סליחה, את רוצה להתחתן איתי? / לילך – סיפור קצר על אהבה / חגית רימון / אתר אישה

סליחה, את רוצה להתחתן איתי? / לילך – סיפור קצר על אהבה

17/3/2014

חגית רימון
חגית רימון

ישבתי על הספסל בתחנת האוטובוס. כבר שנים שאני רוצה לקנות אוטו, לא משנה איזה דגם, לא משנה מאיזו שנת ייצור, העיקר שיהיה לי אוטו. אבל אין לי כסף לזה.
אומרים שהכל עניין של סדר עדיפויות בחיים, אבל זה משפט של אנשים קהי חושים שיש להם הרבה כסף. ולי, למרבה הצער, אין. ואולי לא כל כך למרבה הצער, כי אני לא מתלוננת. כמעט ולא. אמנם אני עדיין גרה עם ההורים, אבל לפחות הם בסדר איתי, נחמדים אליי, יש לי שם יחידה כמעט אינטימית, אז באמת שאין לי על מה להתלונן. לפחות יש לי קורת גג. וגם עבודה די נחמדה כגרפיקאית במשרד פרסום נחשב. המשכורת שלי היא ששת אלפים ש"ח בחודש. לא כל כך נמוכה, אבל לכי תשכרי דירה ותקני אוטו במשכורת הזאת. אז אני מחכה בתחנה.

"סליחה, את רוצה להתחתן איתי?" אני מפנה את מבטי לעבר הקול הגברי. הוא בטח לא מדבר אליי.
"סליחה?" הוא מביט כעת בעיניי, "אפשר לבקש ממך את ידך? זה יעזור אם אני אכרע ברך?"
חייכתי במבוכה. מה עונים על שאלה כזאת? כן, בוא נתחתן ונרוץ לעבר השקיעה?
לא רציתי לפגוע בו. הוא בטח ברח מאברבנל. או שמצלמים כאן סרט מתיחות. למרות שהוא נראה די רציני. הוא המשיך להביט בי. יש לו עיניים יפות. הרהרתי. בהירות. ושיער כהה. הוא אפילו לא חייך. ושום צלם לא קפץ להגיד חייכי אכלת אותה. הוא דווקא נראה טוב. המשכתי להרהר. לבוש ג'קט כהה אופנתי מעל לחולצה מכופתרת בצבע תכלת ועניבה בצבע כחול כהה. תמיר. נראה כמו אחד שעושה כושר. אבל לא באובססיביות.

"לילך, את בטח חושבת שאני משוגע. אבל לא. אני רציני."
מאיפה הוא יודע את שמי?
"אני בן 43. בדיוק היום. והבטחתי לעצמי שעד היום אני אמצא כלה. יש לי הכל. כל מה שתרצי, אתן לך. נעשה ביחד ילדים. כמה שתרצי. ויש לי דירה במגדלי צמרת. חמש דקות מכאן. קומה 14. בואי איתי, אראה לך אותה. אני מקווה שתאהבי את העיצוב של הבית. ואם לא, נעבור לדירה אחרת. יש לי כמה דירות. רק תבחרי."

הבטתי בו והתחלתי לצחוק. מה קורה פה? אלוהים, תגיד לי בבקשה, זה אמיתי? הרי אם זה נכון, אז בטח יש לו מלא מחזרות. למה הוא פונה אליי? שניה, היום האחד באפריל? לא… אנחנו עדיין בחודש מרץ.
"איזה חיוך יפה יש לך, לילכי." אמר הבחור שאפילו לא ידעתי את שמו.
"סליחה, שכחתי להציג את עצמי, אני רונן." אמר והושיט לעברי את ידו.
"נעים מאוד." לחצתי את כף ידו. היא נעימה, אמרתי לעצמי. וחמימה. השארנו ככה את ידינו זו בתוך זו לעוד כמה שניות. עד שהרפיתי.
"לילכי, מה את אומרת? שנתחתן?"
שוב התחלתי לצחוק בשקט. כשהמזל מתדפק על דלתך, לפעמים את מהססת האם לפתוח.
"מה להתחתן?" עניתי. "אתה צוחק, נכון?"
"אני רציני. מאוד. בבקשה בואי איתי עכשיו לדירה שלנו. תגידי אם את רוצה לגור כאן."
"מה דירה? איך אני אסע עם מישהו שאיני מכירה?" שאלתי, למרות שהרגשתי בטוחה.
"הנה", אמר ושלף דבר מה מכיסו. "זוהי תעודת הזהות שלי. תקראי. ואת יכולה לעשות גוגל עליי. תראי שאני אדם אמיתי. כמובן שבגוגל לא תמצאי את עניין הכלה, אבל בכל זאת, תראי שאני לא משוגע."

נטלתי את תעודת הזהות ועיינתי בפרטיה. אכן, הוא בן 43 בדיוק היום. והשם שלו נשמע לי קצת מוכר. עשיתי גוגל בטלפון הנייד וקראתי שהוא עשה מליונים עם פיתוח מיוחד שהמציא. והוא נראה טוב. ואני בת 34. וכל כך רוצה כבר ילדים. אז מה יש לי להפסיד אם אלך איתו?
הוא הושיט את ידו לעברי. ""בואי לילכי. אני רוצה להראות לך את הבית שלנו. הלואי שתאהבי אותו. אזמין לך אוכל איטלקי, בדיוק כמו שאת אוהבת."
"מאיפה אתה יודע שאני אוהבת את האוכל הזה?" השתוממתי.
"סתם ניחשתי." הוא השיב. וחיברתי את אצבעותיי לאצבעותיו. והרגשתי חום מתפשט בגופי. צעדנו יד ביד, ונכנסנו למכוניתו הלבנה והנוצצת. מעולם לא רדפתי אחרי גברים עשירים. גם אין לי מראה של דוגמנית. כסף בהחלט היה יכול לעזור לי, אבל מעולם לא רדפתי אחריו, וגם לא פנטזתי על בעל עשיר.

הוא הדליק את מערכת השמע ברכב ונשמע שיר רומנטי של ה- BEE GEES, אחת הלהקות שאני אוהבת. חייכתי בלב.
"את אוהבת את השיר או להחליף?" שאל רונן.
"אני מאד אוהבת את הלהקה הזאת. שיא הקיטש."
לאחר עשר דקות הגענו למגדל. הוא אמר שלום לשומר, ונכנסנו למעלית. בתוך שתי שניות היינו בקומה ה-14. הוא סובב את המפתח בדלת. ונכנסנו לארמון. רצפה בוהקת. איזו דירה גדולה. "בואי." הוא שוב חיבר את אצבעותיו באצבעותיי וכבר התחלתי להתרגל לחמימות הנעימה הזו. התקרבנו לחלון הענק בסלון. כל תל אביב נפרסה מתחתינו. והנה הים הכחול. האינסופי. המרגיע.
"את אוהבת את הנוף?"
"זה מושלם." השבתי. תמיד מגדלים הפחידו אותי, חששתי שהם יפלו, הם נראו לי יהירים, מתריסים כלפי הטבע, גבוהים מדי. והנה, אני נמצאת במגדל כזה ומרגישה כל כך בטוחה.
"אוי, סליחה שלא הצעתי לך משהו לשתות. מה תרצי? נס קפה? תה? יין? אדום? לבן?"
"נס קפה בבקשה." אמרתי. בהחלט קורה כאן נס. הוא חזר מהמטבח עם צלחת מעוטרת ועליה עוגיות טעימות, ונס קפה ממכונה, עם הרבה קצף, כמו שאני אוהבת.
ראשי התרוקן ממחשבות. הבטתי במכוניות הקטנות למטה.
"היית פעם נשוי?" שאלתי כשנזכרתי במציאות.
"לא. בעצם, כמעט. במשך עשר שנים, עד לפני שנה, הייתה לי בת זוג. דפנה. היא הייתה בת 25 כשהכרנו. גרנו ביחד. לא, לא בבית הזה. בהרצליה. מאוד אהבתי אותה. אבל בכל פעם שהצעתי לה שנתחתן, היא ביקשה שנחכה קצת. כל פעם בנימוק אחר. ובגלל שאהבתי אותה, הסכמתי לחכות. הייתי בטוח שנתחתן. אבל פתאום, לפני שנה, היא סיפרה לי שהיא התאהבה במישהו מהמשרד שלה. ונפרדה ממני. בעצם, זרקה אותי כאילו הייתי שקית זבל. אפילו לא ניסיתי לשכנע אותה שתישאר איתי, כי היא הייתה כל כך נחושה בדעתה. אז נפרדנו. ושקעתי בעצב שלא נגמר. לא יצאתי עם אף אחת. לא הייתי מסוגל. וגם לא רציתי. שקעתי בעבודה. עשיתי חיל, מכרתי את החברה שלי והרווחתי המון. אבל חוץ מזה, לא הרגשתי שיש לי למה לקום בבוקר. עד שראיתי אותך יושבת בתחנה. והחלטתי שאותך אני רוצה. פתאום הלב שלי החל לפעום. להתרגש. תעצור, תעצור, הוא צעק אליי. ועצרתי ויצאתי אלייך. והתפללתי שתרצי אותי.
"אני אשמח להכיר אותך." אמרתי.
"לא להכיר. להתחתן." הוא השיב.
ושוב צחקתי. "תגיד, אתה לוקח כדורים? מה זה העניין של להתחתן?"
"אני רוצה מישהי רצינית. לחיות איתה. לאהוב אותה. לעשות איתה כמה ילדים שהיא תרצה. לחזור הביתה ולקבל נשיקה. חיבוק. שהילד שלי יקפוץ עליי ויבקש שאקח אותו לגינה."
הרגשתי שבטני מתערבלת. התרגשתי מדבריו. ירדה לי דמעה. הנחתי את ידי על ידו. וחייכתי. "זה גם החלום שלי." אמרתי בשקט. "זה גם החלום שלי."

 

מאת: חגית רימון

נישואים – עם יד על הלב 

נישואים – עם יד על הלב 


מאת: טל בוקריס

נישואים… צריך לדבר על זה, או לכתוב, לפחות לקרוא…. אבל עם היד על הלב.
ולא פשוט לשים "יד על הלב", בנושא עדין שכזה.
לא  פשוט, כי כל מי שנשוי יותר מ10 שנים כבר מבין שאהבה – זה לא כל הסיפור, שתשוקה לא בהכרח לעולם נשארת, פנטזיות אין רק באגדות וחלומות נועדו להתחלף.
זה כנראה מה שעושה את הנישואים  לנושא עדין, מורכב ומסובך, אבל זה בדיוק מה שיכול לעשות את-זה הכי פשוט: ההבנה שנישואים לא תמיד נוצצים כפי שהם נראים והקבלה שנישואים  לא בהכרח  צריכים להיות נוצצים.

 

 

נישואים באופן כללי ופשטני מאד,  צריכים להיות בנויים  על איזון בין בני הזוג, בהתאמה לזוג ובהבנה מלאה שבזוג יש יותר משניים: יש זוג, יש גבר,אישה , יש ילדים,משפחה,חברים,עבודה, אני  ואתה!

כשמדברים על נישואים, מיד תמיד מדברים על אהבה, אבל כשרוצים לדבר על נישואים עם "יד על הלב", יש להגדיר את מושג "האהבה" מחדש,כי נישואים ו"אהבה" בפרשנות הטבעית שלה, הולכים יחד בשנים הראשונות אח"כ הם הולכים ביחד לישון וגם זה כבר לא בטוח :).
"אהבה" בנישואים מיוחסת בעיקר לרוך, עדנה, שלווה, שותפות, ביטחון, דאגה, אכפתיות, הדדיות, תמיכה, עזרה, שלמות ושייכות – זו אהבה שאין לזלזל בה ואין להמעיט בערכה , זו אהבה שיכולה לשמח ולמלא את החיים בתכנים רבים,זו אהבה שיכולה לעבור טלטלות, סערות, יבשות ושיממון.

כשמדברים על נישואים, צריך לדבר על "תשוקה" ועל כל המשמעויות של המילה המשקיקה הזו, אבל כשרוצים לדבר עם "יד על הלב" צריך להפסיק לחפש תירוצים והגדרות כי ל"תשוקה" יש פרוש ברור ומוגדר: חמדה, חיזור, כמיהה, ערגה, תאווה – מן הרבה מילים כאלה שמתארות געגוע, מן מילים כאלה שאי אפשר ממש להסביר – צריך להרגישששש.
כשאת/ה נמצא עם  אותו אדם יום יום, שנים על גבי שנים  טבעי, ברור, מקובל ומובן שלא תמיד תתגעגע או שלכל היותר, תתגעגע פחות. אפשר לדמות את ה"תשוקה" בנישואים ל"מערכת היחסים" שבין הים והחוף: לא משנה כמה שנים הים והחוף שלובים אחד בשני….יש ימים שהים מתגעגע לחוף, בימים שכאלה, הוא מסתער בגלים לכיוונו ובמפגש בניהם יש חיבור, השלמה , קבלה. ישנם ימים שהים שותק,עסוק בשלו ולעצמו, הוא יודע שהחוף שם….. מחכה, עד לגעגוע הבא. לא הים ולא החוף נבהלים כשהשקט בניהם , הם יודעים במעמקיהם שמתישהוא יבוא שוב  הגל, הוא יהיה אחר, שונה אבל הוא מגיע.

כשמדברים על נישואים מותר גם לדבר על פנטזיות, אבל "עם היד על הלב".
כל איש מקצוע אחראי ומיומן יאמר ויצטט מחקרים רבים בנושא, ומסכמים שפנטזיות נועדו להישאר פנטזיות. פנטזיות לא בהכרח חייבות להתממש ולפעמים עדיף שלא.
לפנטזיות יש נטייה להיות  הזויות,דמיוניות  ואידיאליות.
חזקות ככל שיהיו ורצוניות ככל שיהיו תשאירו אותן שלכם בלבד – מעטים אלו שיבינו ורבים אלו שיבקרו.
אבלללל פנטזיות יוצרות ריגוש ,הדבר הזה שכולם רוצים,צריכים ומתגעגעים. ( כן – כוללללללם). לריגוש יש את הכוח לעורר את התשוקה ולהביא את הגל להתנפץ בחוף –  אז למה לוותר על פנטזיה אחת, שתיים…
כשמדברים על נישואים ושמים "יד על הלב" מדברים גם על חלומות, החלומות שהיו לכם כשנישאתם והחלומות שיש לכם בבגרותכם. חלקם וודאי הצלחתם לממש ,חלקם לא וחלקם עדיין לא. היופי בחלומות, שדווקא  הם,נועדו למימוש ומותר ורצוי לו לאדם ולזוג שיהיו להם כמה שיותר חלומות. החלומות יוצרים ריגוש ,חלומות משותפים יוצרים ריגושים משותפים  ומכך נוצר חיבור. חפשו תמיד עוד ועוד חלומות, ביחד ולחוד, החליפו אותם כמה פעמים שתרצו, העיקר שלא תפסיקו לחלום. כי בניגוד לחלומות של שינה, חלומות מהסוג הזה משאירים אותנו ערניים, חיוניים ,מלאי אנרגיות לתשוקות ישנות,פנטזיות חדשות ואהבה…

נישואים עם "יד הלב" מלמדים ומזכירים לכל זוג, שבזוגיות יש שני אנשים נפרדים.
כל אחד מהם, צריך תמיד לשאול  את עצמו: מהו הדבר הזה, שאם היה לי אותו עכשיו, הייתי מאושר? וללכת על זה.
כמו שנהוג לומר היום :" אני על זה"  ועם "יד על הלב"- גם אני! 

 

 

 

שבירת המיתוס לגבי אהבה ונישואין  

-"עכשיו אני רוצה שתספר לי איך זה היה פעם, בהתחלה, זוכר?" שאלתי. " פעם היה פעם … הכול היה אחרת" הוא אמר בציניות מהולה בכעס…  

מאת: המאמנת תמרה חרמון

תמרה חרמון, מאמנת
תמרה חרמון, מאמנת

באחד מימי העבודה, הטלפון צלצל ועל הקו היה ר'- אחד המתאמנים האהובים שלי. בחור לקראת שנות ה- 30 שלו, נאה מאוד, נשוי במשך מספר שנים לא מבוטל לאישה מדהימה, שהכרתי באופן אישי. אחד הזוגות ה"נוצצים", שהיוו דוגמא ומופת לזוגיות מלאת אהבה בעיניי.
" מה שלומך?" שאלתי.
" תשמעי, נמאס לי מהכל" הוא אמר.

לא הייתי רגילה לשמוע אותו מדבר כך. תמיד חיוך היה מרוח על שפתיו. לאחר שיחה של דקות אחדות, הבנתי שיש משבר בחיי הנישואין שלו. הוא סיפר שלאחרונה הוא מוצא את עצמו במריבות לא מועטות עם אשתו "אפילו על שטויות" הוא אמר, "אבל באמת נמאס לי מהכל, אולי זה נגמר בינינו??" הוא שאל אותי.

תוך כדי שיחה, הוא תיאר לי את השגרה המעייפת של חיי הנישואין שלו ושל א'. מבחוץ הם תמיד הציגו "עסקים כרגיל" אבל השֵד הקרוי  "ההרגל" בא לבקר במשכנם, ונשאר לגור שם.

למרות שלא יכולתי לראות את ר' – עדיין זה היה ברור מתוך טון הקול שלו, מתוך השימוש שלו במילים מסוימות ("נמאס לי", "הכול" , "אני עייף כבר") וההתמקדות שלו בהפניית אצבע מאשימה כלפי אשתו – שהרגשות שלו והמסקנות שלו לגבי הזוגיות שלו הן פונקציה של התבניות שהוא אימץ לעצמו באופן אוטומטי, אפילו לא במודע. על מנת ליצור שינוי בזוית הראיה של ר' כלפי המצב זה היה ברור לי לחלוטין שיש לפוגג את הערפל לגבי כל אחת מהתבניות הללו ולגרום לו לראות את האחריות שלו בעניין.

-"עכשיו אני רוצה שתספר לי איך זה היה פעם , בהתחלה, זוכר?" שאלתי.
" פעם היה פעם …הכול היה אחרת" הוא אמר בציניות מהולה בכעס.

– " צייר לי תמונה עם פרטים רבים ככל האפשר" ביקשתי.

מהר מאוד התחלתי לשמוע שינוי בגוון קולו המעייף והחלוש של ר'. אט- אט יכולתי לשמוע אותו מתחיל להיות נוכח להתלהבות, שמחה וככל שהתעניינתי יותר וחקרתי לעומק, החיוניות בקולו צבעה את כל השיחה.

השלב הבא של השיחה היה להעמיד את ר' נוכח האחריות שלו ביחסים. הוא יכול היה להיווכח שהוא שם את כל האשמה בידיה של אשתו במסווה של אחריות וחיכה "שמשהו יקרה" מעצמו במקום להיות היוזם בשינוי שאפשרי בזוגיות שלהם.
ר' הבין במהרה שהכול נמצא בידיים שלו.

אחר כשבוע, בערך , הטלפון צלצל במשרד. זה היה ר' : "התקשרתי לומר לך תודה ולהוקיר אותך על השינוי שעשית בזוגיות שלי".
"תשתף אותי מה קרה מאז מהשיחה האחרונה שלנו. אני רוצה לשמוע הכול" אמרתי בחיוך.

"אז ככה. מיד באותו היום שדיברנו, חזרתי מהעבודה מוקדם הביתה, ותפסתי אותה לשיחה. סיפרתי לה על השיחה שלנו. אמרתי לה, שנוכחתי לעובדה, שכבר הרבה זמן, אני מחכה שמשהו יקרה מעצמו ביחסים שלנו. אני מצפה  שהיא תיזום משהו מהצד שלה – ואני, בעצם ל א ע ו ש ה כ ל ו ם . רק מאשים אותה, מתוסכל ממנה , מהזוגיות שלנו ומהמצב בכלל.

התנצלתי בפניה על איך שהייתי פאסיבי, על זה שהפסיק להיות אכפת לי ממנה ומהיחסים שלנו. את לא יודעת איך פחדתי מהשיחה הזאת. חשבתי שהיא תעיף אותי לעזאזל. ביקשתי סליחה – והיא סלחה לי!! את מאמינה?" אמר.
– " ואז, מה היה?" שאלתי.
– "אז ככה. אמרתי לה שאני אוהב אותה יותר מתמיד והבטחתי לה שמעכשיו אני אהיה הגבר שהיא הכירה – מחזר, אוהב וכריזמטי." הוא אמר בקולניות מתלהבת.

"היא אמרה שהיא סולחת לי, ואמרה שהיא אוהבת אותי. מאז בכל ערב כשאני חוזר מהעבודה, אנחנו לא מדליקים את הטלוויזיה בבית. אחרי שהילדים נרדמים, אנחנו יושבים בסלון על כוס יין ומדברים חבוקים לתוך הלילה. את לא מאמינה, אני מרגיש כמו שהרגשתי כשהכרתי אותה, לפני שנים. אני מתרגש, ומחכה שהעבודה רק תגמר ואני אגיע הביתה לאהובה שלי".

***

לומר שיחסים ארוכי טווח נכנסים לרוטינה של שיגרה ומה שהיה בהתחלה מלא רגשות אהבה, תשוקה והתלהבות נעלמים אט-אט – זו אמונה רווחת. באופן אישי, אני לא מאמינה בה. אני מאמינה שניתן ליצר את כל הרגשות הללו, כל פעם מחדש כי רגשות – זה משהו שאנחנו יוצרים.
לא בכדי המוטו שלי : "אהבה מנצחת – תמיד"

אתם מוזמנים לפנות אליי בכל שאלה ו/או התייעצות לגבי יחסים שחשובים לכם או בכל תחום חיים אחר שבו הייתם רוצים לעשות שינוי. פגישת התייעצות תאפשר לכם לקבל מושג גדול יותר על מה שאתם רוצים להשיג.

תמרה חרמון – מאמנת לחיים בגישה האונטולוגית
טלפון 0525-918401

הצטרפו לדף אתר אישה בפייסבוק!