שלמות והשלמה וחיבור לנשמה 

שלמות אינה מושלמות. שלמות היא חיבור בין החלק הרוחני והחלק הפיזי. שלמות היא הידיעה שהכול נכון ופועל לטובתי הגבוהה ביותר.  

מאת: שושנה דונאיה

 

שלמות אינה מושלמות. שלמות היא חיבור בין החלק הרוחני והחלק הפיזי. שלמות היא הידיעה שהכול נכון ופועל לטובתי הגבוהה ביותר.

השלמה מוגדרת פעמים רבות כויתור, השלמה מתוך ייאוש , שככה זה ואין ביכולתי לשנות. השלמה אינה ויתור, השלמה היא היכולת לקבל אירועים שנראים לנו חסרי הסבר והגיון ולדעת שיש מאחוריהם אמת גדולה שכרגע אין ביכולתי לראות או להבין.

לדוגמא, באחד הטיפולים שלי, כשהכנסתי את המטופל למדיטציה לראות את האירוע שלו. בקשתי שיגדיר מה הוא מרגיש. התשובה היתה השלמה. בקשתי שיפרט את הרגשתו והתשובה היתה – דיכאון, אין לי סיכוי ליצור את מה שאני רוצה בחיים האלה, אני כבר בן חמישים ,כבר לא יהיו לי ילדים , זוגיות כמו שאני רוצה.

תשובתי הייתה שאין זו השלמה, זהו ויתור על החיים, על האמונה בעצמו.
הטיפול שנעשה היה על האירוע בחייו שפעם ראשונה ויתר על השליטה בחייו, על כוחו. האירוע לקח אותנו לגיל 3 ששם איבד את סבו והוריו לא סיפרו לו על כך, הם הסתירו ממנו את עובדת היעלמותו של סבא כאילו לא קרה דבר. הוא הרגיש שמשהו לא בסדר אך לא יכול היה להסביר. תחושתו היתה שאפשר להיעלם כך סתם, וגם הוא יכול להיעלם כך סתם. באותו רגע הוא ויתר על השליטה על חייו, הוא ויתר על האמונה בעצמו ובחייו.

בתיקון שנעשה, לאחר ההתחברות לנשמה, הוא ראה את עצמו נפרד מסבא, הוא אמר לו שהוא אוהב אותו, ושאל את סבא למה הוא מוכרח ללכת. התשובה היתה – כי סיימתי את תפקידי, אני עייף. הוא נפרד מסבא באהבה, וכשהסבא נפטר הוא הילד בן השלוש הבין בתחושה שזה בסדר שסבא הולך ותמיד ילווה אותו. התובנה היתה שאין מוות, סבא אולי לא יהיה בגוף לידו אך תמיד ילווה אותו בנשמתו.

התחושה הייתה של הקלה. השכל , המוח המודע מתקשה אולי להבין זאת אך מוח הבטן מרגיש ומבין. זוהי הבנה עמוקה שבאה מהידיעה הפנימית.

מהי שלמות? כיצד נוצרת שלמות?

שלמות נוצרת כשאנו חשים שקט פנימי, הפחד נעלם, ולמרות שיש עדיין אי וודאות בחיינו ועדיין התמונה העתידית אינה בהירה לנו, אנו חשים שקט, אמון, אמונה וסומכים. זוהי השלמות. כשהשכל המודע מסכים בהנחייתנו לקבל שמה שהוא רואה מוגבל ויש דברים מעבר שאולי אינם ברורים לו אך אני יודעת ואני שלמה עם מה שיש.

כיצד ניתן להגיע לשלמות זאת?

תהליך החיבור לנשמה הוא תהליך שמביא אותנו יותר ויותר להרגיש שלמים. אמרנו ששלמות היא חיבור בין החלק הפיזי והרוחני. כשאו נולדים יש בנו שלמות. יש חיבור. כשאנו עוברים בחיינו פציעות, טראומות, אירועים שבהם אנו חווים פחד גדול, כעס, פגיעות גדולה אנו חווים מצב שבו אנו מתנתקים מחלקים אנרגטיים של החלק הרוחני שלנו. אנו אומרים זאת בלשון העם – "נשמתי פרחה מרוב פחד". ברגעים כאלה אנו מאבדים חלקים אנרגטיים של נשמתנו, החלק הרוחני שלנו.

כתוצאה מאירועים אלה, אנו מאבדים עוד ועוד ואנו הולכים ומתרחקים מהיכולת שלנו לחוות את החלק הרוחני, את הנשמה, העצמי הגבוה שלנו. אני חווים רק את החלק המודע שלנו שרואה את התמונה המוגבלת של המציאות הפיזית. קשה לנו לתת אמון בעצמנו ובחיים כשכל מה שאנו רואים זה בעיות וחוסר שלמות.

בתהליך החיבור לנשמה אנו מטפלים באירועים האלה, משחררים את המסה האנרגטית שיושבת לנו בגוף כתוצאה מהטראומה, הפחד או הכעס ומתחברים חזרה לאותו חלק רוחני גבוה שלנו. השלמות בתוכנו הולכת וגדלה והיכולת שלנו לחוות את החיים מתוך שלמות וביטחון בעצמנו ובחיים הולכת וגדלה.

שלמות היא מצב המאפשר לנו להכיר בידע הפנימי שלנו שלא תמיד יש לו סיבות מודעות, אך כשאנו סומכים על הידע הזה אנו נדהמים מהתוצאות.

אני רוצה לספר כאן סיפור אישי על ההסכמה להאמין במוח הבטן שלנו, באינטואיציה ובהדרכה הפנימית שלנו.

לפני שנים, כשעברתי דירה למקום חדש, נפגשתי אז עם מנהל המתנ"ס במחשבה להציע להציג את ציוריי בלובי המתנ"ס. למתנ"ס היה לובי גדול וריק מכל תמונה או קישוט. מחשבתי הייתה ששני הצדדים נתרמים מכך. מנהל המתנ"ס הסכים כמובן בשמחה ומתוך השיחה שנוצרה ביקש לדעת מה אני עושה. הסברתי שעד כה לימדתי ילדים ונוער אמנות וכרגע אני מתחילה ללמד ולטפל במודעות וריפוי.
נושא האמנות שימח אותו והוא הציע לי ללמד בסדנאות העשרה של המתנ"ס. המקום היה חדש ונבנו בתי ספר חדשים באזור.

הסכמתי מתוך מחשבה שעד שאתחיל למצוא את האנשים שלי לסדנאות המודעות אלמד בינתיים אמנות בבתי הספר. הסכמתי ומיד עם הסכמתי הרגשתי במוח הבטן שלי תחושה לא טובה. התחושה הזו התחזקה גם כשמנהל המתנ"ס התקשר ומסר שכמאה ילדים נרשמו לסדנא שלי.

אקצר בסיפורי ורק אספר שויתרתי על הדרכת ילדים במתנ"ס, למרות שתגובתו של בן זוגי הייתה אז " למה? מתנ"ס זה מקום בטוח, בינתיים עד שתתחילי ללמד את הסדנאות שלך"…

בכל זאת בחרתי להקשיב לתחושת הבטן שלי שאמרה לי שמשהו שם לא מתאים לי. ולאחר 3 חודשים התברר לתדהמתי שהמתנ"ס פשט את הרגל, היה חייב מיליונים לספקים והמדריכים שעבדו במסגרת המתנ"ס בבתי הספר לא קיבלו את שכרם במשך חצי שנה ונאלצו לתבוע אותו דרך הערכאות.
אני עצמי נדהמתי כיצד ההקשבה שלי לתחושת הבטן שלי הצילה אותי מהניסיון הזה.

ככל שאנו לומדים לסמוך ולהקשיב אנו נוכחים שהידע והתשובות נמצאות בתוכנו. לעתים לוקח קצת זמן להיווכח בכך אך תמיד זה מגיע ובגדול.

באהבה, שושנה דונאיה
מורה רוחנית, הילרית, מתקשרת
מפתחת השיטה "חיבור לנשמה עם המלאך מיכאל"

 

אודי – סיפור קצר 

אודי היה מלך הכיתה. ילד בן עשר. תלתלים בצבע קש. נמשים פזורים על פניו היפות. הוא היה הכדורגלן הטוב בשכבה… 

אודי היה מלך הכיתה. ילד בן עשר. תלתלים בצבע קש. נמשים פזורים על פניו היפות. הוא היה הכדורגלן הטוב בשכבה. פעם בשבוע, בימי ראשון, הוא הלך ברגל, חצה את החולות הזהובים ופסע במדרכות המובילות לביתה של מיכל. הוא נהג לעלות עם הכדור לקומה השנייה שבה גרה, לשתות איתה כוס מיץ ולאכול עוגיה, ואחר כך ירדו שניהם לחנייה של הבניין.
"תעמדי כאן, ואני אבעט." נהג לומר לה ברוך.
"אל תבעט חזק, שלא אפגע."
הוא בעט את הכדור בעיטה לא חזקה, והיא תפסה אותו בשתי ידיה, מחייכת בסיפוק.
"יופי. מצויין." זרחו עיניו. "עכשיו תכווני אליי."
היא בעטה לעברו. הוא עצר את הכדור, ליהטט בו ימינה ושמאלה, הקפיץ אותו על רגלו חמש פעמים ברצף, עקף אותה והבקיע גול.
"תן לי לנסות", ביקשה. היא הצליחה להקפיץ את הכדור פעמיים, וזהו. הכדור עף הצידה.
"תראי איך אני עושה, ותנסי שוב."

מיכל ניסתה פעם אחר פעם, עד שהצליחה להקפיץ את הכדור על רגלה שלוש פעמים. אחר כך הם נהגו להתמסר. הכדור נבעט מצד לצד, מרגליה לרגליו וחוזר חלילה.
"תזיזי את כף הרגל ימינה, ואז תבעטי. לא עם האצבעות."
היא עשתה כהנחייתו, והכדור עף לעברו בצורה מדוייקת.
"את בועטת נהדר."
עוד כמה התמסרויות ובעיטות והקפצות ולהתראות. עד הפעם הבאה.

*

"אחח. איי." מיכל הרגישה נקישה כואבת בעורפה, בעודה מציירת שמש מאירה על בלוק הציור. כשסובבה את ראשה לאחור כדי לראות מהו מקור הפגיעה, גיר לבן ניחת על רגלה. היא הניחה את אצבעותיה על מקום הפגיעה, ולפני שהספיקה להבין מה אירע, גיר נוסף התעופף ופגע בגבה. "אחחח". צעקה חלשה בקעה מגרונה. אודי הסתכל עליה כשחיוך פרוש על פניו. לידו עמדו רני ונמרוד, ידיהם מונפות במצב היכון, אוחזות בגירים. שלושתם הביטו בה ונראו מרוצים כנשר שמצא גווייה. אודי?? לא יכול להיות. דווקא הוא מכולם? עלבון צורב התפשט בתוכה. מדוע הוא מכאיב לי? מה הם רוצים ממני? היא רצתה לדרוש מהם לחדול להכאיב לה ולבייש אותה מול ילדי הכיתה, אך קול לא יצא מפיה. היא נותרה ישובה על הכסא. מכווצת. חסרת אונים. היא הניחה את כפות ידיה מול פניה כדי להגן על עצמה. הילדים מסביב המשיכו לצייר, לפטפט, לעלוז. המורה לציור לא עשתה דבר, ייתכן שכלל לא הבחינה במתרחש. דמעות עמדו בעיניה, אך היא התאמצה לעוצרן. לא אראה להם שנפגעתי. לא אראה להם שנעלבתי. הלוואי שהשיעור כבר ייגמר.
"מיכל המגעילה". אמר אודי ויידה עליה גיר שפגע בכתפה.
"מיכל המטומטמת". אמר רני.
"קחי עוד אחר". צהל נמרוד.
דמעות של כאב ועלבון שייטו בתוך נשמתה. רק לא לבכות. רק לא לבכות. די כבר. עזבו אותי. לא עשיתי לכם דבר. אתם לא מתביישים? היא רצתה להיעלם מהמקום ולנחות בחדרה.

הצלצול לסיום הלימודים הגיע, והיא אספה לתוך תיק הציור את צבעי הפנדה ואת השמש המאירה ופסעה לבדה לעבר ביתה. "אני לא רעבה". אמרה לאימה, פנתה לחדרה והתכסתה בשמיכה.

שנה ומחצה אחר כך סיפרה לה אמה באופן אקראי: "את יודעת? אודי היה מאוהב בך."
"מה? מאיפה את יודעת?" מיכל זקפה את גווה והדם שבעורקיה הגביר את זרימתו.
"מירה, מחנכת הכיתה אמרה לי זאת אתמול בערב, כשנפגשתי איתה." מיכל שתקה. מעכלת את המידע. תחושת העלבון עדיין הייתה צרובה בנשמתה. מאז אותו היום נפסקו משחקי הכדורגל, ובמקומם היא התאמנה בפסנתר. את ההתמסרויות בכדור בימי ראשון החליפו יצירות של שופן, בטהובן ובאך.
"מה פתאום מאוהב בי? זה לא יכול להיות. את בטוחה? זה מה שהיא אמרה או שאת סתם אומרת לי?"
"וכי מדוע שאשקר?"

הידיעה המפתיעה נעמה לה כליטוף על לחיו של ילד חולה. הוא היה מאוהב בי. בי. בי מכולן. עכשיו הכל ברור. הוא זרק עליי גירים כדי למשוך את תשומת ליבי. איך לא הבנתי זאת קודם? הייתי צריכה להבין. חבל שלא הבנתי.

חגית רימון, עו"ד וכתבת "אישה"

hrimon@gmail.com