"את לא יודעת לתלות כביסה?" – על חשיבה חיובית וביקורת

מאת: שירלי נס ברלין 12/3/2013

שירלי נס ברלין

ביקורת היא ניסיון להכיל תפיסה אישית ופרטית בדבר איך הדברים אמורים להיות על המציאות הנוכחת:

"איזה אוכל נוראי מגישים פה, אני מכינה סלט חצילים הרבה יותר טוב!"
"תגידי, את הסתכלת בראי בבוקר? פסים ונקודות לא הולך ביחד!"
"למה אתה תמיד מתרפס בפניה? למה אתה לא יכול להיות יותר אסרטיבי!?"

בתפיסה הפרטית והאישית של המבקר, יש להכין סלט חצילים בדרך מסוימת מאוד, לבחור בבגדים עם פסים או נקודות אבל לעולם לא יחד, ולפתח עמוד שדרה ואסרטיביות במגעים עם הזולת.

המבקר מצוי ברמת אומללות שכזו, שכשהוא רואה עוולות נוראיות שכאלו מתרחשות לנגד עיניו, הוא חייב להעיר עליהן. למעשה בכך הוא מעניש עצמו עונש כפול:

מבזבז אנרגיה – קרוב לוודאי שרוב ההערות ייפלו על אזניים ערלות, שכן הן מבטאות את תפיסת עולמו של המבקר שאינה חופפת דווקא לתפיסת עולמו של המבוקר.

מכאיב לעצמו – מאוד כואב לראות מישהי לובשת חולצת פסים ונקודות, בשעה שאת יודעת בוודאות שזה מכוער.
הפער הנוצר, בין הטעם, התפיסה, האמונות, דרך החיים, המוסר הפנימי של המבקר לבין הטעם, התפיסה, האמונות ועוד של המבוקר, יוצר אצל הראשון תסכול עמוק ומתמשך. זהו הפער הנורא בין איך שהחיים אמורים להיות לבין איך שהם הווים. ולעולם פער זה לא ייסגר אלא רק ימשיך ויתסכל.

הניסיונות הכנים של המבקר את הזולת או את עצמו, להשתחרר מכאבי הביקורת התמידית, יהיו כרוכים בנשיכת לשון ובאמירה פנימית (מלווה באנחה כמובן): "אין מה לעשות" וגם "ככה זה" והמהדרין מצרפים בין השתיים: "אין מה לעשות וככה זה…"

אמירה זו לא מקלה על הכאב הפנימי בראותו את הפסים והנקודות משתובבים יחדיו על חולצת חברתו, אלא מהווה ניסיון שכנוע שלרוב רק מגביר את התסכול: הוא יודע שככה זה אבל הלוואי או הלוואי שזה לא היה כך!

המילים: "צריך" או "הלוואי" רק מעידות על עולם הפנטזיה בו חי המבקר, שכן הן נובעות מתוך אמונתו הפנימית האדוקה בדבר איך הדברים צריכים להיות, המתנפצת ללא הרף על מזבח המציאות.

היא צריכה להחליט פסים או נקודות – אבל לובשת את שניהם

הסלט אמור להיות טוב – אבל הוא לא

הלוואי שהיא הייתה יותר קשובה – אבל היא לא

הקושי האמיתי הגדול של המבקר, הוא לקבל את המציאות, ולהפסיק לנסות להכיל עליה את האמונות שלו בכל דבר ונושא.

קושי גדול נוסף, הוא להבין כי ישנם דברים שאינם עניינך, אינם תלויים בך ואינם משפיעים ישירות על עולמך, אלא אם אתה מנכס אותם אליך.

ריפויו יגיע בהסטת האנרגיה משאלת ה"למה" ("אבל למה ככה??") האיומה והמענה אל פעולה ושינוי במקום בו אפשר לפעול ולשנות, ושחרור מתוך הבנה כי העולם אינו מתנהל בהתאם לתפיסות האישיות שלו.

ואילו המבוקר – יש אנשים הנפגעים מדברי ביקורת, וכבר הדבר מוזר ומפתיע, שכן הביקורת היא ביטוי של עולמו של המבקר, היא שייכת אליו ומעידה עליו, ותו לא. אין לה ולו דבר עם עולמו של המבוקר.
אנו תמיד אומרים, שאם הביקורת פוגעת יש בה אמת. אם אשנה מעט את המשפט אומר, שאם אני בוחרת להיפגע מהביקורת, סימן שהיא מבטאת חלק מהמחשבות שלי גם.
יכול להיות שאם אמי אומרת לי שתספורתי זוועתית ונפגעתי מזה, איני בטוחה שתספורתי אכן אינה זוועתית. שהרי אם הייתי בטוחה ביפי תספורתי, הייתי יודעת שזו דעתה, וזכותה לה, אך זו אינה דעתי. ודעתי שלי על עצמי אמורה להיות חשובה ומרכזית לאין ערוך מדעתו של כל אדם אחר עליי.

תרגול:
* לבחור יום בשבוע ולהפוך אותו ל"יום ללא ביקורת".
* להעיר רק אם נשאלת, וגם אז בדוק את עצמך: האם מה שיש לך להגיד חשוב מאין כמוהו? חיוני להמשך קיומו של האדם? הינו ציון הדרך היחידה והנכונה הבלעדית לפעול? אם לא – חשוב על משהו אחר לומר. משהו נחמד.

ולמי שחווה ביקורת שאינה פוסקת מהזולת:
* הגיבו לביקורת במשפטים המתחילים במילה: "את/ה": "את חושבת שחצאית אדומה עם חולצה סגולה לא מתאימות יחד." "את מתעצבנת כשאיני מקשיבה לדעתך"…
תגובה כזו לביקורת תזכיר לנו שהביקורת היא ניסיון של הזולת להכיל את עמדותיו עלינו. עמדותיו כמו ביקורתו שייכות אליו ולא לנו, מעידות על המחשבות והצרכים שלו ולא שלנו.
* כאשר נשלחת אליך ביקורת שנראית לך כנכונה או מועילה, הודה עליה. אמור תודה "תודה יקירתי על שהראית לי כמה התספורת לא מתאימה לי. פעם הבאה באמת אסתפר אחרת"
הדבר מנטרל את העוקץ מהביקורת, מאפשר לך להיפתח לדעות ורעיונות של אחרים והופך אותה להבעת דעה לגיטימית ומועילה.

עוד על חשיבה חיובית: www.positivevoice.co.il

"אסור לך להתחתן"… אמרה המתקשרת. ומה קרה אחר כך? דברים שהבנתי על תיקשור

מאת: שירלי נס-ברלין  23/10/2013

2012-07-02 19.04.34

 

לפני עשרים שנה הלכתי למתקשרת. זו הייתה הפעם הראשונה שההנתי ללכת למישהי שאמורה לומר לי את צפונות העתיד. הייתי סקרנית ונרגשת, תחושה של הנה, הולכים לגלות לי את כל מה שאני לא יודעת, הולכים עכשיו לסדר לי את העתיד ולכוון אותי לחיים המדויקים שאני אמורה לחיות. אם אני לא יודעת עדיין לאיזה כיוון לפנות, היא זו שתגיד לי. המתקשרת. נכנסתי לבית ישן בירושלים, ריהוט כבד, בדים מונחים ברישול על ספות ואישה אחת. מבוגרת ממני. רצינית מאוד למראה. "קוראים לך שירלי" אמרה. זה לא היה תקשור, זה מה שאמרתי לה בשיחה בטלפון. נזהרתי שלא לתת לה פרטים רבים מדי, מתוך רצון לבחון את יכולתה האמיתית ולראות אם היא תדע את מה שלא שיתפתי. לדברים שאמרה לי מיד ובמהירות לא הייתי מוכנה: "אסור לך להתחתן ואסור לך ללדת ילדים, כולם ימותו." כך אמרה, בחיי, ובעוד אני נרעשת מדבריה, המשיכה: "עלייך להקדיש את חייך לעשייה למען הזולת."

זה כל מה שאני זוכרת מאותו תקשור. זה כל מה שאני זוכרת מאותה חוויה לפני כעשרים שנה. מאז לא הלכתי שוב לתקשורים. עברו כמה חודשים עד שהייתי מסוגלת לבטל את דבריה, לתייג אותה ואת הדברים שאמרה כמופרכים.

מים רבים עברו בנהר, בינתיים התחתנתי וילדתי שלושה ילדים בריאים ברוך השם, טפו טפו טפו שום בצל, מצאתי את היעוד שלי, את העבודה שמסבה לי שמחה ואושר ובשנה האחרונה התחלתי לתקשר.

דברים שאנשים חושבים על תקשור:

1. אם זה לא משה רבנו – זה לא שווה

2. התקשור נועד ליחידי סגולה שנולדו עם המתנה

3. תקשור הוא עניין רציני הדורש מדיטציות עמוקות, המהומי אום, התכווננות כולל לבישת לבן וניקוי הבית באקונומיקה ומרווה מעלה עשן

4. התקשור הוא המצאה של מה שאנשים קוראים "העידן החדש" (שהוא המצאה בפני עצמו)

5. כל אחד יכול לקרוא לעצמו מתקשר ולהבהיל במסרי קץ עולם מבלי שאפשר להוכיח דבר

6. מתקשר הוא בסך הכל מישהו שיודע לקרוא את הזולת ולהמציא סיפורים ותובנות שיכולות להתאים לכל אחד כמעט

דברים שהבנתי על תקשור:

1. תקשור עם רוחו של משה רבנו נשמע סבבה, תקשור עם הרוח שבך נשמע הרבה יותר טוב

2. כל אחד יכול

3. תקשור הוא כיף, הנאה, השתובבות, משחק… ממש כמו שהחיים אמורים להיות

4.  תקשור הוא דרך חיים, שפה, כלי, אמצעי לחיות חיים בצורה הרמונית, זורמת, מדויקת לעצמך, כזו שהייתה קיימת מאז ומתמיד וגם הספקנים הגדולים ביותר חווים אותה לפעמים.

4. כל אחד יכול לקרוא לעצמו מתקשר כי כל אחד מתקשר.

5. מתקשר הוא מי שמוכן ליצור קשר, תקשורת עם הרובד הכי פחות מובן של חיינו – הרוחני. להקשיב לו, לפעול בעצתו, לחיות דרכו.

מאז אותה פגישה אומללה, נמשכתי ללמוד מהו תקשור. הלכתי ל"קורסי תקשור" רבים והוצאתי ממיטב כספי כדי ללמוד להתכוונן נכון, להקשיב למסרים, לצאת לטיולים בדמיון… וכמה שלמדתי תמיד הרגשתי "חסומה", כמו שאומרים בעגה המקצועית של העידן החדש. הרגשתי שאיני מצליחה לחדור אל מעבר למחשבות, למקום בו נוצרת האינטואיציה, למקום בו מתעוררות התובנות, אלה שאינן נשענות על חוויות וידע שצברתי, אלה שאינן מוסקות מתוך חיי וחוזרות על עצמן כשבלונות שאינן נגמרות.

לחדור אל המקום בו חי ידע חדש, רענן, כזה שיותיר אותי מופתעת ומוכנה להרהר, לשנות, לנוע לכיוון חדש ומחדש בחיי.

וכולנו מכירים את המקום הזה:

במפגש "מקרי" עם אדם שמשנה את נתיב חיינו

בתובנה שעולה "משום  מקום" ומעוררת אותנו לתחושות של הקלה ושמחה והכרת תודה

בהחלטה "שאינה נשענת על שום דבר הגיוני" ובכל זאת מרגישה כדבר הנכון ביותר שעלינו לעשות, ומוכחת גם ככזו

וכל ה"מקרי", "משום מקום", "לא הגיוני" הזה – זו השפה של הרוח.

ומשום שהיא כל כך מקרית, משום מקום ולא הגיונית, אי אפשר לכמת אותה, להסביר אותה, ללמוד אותה, לתייג אותה, לחקור אותה, לכתוב אותה בשפה מדעית כולל הוכחות בגוף הטקסט.

היא השפה שלנו, הפרטית, הקשר שלנו עם מימד הרוח בתוכנו. היא תקשור.

וכבר חכמים אמרו: "כשהתלמיד מוכן המורה מופיע" , והופיע.

ומה שהיה מסובך, מסובך, מסובך ומורכב וחסום וקשה – השתחרר וקל ונגיש.

ואמנם משה רבנו עוד לא התגלה לי, אבל אני לא מחכה.

בכל יום אני נהנית לפגוש את משה הפרטי שלי ולנוע מעבר למחשבות, לפרוץ את גבולות ההגיון וליהנות מהרוח שבי, בתקשור.