אני לא מצטער על זה שסיפרתי לך – סיפור קצר מאת לירן כהן

מאת: לירן כהן

לירן כהן
לירן כהן

 

אני לא מצטער על זה שסיפרתי לך את כל מה שיושב לי על הלב, הייתי מצטער יותר אם הייתי חי חיים שלמים עם תחושת ההחמצה הזאת.

אני זוכר את הפעם הראשונה כשראיתי אותך, נקרענו מצחוק אחרי שסוף סוף נפגשנו אחרי שדיברנו בפייסבוק,
החיבור הזה,
החיוך שלך שכבש אותי בשניות השכיח כל חיוך אחר שראיתי בחיים שלי
המבט שלך שחדר לי עמוק לנשמה הפך חללים ריקים בלב שלי למלאים באהבה

האלגנטיות,
עם עדינות נשית ואינטיליגנציה ריגשית מופתית את קראת את הנשמה שלי כמו ספר, בלי להכיר אותי, בערב אחד את סיפרת לי על חיים שלי, סיפרת לי על עצמי הפכת את החיוך שלי לאמיתי,
רוב שעות היום הסתובבתי עם הראש בתוך הסמארטפון, מחייך כמו טמבל, נתקע באנשים, נושם אותך דרך המילים
ואת יודעת, אני איש של מילים, גבר של אמוציות, גבר פתטי אבל ביננו, בדיוק כמוך,זה בדיוק מה שאת רוצה.

הימים חלפו, קיבלתי אומץ, הגוף שלי מצטמרר רק מלהזכר ברגע הזה, אחרי כמה שעות שבהן נפגשנו ואין סוף משפטים שכתבנו אחד לשניה, החלטתי שהגיע הזמן להפגש, אצלי בבית, לספר לך שאני גבר שמתאהב מהר, לומר לך שאני רוצה שתשארי אצלי במחשבות, שאת המיועדת, שאת עושה לי טוב.

את הסכמת,שעתיים אחר כך תקתקת בדלת, סידרתי את הבית כמו מטורף
"תוק תוק תוק"
פתחתי את הדלת, עומד מולך כמו ילד קטן שמתחנן לחיבוק מאמא שלו, קיבלתי חיבוק קר ונשיקה בלחי,
התיישבת על הספה, לבושה בג'ינס פשוט, טי שירט וחיוך ממיס,
אוי כמה רציתי שתשבי על הספה הזאת עם נעלי בית של דובי, טרנינג וחולצה מסוף הטירונות שלי.
אוי כמה רציתי שנעשה "נייר ומספרים" על מי קם לעשות כלים.
כמה רציתי שנרדם בערבי שישי מול הטלויזיה כשהג'חנון על הפלטה.
כמה רציתי שנרוץ בגשם לקנות סיגריות,לחזור רטובים ולהתקלח ביחד מקלחת לוהטת
אלוהים יודע כמה רציתי!!!

והנה אנחנו כאן, חמישה חודשים אחרי שנכנסת לחיים שלי בפעם הראשונה, הנה אני מולך, כורע ברך, רוצה להיות הגבר שיהפוך אותך לאישה המאושרת בעולם, להיות זה שיכיל אותך, שישלים אותך, להיות הגבר שיהיה לך לגב, לעשות איתך ילדים

אז הנה אני מולך כורע ברך, כולם סביבנו, כולם באו
לכבודנו,את המיועדת ואני נשבע לך שאני לא מצטער על זה שסיפרתי לך את כל מה שיושב לי על הלב, הייתי מצטער יותר אם הייתי חי חיים שלמים עם תחושת ההחמצה הזאת

התנשאי לי?

 

דף הפייסבוק של לירן כהן

סיפור קצר נוסף מאת לירן כהן 

ולרי – סיפור קצר

מאת: חגית רימון

חגית רימון
עו"ד חגית רימון

 

הגעתי לשדה התעופה במוסקבה. הייתי בדרכי לבקר את אחי בארצות הברית, והמטוס עצר לחניית ביניים של כמה שעות ברוסיה. "יו, קאם היר פליז!" אישה בגובה מטר ושמונים בערך, עם שיער בלונדיני קצר ועיניים כחולות, קראה לי להתקרב אליה. כמובן שמייד צייתתי. 
"קאם וויז מי" היא אמרה לי במבטא רוסי. צעדתי בעקבותיה. היא לקחה אותי לחדר קטן. מה פשר העניין הזה? מה כבר עשיתי? אני אף פעם לא נראית חשודה. שומרים בקניונים בארץ תמיד נותנים לי להיכנס בלי לפתוח את התיק.
"פרום וור אר יו?" היא שאלה אותי, והבחנתי שפניה מאוד נאות. עורה צח וחלק, וצבע עיניה כחול כים, בדיוק כמו הקלישאה.
"יזראל". השבתי. ולפתע הרגשתי די נחמד. מה כבר יכול להיות. הרי אין עליי שום דבר חשוד. ומה יש לי לעשות כאן בשדה התעופה כמה שעות.
"זו ארץ מאוד יפה". אמרה לי באנגלית. ביקרתי כאן לפני שנתיים. "בבקשה תורידי נעליים". חלצתי את נעליי, והיא בחנה אותן. היא כמובן לא מצאה בהן דבר.
היא התקרבה אליי, והחלה להכניס את ידה לכיסי המכנסיים. לאט לאט. כאילו היא עלולה למצוא שם סכין קפיצית או אולר. נדרכתי. הרגשתי קצת מוזר. בכל זאת, יד של אישה זרה נכנסת לכיס המצוי על הטוסיק שלי. מממ… והנה, לאחר שעשתה שם בדיקה יסודית, עברה לכיסים הקדמיים, והרגשתי שאני מתחילה להסמיק. היא עמדה קרוב אליי והרגשתי שאין זו בדיקה רגילה. אלא אם כן היא נוהגת לעשות כך כל הזמן. אין לי מושג. הבושם שלה היה מתוק, ושאפתי אותו אליי. נו, מה אני אמורה לעשות עכשיו? הייתי לבד בטיסה, בדרך לבני משפחתי. שתקתי. והרגשתי מעט מבוכה. יחד עם זאת – פשטה בי נעימות. היא מצאה בכיס הימני שלי את "אבן התודה" – אבן קריסטל שקופה. "מה זה?" שאלה מתוך סקרנות. הסברתי לה. והיא התלהבה. שקלתי האם לתת לה את האבן, אבל לבסוף החלטתי שלא. אני רק בתחילת הטיול, וצריכה אותה איתי.
"בבקשה תרימי ידיים לצדדים." אמרה האישה, אחרי שסיפרה לי ששמה ולרי. היא הניחה את ידיה בצידי הסוודר שלי, והזיזה אותן על גופי. על הגב, על הבטן ובמקומות נוספים שגרמו לי להסמיק. כמובן שהיא לא מצאה כלום.
"הכל בסדר". היא אמרה לי. "את יכולה ללכת."
"תודה רבה". חייכתי אליה.
"אפשר להזמין אותך לסיור במוסקבה?" היא שאלה. "הטיסה שלכם יוצאת עוד שש שעות. אני מבטיחה להחזיר אותך בזמן."
הופתעתי מהשאלה. וחככתי בדעתי. האם זה בטוח? האם היא תחזיר אותי בזמן? מה אעשה לבד עם ולרי, אותה איני מכירה?
"אני מבטיחה לך שתהני." היא הביטה בי בעיני הים שלה.
ומצאתי את עצמי אומרת – "אוקיי, בואי נלך."
היא הודיעה לאחד העובדים שהיא יוצאת, נטלה את ידי הקרה אל תוך ידה, ויצאנו משם. ביחד איתה נהניתי מטיול נפלא. היא מיד קנתה לי סוודר יפהפה ומחמם, והתעקשה לתת לי אותו במתנה. אחר כך טיילנו בעיר הקרה, אבל בכלל לא הרגשתי קור, כשידה של ולרי אוחזת בידי. היא לקחה אותי למסעדה אותנטית, אחרי שהבטיחה לי שאמצא גם מנות נטולות בשר. היא סיפרה לי על עצמה, החיים שלה, ועל כך שלפני שנתיים התגרשה, וכעת היא חוסכת כסף כדי לעלות לארץ עם שני ילדיה. השעות חלפו ביעף, וכשחזרנו לשדה התעופה הרגשתי שאני מכירה אותה כבר זמן ארוך. כשנפרדנו היא חיבקה אותי חזק, ביקשה את מספר הטלפון שלי, ואמרה שעוד חודשיים היא מגיעה לארץ וביקשה שאפגוש אותה. נתתי לה את המספר ועליתי על המטוס עם חיוך. יונייטד סטייטס, היר אר קאם.

hrimon@gmail.com

 

סיפור קצר – אצל כולם זה אחרת – לירן כהן

 

היום בשעה שבע בבוקר – סיפור קצר

מאת: חגית רימון

חגית רימון
עו"ד חגית רימון

 

היום בשעה שבע בבוקר נשמעו דפיקות חזקות בדלת. הייתי שקועה בתוך חלום עם דיאלוגים מעניינים וחיבוק שכמעט קרה, והנה, הדפיקות המשיכו. התעוררתי בבהלה, מקווה שהדפיקות אינן אצלי. אבל מהר מאוד הבנתי שהן כאן. היה קר אז לבשתי את הסווטשרט הורוד ופסעתי עם עיניים שרוצות לחזור אל החלום.
"מי זה?" שאלתי.
"משטרה". ענו לי. וליבי נעצר.
"למה?"
"את חייבת לפתוח. עכשיו. או שנפרוץ את הדלת."
"תראו לי שאתם מהמשטרה/"
דרך העינית ראיתי שני שוטרים. אחד מהם הציג תעודה שלא היה ניתן לראות ממנה דבר. אבל החלטתי לקחת סיכון ולפתוח. מולי עמדו שוטר ושוטרת. שניהם עטו עליי. אחד ומימין והיא משמאל, ולפני שהוצאתי מילה הם הצמידו אותי אל הקיר הקר. השוטרת אמרה לי – תקשיבי, רונית, זה נכון שאתמול בשעה שבע בערב אמרת שנמאס לך והתחלת להתעצבן? ניסיתי להיזכר מה עשיתי אתמול. ולא הצלחתי. אתמול בשבע את הרגשת מעין מועקה כזאת, אולי כעס, אכזבה, אולי עצב? משהו כזה. כך דווח לנו למוקד.
אז מה אם הרגשתי ככה? מה זה עניינכם?
תקשיבי, אנחנו המשטרה, ואנחנו מחליטים מה ענייננו ומה לא. ועכשיו, או שאת מודה, או שאת באה איתנו לתחנה.
אני מודה. אני מודה. באמת היו לי את הרגשות שתיארתם, זה נכון. עכשיו זה בסדר? אני יכולה לחזור לישון?
השוטרת נתנה לי נשיקה בלחי ואמרה – תקשיבי, טוב שהודית, אבל אני מזהירה אותך שאם עוד פעם, במקום לחייך בלב את תרגישי מועקה, אני באה לעצור אותך. ואת מי שגרם לך למועקה. וזה לא יהיה נעים.
אוקיי. השבתי. והם עזבו אותי. סגרתי את הדלת וחזרתי לישון.

 

hrimon@gmail.com

 

רוצה להכיר חברות חדשות? בואי לפסטיבל אישה בפולג 3-4 ביולי

דף האירוע בפייסבוק

 

נכון או לא נכון?אתר אישה

‎Posted by ‎אתר אישה‎ on‎ יום שלישי 12 מאי 2015

אצל כולם זה אחרת – סיפור קצר מאת לירן כהן

מאת: לירן כהן

לירן כהן
לירן כהן

 

אצל כולם זה אחרת!
כולם נראים לנו מאושרים כל כך, זוגות לא מפסיקים לחייך באינסטגרם, אנשים לא מפסיקים לבלות, בפייסבוק נראה לנו שכולם נמצאים בתאילנד או בהודו,
כולם מוצלחים יותר, יפים יותר, נהנים יותר ומחייכים יותר.
זה נראה כך לכולנו, אנחנו מתחילים לרחם על עצמנו,
אתמול פגשתי חבר-
"שמע אחי, אין דברים כאלה, איך אתה נהנה, איזה זוגיות מדהימה יש לך, מקנא בך!"
"חרטא אחי, עזוב אותך שטויות" עניתי
הוא בטח מרגיש כמוני, מרגיש שלכולם טוב יותר וחיי עם זה,

והחבר הזה בטח שואל את עצמו איך הזוגיות שלו כל כך נוראה בזמן שחברים שלו לא מפסיקים לעלות תמונות עם בנות זוג יפות ומחוייכות?
ואיך בא לו על זאת עם הציצים הגדולים והתחת היפה בתמונת נושא אבל בתאכלס, הוא בחיים לא יתן לחברה שלו לשים תמונה כזאת, כי הוא יודע מה זה גברים.

כולם נראים מצליחים יותר ויפים יותר, נשים מצלמות 50 תמונות, מבליטות את החזה, מוציאות את השפתיים, מתייגות את עצמן באיזה מגדל יוקרה, גם אם ישנו בלובי שיכורות,
גברים מעלים תמונה כשהם נושקים לישבן או חזה, זה באמת עושה אתכם גברים יותר?

האשליה הזאת פוגעת בנו כל כך, גם אם קצת קשה לנו להודות,
החיים שלנו, כפי שאנחנו מציגים אותם בפייסבוק, הם לא באמת כפי שהם נראים,
תרגישו נוח עם עצמכם, אל תקנאו בתמונה עם חיוך,
אתם לא תמיד יודעים כמה דמעות עומדות מבעד לעיניים שמביטות במסך בזמן שהתמונה עולה תחת הכותרת

"איזה אושר"

 

סיפור קצר של לירן כהן – הזוג הכי מושלם בעולם

הספר של לירן בהדסטארט

 עמוד הפייסבוק של לירן כהן

 

אורה – סיפור קצר

מאת: חגית רימון

i_love_you

 

בכל לילה, כשאני עוצם את עיניי, אני רואה אותה. מרגיש אותה. כאן. לידי. למרות שחלפו כבר מאות ימים מאז שהפסיקה להיות אשתי, היא עדיין בחלומותיי, וגם בעיתות העירות שלי. ולמרות שהכרתי אישה אחרת, אני עדיין מתאווה אל אשתי. לשעבר. שהלכה ממני. אבל הייתה לה סיבה טובה. אני מודה. היא הזהירה אותי שתלך. היא בכתה. והתעלמתי. וליבי נותר קר. אדיש. והמשכתי במעשיי. עבדתי עד שעות מאוחרות. לא התענייני בה מספיק. לא הייתי זמין לה. לא רגשית ולא פיסית. אז בסוף, אחרי חודשים של אזהרות, היא הלכה. הייתי בטוח שהיא תחזור אליי. שלא תוכל בלעדיי. ואכן, פעם אחת כשביקשתי שתחזור, היא נענתה לבקשתי. וחזרנו. אבל לא השתניתי. נותרתי אותו חמור. חסר רגישות. מעליב. פוגע. ואז מצפה לעשות איתה סקס ומתעלם מרגשותיה. חמור. פשוט חמור. וכשהיא הודיעה לי שזה נגמר, לא קלטתי שזה קורה לי. לא האמנתי. והייתי בטוח שהיא תשנה את דעתה. אבל לא. היא נותרה איתנה בדעתה. והפסיקה לדבר איתי. ומצאה עורך דין שיעזור לה להתגרש ממני. ממני!! בעלה, האדם שאוהב אותה יותר מכל. כן, אני אוהב אותה. ואחרי כמה זמן, היא מצאה גבר אחר. אני כבר יצאתי מהבית, ושמעתי מהילדים שלאמא יש חבר. הלב שלי התפוצץ. כמו בפיגוע, נשבר לרסיסים. איזה כאב! כאב פיסי. לא הצלחתי להירדם בלילות. העבודה כבר לא עניינה אותי. רציתי רק אותה. אותה. אורה שלי. האור שלי. נפל החושך על חיי. אורה אורה אורה… שמה התגלגל בתוכי כל יום. כל שעה. הלכת ממני אורה שלי. הלכת… ומה שנותר לי זה לדמיין אותך כאן. לצידי. מחייכת. ואומרת לי שבקרוב נהיה ביחד.

סיפור קצר נוסף

סיפור אהבה – שתי נשים