראתה כמו אדמה חרבה ואכולה ע"י בני בליעל. חיכיתי שבעל הדירה יטפל בזה וזה לא קרה.  לפני שבוע קמתי עם רעיון: לצפות את הרצפה ולצייר על הציפוי. קניתי סוג של לינולאום, חתכתי אותו לפני הפינות, הדבקתי בפינות עם דבק חם וציירתי עליו ציפורים וגבעולים . היכן שיש חיבורים ציירתי גבעולים על מנת להסתיר אותם. זה גרם לי אושר גדול.

אני מציירת בבית, אין לי סטודיו, מציירת על הרצפה כמו איזה יפנית קטנה. זה נשמע לא נוח וזה אכן לא מאד נוח, אבל לגמרי נסבל. חוץ מזה מקיימת פגישות לגבי עשייה בקולנוע, כיוון שהצרפתית שלי עדיין ממש לא משהו , אני בונה על כימיה עם מלהקות,  ומזל.

צריך אומץ לעשות את הצעד שעשית, לא? לעזוב כך את הארץ ולצאת אל הלא נודע.

כולם אומרים לי את זה. "איזה אומץ, איזה אומץ". אני לא מרגישה כלל שרה גיבורת נילי. לא, עשיתי את זה כדי להציל את עצמי כי  לא הייתה לי ברירה. כיוון שלא בא לי לדבר על מה שחוויתי כאן לא אפרט יותר מזה. הבה נגילה ונאמר שעשיתי מה שהייתי צריכה לעשות כדי לחיות בשמחה.

האם יש משהו שאת מתגעגעת אליו בארץ?

לעץ השקמה הענקי שהייתי רואה מחלונות הבית שהיה לי באוליפנט ולשקדי מרק של אוסם. אבל במילא זה משמין .

אילו לא היו שום מגבלות והיית מקבלת מה שאת רוצה – במה היית עוסקת כעת?

במה שאני עוסקת כעת:  מציירת, כותבת, משחקת. (אמנם כרגע משחקת וכותבת  בעברית)

ספרי בבקשה על ספר הילדים החדש שלך

ידעתי שאני רוצה לכתוב על צ'יווי, מי שהייתה החתולה שלי שחיה עד גיל 23 ושהייתה יצור פלאי: רגועה, לבנה , רכה,  עשתה פלדנקיירס (שכובה על הגב ידיים ימין רגליים שמאל) והייתה אומרת "וואו" במקום "מיאו". חיפשתי את הניגוד  המושלם אליה כדי ליצור סיפור, שיהיה  בראש ובראשונה מהנה, שיעלה חיוך , וגם- אם אפשר – שיעזור במשהו למישהו. פתאום ידעתי: ילדה היפר אקטיבית, כזו שאין לה סבלנות לשבת יותר מדקה במקום אחד, שאין לה גבולות כי היא שופעת רעיונות ויצירתיות, ומטבע הדברים, לא היה לי מושג שאני כותבת על עצמי , על איך שהייתי כשהייתי קטנה. כיוון שלא ידעתי שזו אני, אלא ילדה אחרת, שהמצאתי אותה- כל האהבה שיש לי לגיל הזה, הטהור, המתוק- בא לידי ביטוי בכתיבה.

באמצע שעת ריכוז בגן גילי רואה ציפור שעושה לה חשק לצייר אותה. היא לא מוצאת נייר, היא מוכרחה לצייר ולכן  מציירת על  הקיר בגן. הגננת אמנם  כועסת אותו רגע: "אסור ככה, ואסור ככה, וככה", אבל  הגננת אוהבת אדם וחיות, וזו מביאה לה חתולה שתהיה תחת טיפולה. גילי לומדת מהחתולה על שקט פנימי, להתחיל פעולה ובסבלנות לסיים אותה, וגם- הכי חשוב: ליהנות מהתהליך. כתיבה תמיד גורמת לי הנאה עצומה, והפעם לבי כתב את הסיפור.

האם תחזרי לארץ בקרוב? במה זה תלוי?

בקרוב – לא, כי עוד לא התחלתי אפילו למצות את חיי בפריז. לגבי העתיד אני לא יודעת. לא מתיימרת לנבא עתידות.

מהי שגרת יומך בצרפת? איפה את יותר נהנית? בצרפת או בארץ?

אני קמה ושותה  קפה ממקינטה. מתקלחת  ונדהמת בכל פעם מחדש מהזרם השוצף והעצום שמתנפל עלי. אחר כך יוצאת או ללמד, או לפגישה, או למוזאון, או לשוק. או נפגשת עם חברה או חבר, מטיילת לי. קשה לי לצייר בבוקר. הפריז בחוץ קורצת לי יותר מידי. כל יום שונה מקודמו, אין לי שגרה.

מהו החלום שלך?

ש "וואו" ישמח  ילדים, למצוא מקום מתאים לתערוכה, לעבוד בפריז כשחקנית, להתאהב בצרפתי ולהתחתן איתו. (כך יהיו לי גם ניירות וגם אהבה).

קראתי כמה פוסטים שכתבת בנוגע לחיפוש אהבה… איזה גבר את רוצה?

פנוי שפוי, ראוי,  ולא רפוי.

הצטרפי ל- אתר אישה בפיסבוק ותהני מכתבות מעניינות ואירועים לנשים

 

 

מונולוג מרגש של השחקנית המוכשרת נולי עומר

מאת: נולי עומר

 

"את לא מסתחבקת, בגלל זה את לא עובדת בתאטרון הרפרטוארי"
אמרה לי חברה קרובה, ששנים עובדת בתאטרון.

מיד לאחר הגיית המילה "מסתחבקת", כמו גם אופן הגייתה, שהזכירה גם לי וגם לה את הפלמ"ח הגזעי והחברמני, התפרץ צחוק עוועים שנמשך דקות ארוכות. השיחה הייתה עלי. (אני אני אני … שחקנים.. אוי.. עם כל כך אגוצנטרי…) על זה שאין לי עבודה מסודרת בתאטרון כמו לבן אדם רגיל ונורמלי שסיים בית ספר למשחק, קיבל מלגה בהצטיינות, הוכיח את יכולתו בתחום (כלומר התפרסם (?!) ,מטבע הדברים משולב בהצגות אלו ואחרות ומקבל משכורת נחמודת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לא שלא רציתי, למה לא, בכיף, אך מאז סיום לימודי בניסן נתיב במאה הקודמת, באמצע שנות השמונים, האמת מעידה על כך שהייתי רק רבע שעה בקמרי, בהצגה אחת בלבד: " האבא של החתן", לא ממש מוצלחת, כנ"ל בתאטרון הרצליה ז"ל, ב"GOD " – מחזה של וודי אלן, שמתוך שלל היצירות הגאוניות שלו נשלפה דווקא זו – הכי פחות מוצלחת, הייתי גם כמה דקות בתאטרון ילדים ונוער, ובכך מסתכמת הקריירה המפוארת שלי בתאטרון הרפרטוארי.

נכון שאני לא ממש אוהבת שאומרים לי מה לעשות. כשחקנית, עלי להיות ממושמעת וצייתנית לבמאים. אין לי שום בעיה עם זה כל עוד אני מסכימה עם דעתו וטעמו של הבמאי, אך ככל הנראה, שכיוון שזכיתי בתכונה הטמטומית אינפנטילית שאינה משרתת אותי כלל בחיים – היותי שקופה לחלוטין – גם כשהנהנתי בהסכמה כמו בובת הכלב במכוניות הערסים לביצוע מיזנסצנה או הגשת טקסט שנראו לי מלאכותיים, וניסיתי כמה שיכולתי להיות בסדרית לגמריאית, לא דייקתי לרצונו של הבמאי כי חשבתי בלבי שהוא טועה.

לא שלא ניסיתי שוב ושוב להשתלב. סידרתי לעצמי קול קלילי בטוח בעצמו עלק, אסרטיבית למות ונורא נחמדה וקבעתי פגישות עם במאים, מה יש, תיפגשו איתי, תכירו אותי, תראו מה אני יכולה לעשות, ואכן נפגשתי עם אי אלו. האחד, במאי תאטרון ידוע, ביקש שאכין שני מונולוגים, קומי וטרגי , שנעבוד עליהם. הגעתי שמחה וטובת לב מצוידת בשני מונולוגים ושיר, כמו שביקש, עבדנו בסבבלה, הוא אמר שאני מצוינת. ו..? אני מחכה למוצא פיו. ולא הגיע כל מוצא עד עצם היום הזה. נהדעער. אז למה הייתה הפגישה? למה ביקש ממני להכין קטעים? טוב. לא ברור, והיה עוד במאי, של סרטים וטלוויזיה, שממש שמח לפנייה, אמר שהוא בדיוק עובד על סרט שיש לו שם תפקיד בול בשבילי, רק מה, אני אצטרך לכתוב את התפקיד. הוא סיפר על הרעיון באופן כללי, אני כותבת וממציאה יחד איתו את התפקיד, שולחת במייל את הטקסט, סקרנית, חושבת שיש כאן משהו מעניין, ובמשך שנתיים מזמן קיומה של פגישה זו, היה אומר לי הבמאי מידי פעם כשהייתי רואה אותו ברחוב – עוד מעט אנחנו נפגשים! עוד מעט הצילומים! והנה, לפני מספר חודשים אני מגלה לתדהמתי שהצילומים כבר בעיצומם ואני ממש , אבל ממש, לא בצוות. כתבתי לו מייל, למה? מה קרה? ועד עצם הרגע הזה טרם קיבלתי תשובה.
והיו עוד כהנה וכהנה.

אמרתי לחברה שלי שאין לי ספק שזו אשמתי. משהו בהתנהלות שלי, בהתנהגות שלי מול המערכת לא נכון. את צודקת, אמרה. את צריכה להיות יותר פשוטה. את לא סחבקית!!! צחוק צחוק, אבל היא צודקת. אני לא יודעת לנהל סמול טוק. אני לא יודעת האו טו מינגל. ברגעים האלה, שעלי להיות בין שחקנים, סלברטיזים, צלמים וכו' – אני נהיית רבקה מבת עקיבא, רק חסרה לי צמה עבותה ומבט מצועף. אני כל כך נבוכה שאני מרגישה כמו עמוד אווילי בעל ראש עם רעמת תלתלים גדולה שאינו יודע מה לעשות עם הידיים והרגליים. במצבים כאלו , אם אין לך סיגריה או דרינק ביד ואין לך מישהו לדבר איתו – עדיף להתאבד.
במקרה הטוב, אני נשאלת כשם שאני נשאלת מיד יום 5 פעמים זה שמונה חודשים: "מה, את בארץ?" " כן," אני מזמזמת, " בקיץ נוסעת לפריז, לבדוק,  בפוסט ההוא לא אמרתי שאני עוזבת למחרת, זה לוקח זמן, לעזוב הכל " ואז, השאלה האהובה עלי : "מה את עושה עכשיו?"

זה , כאמור, למקרה שיוצא לי לדבר עם מישהו מהשחקנים / במאים שעובדים נון סטופ. מנקודת מבטי (השרוטה למשעי) אני מאתרת שילוב של התנשאות, רחמים גדולים על היהודיה הנודדת שנוטשת את ארצה מכורתה, דנה את עצמה לגלות וגם -סימון של הערכה קדומה מימי הצמד ההוא.

החברה הציעה לי ללכת לפרמיירות . לא לברוח כדרכי אחרי סיום ההצגה , אלא להישאר כדי לדבר עם הנוכחים. לפנות בסחבקיות קלילית לבמאי ההצגה, למנהל/ת התאטרון, לשחקנים, להיות אני, אבל לא אני בכלל. כלומר מישהי אחרת, שמרגישה נוח באירועים הללו. אבל ממש נוח. לא חשבתי שזה רעיון גרוע, ממש לא, אבל הגוף שלי התכווץ כמו תולעית שנוגעים לה בבטן.

כן לקחתי לתשומת לבי את ההערה שכדי לקבל תפקידים אני צריכה להתנהג אחרת.
אבל להיות מישהי אחרת – זה משהו שאין לי מושג איך נהיים.