ד"ר שמואל סעדיה, עו"ד: "עקרון השוויון נכשל בהשגת השוויון" – העדפה מתקנת לנשים

מאת: ד"ר שמואל סעדיה, עו"ד

התמונה להמחשה בלבד
התמונה להמחשה בלבד

 

העדפה מתקנת הינה תולדה של ההכרה בעובדה שעקרון השוויון נכשל בהשגת השוויון הלכה למעשה.

בישראל, הסטטיסטיקה מראה פערים בשכר, במילוי תפקידי ניהול, בייצוג פוליטי ובהשתתפות נשים בדירקטורים של חברות. אני סבור כי הפערים בין נשים לגברים, נובעים מאפליה ולא רק ממקריות או מהבדלים אינהרנטיים בין נשים לגברים, וזאת לאור התנהגויות שונות של רשויות ציבוריות ושל גורמים פרטיים, אשר ניתן למצוא בפסיקת בתי המשפט לאורך השנים. נשים נאלצו לפנות לעזרת בית המשפט כדי לזכות בזכויות בסיסיות להשתתף בגופים ממלכתיים למתן שירותי דת, להיכנס לקורס ניהול בחברת אל-על, להיכנס לקורס טייס בצבא, להיכנס לקורס ניהול בחברת "אל על" ועוד מקרים נוספים.

לכן אני סבור כי הגיעה העת למהפך בזכויותיהן של נשים, להפסקת האפליה המתמשכת והענקת מלוא הזכויות לנשים בעיניו קיימת חשיבות רבה לחיסול האפליה נגד נשים.

לענין זה יפים דבריו של כבוד השופט בך, בג"ץ 104/87 נבו נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד מד (4) 749, כדלקמן:

 "ההפליה היא נגע היוצר תחושת קיפוח ותיסכול. היא פגמת בתחושת השייכות ובמוטיוואציה החיובית להשתתף בחיי החברה ולתרום לה. חברה אשר בה נוהגת הפליה איננה חברה בריאה, ומדינה שבה נהוגה אפליה לא תוכל להיקרא מדינה מתוקנת."

 ראויים לאיזכור בהקשר זה דברי חברי, השופט ברק, בבג"צ 953/87, 1/88[5], בעמ' 332:

"…אין לך גורם הרסני יותר לחברה מאשר תחושת בניה ובנותיה, כי נוהגים בהם איפה ואיפה. תחושת חוסר השוויון היא מהקשה שבתחושות.

היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם".

 נראה, שלא תמיד קיימת ערנות מספקת לנושא ההפליה כאשר זו פועלת נגד נשים. ראה לעניין זה, לדוגמה, את העובדות ששימשו רקע לע"א 89/85 [6], בעמ' .531

נניח, כמקרה היפותטי, כי גיל הפרישה המוקדם היה חל על יוצאי עדה מסוימת, מהנימוקים שבני עדה זו מעדיפים לשבת בחיק משפחתם וכי לדידם ההשתתפות בשוק העבודה הינה משנית, וכן כי פרישה כפויה זו מהווה הגנה מיוחדת עבורם, בשל העומס הרב בו נשאו בתקופת בחרותם. אין ספק בלבי, כי הכללה מעין זו, והקביעה שבעקבותיה, היתה מצטיירת מיד כהפליה הזועקת לשמים. ברי שלא הייתי נזקק כלל לפרט את ההשלכות הכלליות השליליות של ההבחנה כדי לנמק את הקביעה, כי המדובר בהפליה פסולה.

כאשר בית המשפט נתקל בהבחנה בין קבוצות, עליו לבחון בשבע עיניים, אם אין הבחנה זו מבוססת על תפיסות כוללניות סטריאוטיפיות, שאין מקורן אלא בדעה קדומה.

 כמו כן אני מאמין כי העדפה מתקנת כלפי נשים נועדה לנתץ את המחסום הבלתי נראה המוצב בפני התקדמותם של נשים בחברה.

לדעתי יש לעלות את המודעות בחברה למעמדן של הנשים ומצוקתן האמתית וכן אני מייחל לכך שבמשק הישראלי מצבן יתוקן. אני סבור שישנן מספר דרכים שבהן החברה במשק יכולה לבצע העדפה מתקנת:

אפשרות אחת הינה העדפה בין שווים – לדוגמא כאשר מגיעים למקום עבודה מספר מועמדים עם נתונים זהים, תינתן עדיפות לנשים. תמיכה בגישה זו ניתן למצוא בחקיקה מפורשת של הכנסת, הוראת סעיף 18א לחוק החברות הממשלתיות, תשל"ה-1975(להלן: "החוק") לפיה יש להעדיף נשים על פני גברים באיוש תפקידי דירקטורים בחברות ציבוריות. בג"ץ אף אכף חקיקה זו בבג"ץ 453/94 ובג"ץ 454/94 שדולת הנשים בישראל נגד מדינת ישראל ואח', הידוע גם בשם "בג"ץ הדירקטורים", שדולת הנשים הגישה שתי בקשות לבג"ץ נגד ממשלת ישראל, שר התחבורה, שר האנרגיה והתשתית ושר האוצר בענין אי חוקיות המינויים בהרכב הדירקטוריונים בחברות ברשות הנמלים והרכבות ובחברת בתי הזיקוק לנפט בע"מ אשר בא לידי ביטוי באי יישום החובה המוטלת על השרים מכוח סעיף 18א(ב) לחוק. ד"ר שמואל סעדיה, עו"ד סבור כי זהו פסק דין אשר מהווה פריצת דרך ומתן הכרה תקדימית בצדקתו ונחיצותו של מכשיר העדפה מתקנת לצורך מיגור תופעת האפליה הבלתי מוצדקת של נשים בשל מינן. לענין זה יפים דבריו של כבוד השופט מצא, בג"ץ 453/94 שדולת הנשים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מח(5), 501, כדלקמן:

"רעיון "ההעדפה המתקנת" (או: "המקדמת", action affirmative) נגזר מעקרון השוויון, ועיקרו הוא בהעמדת אמצעי של מדיניות משפטית להגשמת השוויון כנורמה חברתית תוצאתית. לבו של עקרון השוויון (על-פי התפיסה המסורתית) הוא ב"יחס שווה אל שווים", וביטויו הרגיל בחיי החברה הוא במתן הזדמנות שווה לכול. דא עקא, שמתן הזדמנות שווה עשוי להשיג תוצאה שוויונית רק כאשר האוכלוסיות המתמודדות עושות כן מעמדת מוצא שהיא פחות או יותר שווה; שכן רק בתנאים של שוויון התחלתי הינן בעלות סיכויים שווים להשיגה. לא כן הדבר באוכלוסיה המורכבת מקבוצות חזקות במיוחד ומקבוצות חלשות במיוחד. פער ניכר בשויון היכולת, בין שמקורו בחוקים מפלים שהיו תקפים בעבר ועברו מן העולם, ובין שנתהווה בעטיין של תפיסות עולם פסולות שנשתרשו בחברה, מגביר את סיכויי הקבוצות החזקות וגורע מסיכויי הקבוצות החלשות. ההעדפה המתקנת באה לאזן פער זה. היא מבוססת על התפיסה, כי בחברה שחלק ממרכיביה מצויים בעמדת מוצא נחותה, אין די במתן הזדמנות שווה לכול. מתן הזדמנות שווה, בנסיבות כאלו, יקיים רק נוסחה של שוויון פורמאלי, אך לא יזמן לבני הקבוצות המקופחות סיכוי אמיתי לקבלת חלקן במשאביה של החברה. קיומו לאורך זמן של שוויון פורמאלי בלבד מעלה את החשש שבשל דרכו של עולם ומנהגי הבריות, תונצחנה תוצאותיה של ההפליה. תיקון עוולות העבר והשגת שוויון מעשי יכולים, לכן, להיעשות רק בהענקת יחס מועדף לבני הקבוצה החלשה."

אפשרות נוספת הינה העדפה בין "כמעט" שווים – גם אם השקלול הסופי של האישה נמוך במעט על פני הגבר, יש לתת עדיפות לנשים. עוד דרך אפשרית הינה קביעת מכסה לשינוי חברתי – הצבת יעד בחברות ופלטפורמות במשק, לעלות את נתוני העסקת הנשים.

בימים אלו  אני כותב את ספרי השביעי הסוקר את הזוגיות והשפעתה על המקרא, השירה  והמשפט – כאשר בליבת הספר אף סקירת  נשים מהתנ"ך והמסורת היהודית אשר באומץ ליבן ותושייתן הביאו להצלת העם היהודי ושינו את פני ההיסטוריה האנושית.  אני מאחל לכל בית ישראל, שנה טובה, שנה של בריאות איתנה, עשיה ברוכה וכי בפתחה של שנת תשע"ו – תהא שנת עבודה ושוויון.

בכבוד רב,

ד"ר שמואל סעדיה, עו"ד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"לאהוב את מה שיש" – תמיד? בכל מצב?

מאת: חגית רימון

חגית רימון
חגית רימון

 

"לאהוב את מה שיש" זו אחת ההמלצות שאיני מסכימה איתן. כלומר, זה יכול להיות נכון לפעמים, אבל לא תמיד ובכל מצב.

האמירה הזו – לאהוב את מה שיש – גורמת לאנשים להישאר בדירה שהם לא אוהבים, בזוגיות שאינה עושה להם טוב, בעבודה לא מספקת…
מדוע "לאהוב את מה שיש", כאשר רגעי העצב מאותו דבר מה, עולים על רגעי השמחה?

אני מאוד מזדהה עם ההמלצה: "להודות על מה שיש". גם אם מצבנו או מה שיש לנו אינו הכי טוב, הרי תמיד יש יותר גרוע, אז תודה על מה שיש. זה לא מובן מאליו. וכן, ניתן גם לשאוף ליותר טוב. לעומת זאת, ההמלצה הזו לאהוב, סתם גורמת לדיסוננס, כי נדרש מאיתנו לאהוב משהו שבעצם איננו אוהבות. זה יוצר חוסר הרמוניה ובלבול פנימי.
שמעתי מספר אנשים שאמרו שכדי להשתחרר מדבר מסויים, צריך לאהוב אותו. ניסיתי את הדרך הזו זמן רב, לגבי חפץ שהיה ברשותי. כמעט הכרחתי את עצמי למצוא דברים טובים באותו החפץ. לקח לי די הרבה זמן עד שהחלפתי אותו… ולאחר שהחלפתי, אמרתי לעצמי כמה חבל שלא עשיתי זאת לפני כן! שהרי במשך תקופה ארוכה "הכרחתי" את עצמי לראות את היתרונות שבאותו החפץ, לאהוב אותו, וסתם נתקעתי עם משהו שאינו הכי טוב עבורי.

אז מה דעתי?
להודות כל יום, כמה פעמים ביום, על מה שיש. אבל מה שאינכן אוהבות – אדם (אותו ספציפית או את ההתנהגות שלו) או חפץ – תהיו כנות עם עצמכן, ותאמרו – לא, איננו אוהבות את זה. אין שום סיבה בעולם שנשקר לעצמנו ונאמר שאנו כן אוהבות.
אמירת האמת לעצמנו גורמת לשינוי, והשינוי הוא דבר טוב.

 

יש לי – סיפור קצר

מאת: חגית רימון

womannice

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ביום שישי בערב
כמה דקות לפני כניסת השבת
היא התיישבה על הספה היפה בסלון ביתה ואמרה לעצמה
אוטו – יש לי
ילדים אהובים שעזבו את הבית – יש לי
בית – יש לי. והוא מעוצב לפי טעמי
עבודה מעניינת – יש לי
פרנסה – תודה לאל יש
בעל שאיתו זמן השתיקות עולה פי עשר על השיחות המעניינות, שאיתו הסקס צחיח כמו המדבר, שעשרים וחמש שנים ביחד זה די והותר – יש לי
ומה עכשיו?
מה עכשיו?
אני בת חמישים
נראית לא רע
אפילו די טוב, בלי להתרברב
עורי חלק
ניחוחו כשושנה
שפתיי משורטטות וזכו לאינספור מחמאות
יש אמנם מעט קמטים מתחת לעיניי, אבל פניי נאות
גופי ענוג, כמו בציורים
ובלילות
בלילות
אני מוצאת את עצמי כמהה ליד מלטפת
התשוקה בי בוערת
כמו אבוקה
ואני מרגישה ניצוצות שעפים באויר
כמו זיקוקין ביום העצמאות
ואני מדמיינת מתק שפתיים
שנצמדות אליי
לנשיקה לוהטת
עם לשון שמטיילת
בתוך פי
ועושה בי שמות
ומבעירה את נשמתי
אני רוצה
אני רוצה כבר
אישה

 

 

 

 

אתר אישה

‎Posted by ‎אתר אישה‎ on‎ חמישי 30 אפריל 2015

מסר אמיץ מאישה מוכה

מאת: עו"ד חגית רימון 13/3/2015

 

עו"ד חגית רימון
עו"ד חגית רימון

גברים מכים זו רעה חולה. גברים שמנצלים את כוחם הפיזי אל מול נשים, שמבחינה פיזית חלשות יותר מהם – זה דבר נתעב. בכלל, לנצל כוח מול החלש, גם כמובן כלפי ילדים ובעלי חיים – זה דבר ראוי לגינוי.

אלימות מובילה לדברים רעים והיא דרך לא ראוייה לפתור מחלוקות.

היום הופץ סרטון וידאו שבו נער בן 15 צילם את אימו, כאשר בן זוגה מושך בשערה ונוהג כלפיה באלימות.

האישה התראיינה בערוץ 2, ואמרה:

"אני מתביישת. בעיקר מתביישת… מתביישת שהגעתי למצב כזה. מתביישת שהיה לי חלק גדול בזה. שכל הזמן חזרתי אליו… כולם הזהירו אותי ממנו…"
מוזמנים לצפות בראיון המרגש בערוץ 2, שיש בו גם מסר אישי לנשים.

הנה הראיון

 

 

 

 

"לעסוק בספורט זה חלום חיי"- סיפורה המרגש של מראם מועלם, מאמנת ערביה של קבוצת חניכים עם צרכים מיוחדים

מאת: עמותת מפעלות חינוך וחברה

מראם מועלם
מראם מועלם

סיפורה של מראם מועלם הוא סיפור מעורר השראה. מראם, בת 20 והבכורה מבין 4 בנות, חלמה כל חייה להיות מורה לחינוך גופני. כאשר חיפשה את המקום להגשים את חלומה מצאה את עמותת "מפעלות חינוך וחברה", שם שירתה בשירות לאומי וכיום מאמנת של קבוצה של משרד הרווחה  לחניכים עם צרכים מיוחדים.

 דרך סיפורה של מראם ניתן לראות דו קיום, תקווה ורצון לתרום. לאחר שבלטה כמתנדבת חרוצה ורצינית, נבחרה מראם לעבור קורס מדריכי כדורגל, בו הייתה הבת היחידה ואם לא די בכך גם חוותה קשיים עם השפה. אך דבר זה לא גרם לה לעצור. מראם כיום סטודנטית במכללת ווינגייט ולומדת לתואר ראשון בחינוך גופני, המקצוע בו חלמה לעסוק.

מראם לא מפסיקה לפעול וממשיכה להיות המאמנת של קבוצת החניכים עם צרכים מיוחדים של משרד הרווחה. עמותת מפעלות חינוך וחברה פיתחה מודלים ייחודים לטיפול בחניכים עם מוגבלויות. התכנית הייחודית בה מראם לוקחת חלק – "משחק החיים", משתמשת בכדורגל ככלי ספורטיבי- חברתי לרכישת מיומנויות שונות, ומאפשרת לחניכים לעסוק בספורט בצורה עקבית ומקצועית המתאימה לצורכיהם. באמצעות מפגשים עקביים והפעלה על מגרשי הכדורגל, מוענקת לחניכים הזדמנות, בדרך כלל לראשונה בחייהם, להיות ולשחק כמו כולם.

 מראם מועלם מספרת על עמותת מפעלות חינוך וחברה: "במפעלות  הייתי מאוד שמחה והרגשתי נוח להתנדב, באמצעות השירות עזרתי למורה לחינוך גופני בבית הספר בעיר מגוריי, וגם אימנתי קבוצת חינוך מיוחד של 12 ילדים.  העבודה במפעלות עזרה לי המון, רכשתי ביטחון עצמי, צברתי הרבה ניסיון בקשר לעבודה עם ילדים הייתה לי חוויה להיות עם החברים שלי תוך כדי השתלמויות בכל מיני נושאים (שיפוט , כדורגל, כדורשת..)  ההדרכות והסמינרים היו מאוד טובים ומקצועיים שם למדתי המון."

מפעלות חינוך וחברה הינו ארגון חברתי-ספורטיבי-חינוכי ייחודי, הגדול ביותר בישראל, העוסק בספורט בכלל ובכדורגל בפרט כאמצעי חינוכי וערכי. העמותה פועלת מזה 17 שנה, בהיקף של מאות פרויקטים חברתיים ברחבי הארץ, ב-250 ישובים יהודים ולא יהודים. העמותה נחשבת לגוף המוביל בארץ בתחום הספורט השיקומי, כאשר במסגרתה מתאמנים מדי שבוע מעל 900 אנשים בעלי קשת רחבה של צרכים מיוחדים.