תגית: סיפור אהבה

פתאום – סיפור קצר / מאת: חגית רימון

פתאום.
פתאום הוא עזב.
"שרי", הוא אמר לי היום בסלון. "אני חייב לדבר איתך."
הרגשתי שמשהו רע קרה.
התיישבנו בפינת האוכל. רק כמה דקות לפני כן הדלקתי נר קטן. אני אוהבת לראות את האש מרצדת.
הוא שתק. ואני שתקתי. ראיתי שקשה לו להתחיל.
"תקשיבי." אמר בקול צרוד. "אני רוצה לעזוב את הבית."
הרגשתי סחרחורת. עמדתי להתעלף ושתיתי מעט מכוס המים לידי. נשמתי עמוק. נשימה אחת ועוד אחת. ולא יכולתי להוציא מילה.

רק בשבוע שעבר הלכנו ביחד לקונצרט. אחר כך נכנסנו לבית הקפה ליד, שתיתי קפוצ'ינו עם חלב סויה, והוא שתה כוסית של ויסקי משובח, כמו שהוא אוהב. שתיקה עמדה באויר. אז סיפרתי לו קצת מה קורה אצלי בעבודה. והוא הביט בי במבט משועמם. מנסה להיראות כאילו הוא מקשיב, אבל הרגשתי שהוא מחכה שאסיים לדבר. כבר שנים שאין לו מושג מה בדיוק אני עושה, ומי החברים שלי בעבודה ומחוצה לה. כן, אני מספרת לו מידי פעם, אבל זה לא נעים לספר למי שאת מרגישה שלא מעניין אותו מה את עושה. אז השיחות ביננו התקצרו לאחרונה.
"פגשתי אישה." אמר איציק. "לפני חצי שנה. בעבודה."
הרגשתי אגרוף חזק בבטן. אאוצ'. זה כואב. מה אני אמורה לעשות עם המידע הזה? להעיף לו סטירה? לקלל אותו? או אולי אותה? להגיד לו שהיא זונה? ואולי זו אהבה טהורה?
"התאהבתי בה." הוא המשיך. והרגשתי אגרוף נוסף. חזק יותר. כמו מתאבק בזירה, שחוטף אגרוף ועוד אגרוף והוא נדחף אל החבלים, ואז מגיע האגרוף האחרון והנה, נוקאאוט. הקהל קם על רגליו ושואג כמו משוגע. איזה כייף. דה גיים איז אובר.

נשמתי שוב נשימה עמוקה. כדי שאוכל לעמוד במה שקורה כאן. הרגשתי שאני יוצאת אל מחוץ לגוף. כאילו זה לא קורה לי. אלא לאישה אחרת ששמה שרי. ואילו אני עדיין נשואה. והכל בסדר. ויש לי בעל די נחמד ומצליח ובאופן כללי גם אני די בסדר.
"אני מצטער שרי." הוא אומר. אבל לא הרגשתי שום צער בקולו. כאילו הוא בפגישה עם פקיד שומה.
לפני חצי שנה הוא נסע לכנס מהעבודה. כעת נזכרתי. הוא בקושי דיבר איתי משם. התקשר טיפה והרגשתי שזה כדי לצאת לידי חובה.
"היא הייתה איתך בכנס?" שאלתי בטון שקט.
הוא השפיל את עיניו. ולא ענה. בטח שואל את עצמו האם לומר את האמת או לשקר.
"כן."
אני יכולה עכשיו לזרוק את כוס המים מהרצפה. להידהם מהמידע שסופר לי זה עתה. איך הכל קרה פתאום? הרי רק לפני שבוע יצאנו לקונצרט. ורק לפני חודשיים נסענו לבית מלון. ושם, בין שתיקה לשתיקה, דיברנו על האוכל שהוגש לשולחן, ניתחנו את המנות ואיכות מרכיביהן,החלפנו מילים על הילדים, לא הבטנו בכלל בעיניים, בשום רגע לא נתנו ידיים, צעדנו ברחובות כשני זרים שבמקרה נשואים.
בחדר במלון, בלילה במיטה, הוא התקרב אליי, ולא רציתי. נתתי לו לגעת בי, ונראה שעשה זאת כי הרגיש חייב. כי בכל זאת, יצאנו לנופש בבית מלון…
בבוקר אמרתי לו בוקר טוב. בלי אהוב שלי או מתוק. והוא ענה לי בוקר טוב. בלי ממי או יפה שלי. וירדנו לחדר האוכל, ומילאנו את הצלחות שלנו כמה פעמים בסלטים טעימים. ושתינו מיץ תפוזים סחוט טרי, כמו אהבה בחודש השני, ולגמנו קפה הפוך, ודיברנו על האוכל וקצת על מזג האויר ואיזה כייף לצאת לחופשה ושנינו רצינו כבר לחזור הביתה.
לא שפכתי את כוס המים ולא עשיתי שום סצנה. ולא אמרתי עליה שהיא זונה. ולא נתתי לו סטירה. האיש הזה היושב מולי. הוא כבר קצת זר בשבילי.
"אל תדאגי." אמר האיש הקצת זר. "אני אשאיר לך את הדירה. ואדאג למחסורך."
ואני נשמתי עוד נשימה עמוקה. קמתי מהכסא. פסעתי לעבר הברז ושטפתי את פניי במים.
אני בסדר. אמרתי לעצמי. אני בסדר.
הוא נותר נטוע בכיסאו. ואז הזיז אותו לאחור וקם. נטל את תיקו. ויצא מהבית.

– אדווה ליזר, המטפלת ברפואה משלימה, גילתה רק בגיל 8 שהיא מאומצת וחושפת את סיפור חייה בהרצאה "הצד האפל של עולם האימוץ"

 היה לי בן זוג עד לפני חודש. גרנו ביחד. הוא הציע לי נישואין ושמחתי. קבענו להתחתן בספטבר. אבל יום אחד התעוררתי והוא לא היה בבית… סיפור קצר

סיפור קצר מאת חגית רימון

נסעתי היום ברחובות תל אביב ובדרך ראיתי הומלסית, היא אמרה לי "בבקשה תפתחי את החלון" ופתחתי והוסיפה "בבקשה תני לי שקל" ונתתי לה שני שקלים. האור ברמזור היה עדיין אדום אז היא אמרה לי: "בבקשה תגידי לי מה את הכי רוצה" והשבתי לה "לנסוע לחו"ל" אז היא אמרה "אין בעיה, היום יציעו לך לנסוע לטייל בחו"ל" אמרתי לה תודה רבה והיא נפנפה בידה ואמרה: תגידי לי אם זה קרה והבטחתי שאעשה כן.
התחלתי לנסוע ולא חלפו חמש דקות וקיבלתי שיחת טלפון מאהובתי: "תקשיבי", היא אמרה לי, "הציעו לי מהעבודה לנסוע לחו"ל לטיול עם סמינר, ביקשו ממני להרצות שם ואת חייבת לבוא איתי". נשימתי נעתקה. איזה מדהים. זה מה שהאישה ברחוב אמרה. שאלתי אותה מתי? אמרה לי באפריל. "וואאוו נשמע נהדר. יש מצב שאגיע". החלטתי שבדרך הביתה אעבור ליד אותו רמזור ואספר לאישה על ההצעה לנסוע לחו"ל.

הייתה לי פגישה משעממת שבה כמעט נרדמתי ובדרך חזרה פגשתי את האישה ברמזור. תקשיבי את צדקת! אמרתי לה.

– אני תמיד צודקת. היא השיבה. מצאתי בארנק שלי עשרה ש"ח ונתתי לה. אמרת לי שיציעו לי לטוס לחו"ל וזה ממש קרה. איך ידעת?
– אני יודעת דברים.
– אז למה את מבקשת כסף מאנשים? תעבדי בתור מתקשרת. שאלתי אותה.
– אבל אין לי מאיפה לעבוד.
-מה הבעיה? תקבלי אנשים בבית קפה . תקבעי איתם פגישות ותעני להם על שאלות. אני מוכנה להיות הראשונה.
קבענו להיפגש ביום למחרת בבית הקפה באבן גבירול 62. הגעתי לשם חמש דקות לפני וחיפשתי אותה. היא לבשה חולצת כפתורים מכותנה בצבע תכלת, מכנסי ג'ינס והיה כרוך על צוארה צעיף כחול.

– חשבתי שלא תגיעי. היא אמרה לי.
– הנה אני כאן. התיישבנו. והיא הזמינה תה עם נענע.
– את רעבה? שאלתי. לא לא. היא השיבה. והזמנתי לשתינו סנדוויץ עם סלט ירקות בצד. אני יודעת שתגיעי רחוק. היא אמרה לי. מה זה רחוק? שאלתי. לתוכנית טלויזיה שכולם יאהבו וייצפו בך. לטיול בארה"ב. להרצאות. סמינרים.
– נו באמת. אני לא אוהבת להרצות. ואין לי אמביציה לתוכנית טלויזיה. לא מהנה. היא השיבה: תהיה לך תוכנית. אוקיי. זה לא הזיז לי ולא הרגשתי שזה נכון. ואני רואה כאן אישה בלונדינית לצידך. עם עיניים כחולות. חכמה ויפה.
– אוקיי. השבתי ולא רציתי לתת לה פרטים. היא תזמין אותך לחו"ל. היא גם תציע לך נישואין. היא אמרה.
– אוקיי. חייכתי. ותתקשר אלייך מישהי שפעם הייתה בת זוג שלך ותרצה לחזור אלייך.
– אוקיי. אמרתי. ושוב לא האמנתי. שיהיה. הארוחה הגיעה. היה לה ריח נעים. איפה את גרה? שאלתי. כאן. היא הצביעה על המשך הרחוב.
– אז למה עמדת בכביש?
– היה לי בן זוג עד לפני חודש. גרנו ביחד. הוא הציע לי נישואין ושמחתי. קבעו להתחתן בספטבר. אבל יום אחד התעוררתי והוא לא היה בבית. חשבתי שירד לקנות חלב או משהו אבל הוא לא חזר. הארון שלו היה ריק מבגדים. הוא נעלם. התקשרתי אליו מלא. ולא ענה. כנראה שהחליף את מספר הטלפון שלו. לא ניתן להשיג אותו. ראיתי שנעלמו לי מהחשבון חמישים אלף ש"ח. לא נשאר לי כסף לשכר דירה. מהעבודה בדיוק פיטרו אותי כי היו צמצומים. ההורים שלי גרים בצפון, הם מבוגרים וחולים ולא רציתי לבקש מהם כסף. אז התחלתי לבקש כסף מאנשים ברחוב. לא הייתה לי ברירה. עד שאמצא עבודה.
היא סיימה את הסנדוויץ שלה והביטה בעיניי. תדעי שהצעת הנישואין שלך מתקרבת. היא אמרה. אבל היא תישאר. לא כמו זה שברח לי. את יודעת מה זה שמישהו שאת אוהבת פתאום נעלם?
– תתפלאי אבל אני יודעת. קרה לי. שפתאום הקשר מתנתק. שפתאום את כבר לא מרגישה אהבה. והקור נכנס לגוף ולנשמה.
– זה בדיוק מה שקרה לי. היא אמרה. נהיה לי קר בנשמה. קר בלב. אין לי מנוח כבר חודש. אני לא ישנה בלילות. בימים אני מסתובבת ברחובות. לא יודעת מה לעשות. אני לא רגועה. כאילו מישהו תקע בי חץ בלב. כנראה שעצמתי עיניים והתעלמתי מהסימנים. לא יודעת. לא היה לי מזל.
על השולחן שבו ישבנו מוטל עיתון מאתמול. בעמוד 24 יש בו תמונה של גבר ועליה כותרת – העבריין שעקץ את נשותיו. עיניה נופלות על התמונה שלו ויבבה יוצאת מפיה. זה הוא!! אני לא מאמינה. אני לא היחידה. היא החלה לקרוא את הכתבה. מעינה נזלה דימעה. אני צריכה ללכת. אמרתי לה. כמה לשלם לך? כלום. היא אמרה. תזמיני אותי לתוכנית האירוח שלך. היא אמרה.
– אבל לא נראה לי שתהיה לי אחת כזאת.
– תהיה לך. תאמיני לי. היא אמרה. שילמתי על הארוחה ויצאתי. הבטחתי לעצמי להתקשר אליה ולספר לה מה התגשם ממה שאמרה.
– תתקשרי אלי. ביקשתי ממנה ונתתי לה את הטלפון שלי. תראי שאת תמצאי בקרוב עבודה, וגם תהיה לך זוגיות חדשה. היא נתנה לי נשיקה קלה על הלחי. אני הולכת עכשיו למשטרה. אתלונן על מה שעשה לי. ומיד אחרי זה אתחיל לחפש עבודה.