"אדם צריך שתהיה לו מילה" – סיפור אהבה בין שתי נשים

מאת: חגית רימון    11/8/2014

 

womannice
מה אענה? שגם אני התגעגעתי?


"אדם צריך שתהיה לו מילה…" הפלאפון שלי ניגן את השיר של שלמה ארצי, ועל הצג הופיע מספר שמסתיים ב- 772, ללא שם מזוהה.

"יום אהבה שמח". אמר הקול לאחר שאמרתי "הלו". קול מוכר. מהעבר. כאילו לא חלפו תשע שנים מאז הפעם האחרונה שהתראינו. ישבנו בבית קפה בהרצליה. הגלים ניגנו את מנגינתם. זה היה יום לפני ראש השנה. עיניה היו ריקות. חיפשתי בהן קצת חום. רגש. אהבה. משהו להיאחז בו. אבל היא הביטה בי במבט קר. לא קר, מקפיא. ממש שוודיה באמצע החורף. ואמרה: "זהו. אני מצטערת. אבל זהו."
"מה זהו?" שאלתי ובטני החלה להתערבל.
"זהו. אני מצטערת. אני אוהבת אותך. אבל אין ברירה. החלטתי לחזור למשה."

הבטתי בה בשקט. המילים חילחלו לתוכי. הקור הקפיא אותי. הוצאתי מהארנק שלי מאה ש"ח, השארתי אותם בהפגנתיות על השולחן, והלכתי. "רונית, אל תלכי… רגע…" אבל מה יש לי להישאר שם, לתת לה לרמוס את כבודי, להרגיש נזרקת כמו נעל עם חור? לא רוצה? לא צריך. אני מפנה לה את הדרך.
"רוניתי…." היא הרימה קצת את קולה. טיפה עדינות נשמעה בו, וזהו. החלטתי לחזור הביתה. היא אפילו לא באה אחריי.

מאז היא התקשרה כמה פעמים. שלחה לי מכתב ארוך שבו היא הסבירה שהיא מרגישה שאין לה ברירה, ההורים לוחצים, הילדים שלה קטנים והיא לא תסתדר לבד, ומבחינה כלכלית היא מרגישה יותר בטוחה עם בעלה. אז היא חוזרת אליו, אבל תזכור אותי לכל ימי חייה. נו בטח, חשבתי בליבי. וזהו. נגמר סיפור האהבה. היא מצאה בי מפלט כאשר החליטה שנמאס לה מבעלה, מהמילים הפוגעות שנהג לומר לה, מכך שהקטין אותה, מעך אותה, דרך עליה כמו על דף נייר מקומט. וכשבאה אליי נשאתי אותה על כפיים. סיפרתי לה כמה נפלאה היא בעיניי, ואילו תכונות טובות יש בה. ולאט לאט היא החלה להאמין בעצמה. והחליטה שלא תישאר במקום הקטן ההוא. גופה מימש איתי את החלומות שהיו כמוסים בה שנים רבות, והיא אמרה שוב ושוב שמעולם לא הרגישה ככה…

"יום אהבה שמח נשמה שלי." היא אמרה בקולה המתוק שכמעט שכחתי אותו. המשכתי בחיי. לאחר שהלכה, לא פניתי אליה, לא הצעתי לה שניפגש, למרות שהגעגוע אליה היה גדול מנשוא. החזקתי מעמד. ולאחר כמה שבועות התחלתי ברומן חדש. עדיין התגעגעתי אליה, אבל צריך גם הגיון באהבה. לא רק רגש. והרפיתי.
חייכתי. "יום אהבה שמח." השבתי. אפילו לא ידעתי באיזה כינוי להשתמש כלפיה. כינויי החיבה מפעם כבר לא היו שגורים בפי מזמן. אבל אודה ולא אכחיש שהתגעגעתי לשמות החיבה המתוקים שהיא המציאה לי. היה לה ראש יצירתי, ובכל כמה ימים היא מצאה לי כינוי חדש.

הייתה שתיקה. חיכיתי למוצא פיה. למרות שבעצם מה שדיבר לא היה הפה. "התגעגעתי אלייך…" אמרה בקול שקט, ושמעתי שהיא מתחילה לבכות.
מה אענה? שגם אני התגעגעתי? למה היא מתקשרת?
"לא עבר יום בלי שחשבתי עלייך. על האהבה שלנו. לפני שעצמתי את עיניי בלילה ראיתי אותך. רק אותך."
הייתי בטוחה שהיא שכחה אותי מהר. שהמשיכה בחייה. שהאהבה שלנו הייתה כמו גרב שהלכה לאיבוד. מי זוכר אותה בכלל. והנה. ההנחה שלי הייתה מוטעית. ואיך יכולתי לדעת?

"היום כבר לא יכולתי להתאפק." היא המשיכה. "כל כך הרבה פעמים רציתי להתקשר אלייך, אבל החזקתי את עצמי. לא רציתי לפגוע בך. וידעתי שאם אדבר איתך, לא אוכל עוד להמשיך בחיי הרגילים. אז עצרתי. אבל זהו. אני מבקשת לראות אותך. אני חייבת לפגוש אותך. גם אם יש לך מישהי. לא משנה. בבקשה, אני לא עומדת בזה יותר."

"בסדר, בסדר." השבתי. מעולם לא הייתי קשוחה. ובטח לא עם אישה שאומרת שהיא מתגעגעת אליי ואוהבת. מיד סלחתי לה על הניתוק החד. על שנות השתיקה. על הגעגוע אליה, שאחז בי כל כך הרבה זמן. "אנחנו ניפגש."
אבל זהו. ליבי כבר סגור לאהבתה. אני אביט בה בחמלה, ואחמול גם עליי, על מה שהיה יכול להיות ולא היה. אבל אז אתעשת ואומר לעצמי שאין לי מה לכעוס, הדברים יצאו לטובה, והנה, מאז חוויתי עוד אהבה, ועוד אחת. ומה שהיה, היה…

 

חגית רימון   hrimon@gmail.com

האם להתאהב זה רציונאלי? מהי הטעות שעושים ביחסים? ראיון עם פרופסור דן אריאלי

 

סיפור אהבה – שתי נשים – פרק 5 – שלמה ארצי

מאת: חגית רימון

עו"ד חגית רימון
עו"ד חגית רימון

 

הילדים אצל רונן, אבא שלהם, מי שהיה פעם בעלי, בן זוגי, או איך שקוראים לזה. וסיגל בדרך אליי. שוב היא נשמעה נסערת בטלפון, וכמובן שהצעתי לה לבוא. להקשיב לה. לנחם אותה. וגם אותי. גם אני זקוקה לפעמים לנחמה. לחום, שישכיח לי את האישה שאהבתי. ואולי עדיין. אוהבת. 
אני מדליקה נר ריחני ומביאה אותו לסלון. לא בשביל אוירה רומנטית, אלא פשוט כי אני אוהבת לראות את האש מרצדת. האש מנקה את האויר. מטהרת אותו. ארגנתי קצת את הסלון, הדלקתי את מערכת השמע ושמתי על רשימת השמעה. שלמה ארצי כמובן ראשון.

"ואז אני נכנס לחדר וראשך פרחים
הטלוויזיה כבר עובדת על האנשים
אז בואי נעשה שטויות, ונדבר אמת
אני אומר לך נתפשט, כדי להיצמד"

והנה, דפיקה בדלת. פתחתי. סיגל עומדת מולי. מיד הניחוח המתוק עמוק שלה נכנס לאפי. היא סוגרת את הדלת וללא שהות מחבקת אותי. עם החיבוק הזה, הקרוב, החם. ואני נענית ושותקת. לא רוצה לחשוב על כלום. זה נפלא מידי פעם לעצור את המחשבות. אנו עומדות ליד הדלת ושלמה ארצי ממשיך לשיר לנו.

"ואז אני נכנס לחדר, ושואל "האם?
כולם פה כלומר בסדר, כולם עוד חיים?"
ואת עוד שרה עם גיטרה, געגועים לים
כי הביקוש לאהבה, לא מסתיים אף פעם"

זהו. נגמר השיר ואני ניתקת מהחיבוק, למרות שנראה לי שהיא רוצה להמשיך הלאה, אולי למה שקרה אצלי איתה לפני כמה ימים.

"נס? תה?" אני שואלת את השאלה הרגילה. "תה". היא בוחרת. ואני מכינה לנו תה צמחים. וחותכת מעוגת הגזר שהכנתי הערב.

"מה שלומך? מה איתך? אני מתיישבת לידה ומשלבת רגליים על הספה.
"אני בתוך חלום בלהות." היא עונה. "ברכבת הרים, ואני רוצה כבר לרדת. להיות אחרי זה. בעצם, אני כבר לא יודעת מה אני רוצה!"

"אני מבינה אותך. גם אני הרגשתי ככה לפני שהתגרשתי. לא פשוט לעבור את זה. אני אני יודעת שעוד כמה חודשים, כשתהיי אחרי, תרגישי יותר טוב." אני מנסה לעודד, אבל בעצמי יודעת שגם עוד כמה חודשים, היא עדיין עשויה להרגיש כפי שהיא מרגישה כעת.

"מי ירצה אותי בכלל?" הדמעות כבר בהיכון לצאת. "אמא לשני ילדים קטנים. ואיך בכלל אצליח להסתדר כלכלית? ועם העבודה שלי? ואין סיכוי שאיציק יעזור מספיק וייקח את הילדים מהגן ומבית הספר."

"מה קרה לך? את מהממת. בטוח שיהיה עלייך הרבה קופצים." אני אומרת, למרות שגם לדעתי לא פשוט למצוא זוגיות חדשה כשיש ילדים קטנים. "ובהסכם הגירושין, תוודאי שיהיה סעיף שבו איציק חייב להתחלק איתך בלקחת את הילדים ולהיות איתם. אולי לא משמורת משותפת, אבל לפחות שיישא איתך באחריות."

"ממש" היא אומרת. "הוא חוזר כל יום בסביבות שמונה בלילה. את חושבת שתהיה לי אי פעם זוגיות חדשה? שמישהו ירצה אותי? הנה, גם את לא רצית אותי."

"סיגלי, אני רוצה אותך בתור חברה. את החברה הכי טובה שלי. זה הכי טוב עבור שתינו. אני בטוחה שתמצאי זוגיות טובה. וזה יקרה כשתהיי מוכנה לכך."

"יופי, תזרקי אותי… את יודעת, אני אפילו לא יודעת עם מי אני רוצה זוגיות חדשה. גבר או אישה? לא נתפס לי עדיין שניתן להיות בזוגיות עם אישה. אמנם אני נמשכת אלייך, כן, עדיין (היא אומרת ואני מסמיקה), וסיפרתי לך שבעבר נמשכתי גם לעוד אישה, אבל המצב שבו שתי נשים חיות יחד נראה לי מוזר. כן, את צודקת שאינך רוצה אותי כבת זוג. את לגמרי במקום אחר. מעניין אם אני יכולה להתאהב שוב. מה דעתך? כמה אהבות יכולות להיות לאדם?"

"אני בטוחה שתוכלי להתאהב שוב. וברור לי שמגיעה לך אהבה טובה, כי את אישה טובה, ואת חכמה, ונראית מצויין, תאמיני לי שיקפצו עלייך. את רק צריכה להחליט מה את רוצה. בעצם, אין צורך שתחליטי עכשיו. שום דבר לא בוער."

"את צודקת." סיגל מחייכת. "בטח שירצו אותי. למה שלא ירצו? כשאני אוהבת, זה מכל הלב. "

"נכון." אני מאשרת. "ואת גם חמה, ומתוקה. מאושר מי שיהיה איתך."

"או מאושרת." סיגל צוחקת.

ואני איתה.

 

סיפור אהבה – שתי נשים – פרק 1 

ולשאר הפרקים – לאחר כל פרק נמצא הפרק הבא

 

סיפור אהבה – שתי נשים – פרק 4 – את ואני

מאת: חגית רימון,   13/12/2014 

הפרקים הראשונים בתחתית הסיפור

 womannice

"מיכלי, אני משתגעת. אני לא יכולה יותר". סיגל אומרת לי בטלפון כמעט בבכי.

"מה קרה?"

"אתמול איציק חזר הביתה באחת וחצי בלילה. כשהתקשרתי אליו הוא לא ענה. השתגעתי מדאגה. אבל אז הוא סימס לי שהוא יחזור מאוחר. וזהו. לא הצלחתי להירדם. חיכיתי לו ערה. צפיתי בסדרות משעממות בטלויזיה ודמיינתי אותו נוגע באישה אחרת. לא יכולתי. חשבתי שאני כבר לא אוהבת אותו, אבל הקנאה הרסה אותי. הוא לא יכול לחכות? כל כך מהר הוא מתחיל לחגוג? ואז נשמע המפתח בדלת והוא נכנס בשקט. כמו גנב. הוא שתה כוס מים ונכנס למקלחת. היה לי ברור מה הוא עשה. עשיתי את עצמי ישנה. הוא נכנס למיטה, הרגשתי שהוא מביט בי, השארתי את עיניי עצומות והסתובבתי לצד השני, כשגבי אליו. אחרי חמש דקות נרדם. כאילו כלום! בבוקר הוא התעורר לפניי, הכין סדנוויצ'ים לילדים ולא החליף עמי מילה. גם אני שתקתי. את לא מתארת לעצמך כמה נוראה השתיקה הזו. והגועל הזה שבעלך, כן, הוא עדיין בעלי, משתרלל עם מישהי אחרת."

"אני לגמרי מבינה אותך." עניתי. קרה לי פעם. ששתקתי באותו הבית עם מישהי שאהבתי. זה היה בסוף הקשר, עדיין גרנו ביחד, היא חיכתה שהדירה שלה תתפנה כדי לחזור לשם בחזרה. עברתי חודשיים של סיוט מתמשך, כשכמעט כל לילה היא יצאה וחזרה מאוחר. ימים של שתיקה מעיקה, של מילים שנתקעו בתוך הבטן ואהבה שנגדעה. זה היה נורא! המעבר הזה מאהבה לזרוּת כל כך קשה. אבל אין ברירה. השלמתי עם זה ועברתי הלאה. ואחרי כמה שבועות הכרתי בת זוג חדשה. רגע, סליחה שאני מספרת עליי כשאת רוצה לדבר על עצמך."

"זה בסדר." אמרה סיגל. "דווקא מנחם אותי לשמוע שלא רק אני עוברת את החרא הזה. אבל אני לא מחשב. אני לא יכולה עם השתיקה הזו. פעם היינו החברים הכי טובים. אבל בעצם, על מי אני עובדת? כבר כמה שנים שאנחנו סוג של שותפים בדירה, חיים ביחד כדי להתמודד עם ההוצאות ומגדלים את הילדים כאילו זו חברה בע"מ. שיילך להזדיין הוא וה'לא יודעת מה שלו'. אני לא הולכת לשתוק לו על זה. אם הוא לא מכבד אותי ולא אכפת לו לפגוע בי, אני לא אחוס עליו. על איזה עורך דין רצית להמליץ לי?"

אני נותנת לסיגל את הפרטים של עורך דין טוב, שממליץ ללקוחות שלו קודם כל לנסות את הדרך של גירושין דרך גישור. אני לא אוהבת את עורכי הדין שעושים מגירושין מלחמת עולם, ובמקום להשכין שלום בין המתגרשים הם מתסיסים למלחמה קשה, שבה הם היחידים היוצאים מורווחים.

"אני מיד מתקשרת אליו כדי להתייעץ. מצידי, שאיציק יעוף מהבית. אני לא יכולה לחיות ככה איתו." היא שותקת כמה שניות וממשיכה. "את צודקת מיכלי לגבי מה שדיברנו עליו. מה את צריכה אישה כמוני, שנמצאת עכשיו בבלגן? ובעצם, אני סתם מקשקשת. האמת היא שאני מתגעגעת אלייך. לא נעים לי להודות, אבל אני מדמיינת את הנשיקות שלנו שוב ושוב, כמו סרט שאני צופה בו, וזה הדבר היחיד שמרגיע אותי."

"סיגלי", אני אומרת ברוך, "נראה לי שעדיף שנשמור על החברוּת שלנו. אל דאגה, אם את רוצה אישה, אני אעזור לך למצוא."

"נו באמת", היא עונה במהירות. "רציתי אותך", היא אומרת בלחש, כמעט בבכי. "אבל נכון. את צודקת. זה לא לעניין. וכן, אני רוצה שנישאר חברות. לתמיד. גם בגיל תשעים."
"בטח. גם בגיל מאה." אני מחייכת. וסיגל סוף סוף צוחקת.

~~~~~

פרק 1 – סיפור אהבה – שתי נשים

פרק 2 – סיפור אהבה – שתי נשים

פרק 3 – סיפור אהבה – שתי נשים

 

סיפור אהבה – שתי נשים – פרק 3 – "את ואני"

מאת: חגית רימון

hag

 

סיפור אהבה – פרק 1

סיפור אהבה – פרק 2

אני חולמת שאני על אניה ורודפים אחריי שני אנשים. הם מתקרבים ו… צלצול הטלפון מעיר אותי. זו סיגל. והשעה רק שמונה וחצי בבוקר. יום שישי. אני מקישה על המקש האוטומטי – "אתקשר אליך יתר מאוחר" וחוזרת לישון. כאשר אני מתעוררת, עוד לפני צחצוח שיניים, אני מתקשרת אליה. היא מיד עונה. "מיכלי… בוקר טוב." הקול שלה נשמע מתוק מתמיד. וחם. "בוקר אור." אני עונה. ומול עיניי עולה התמונה מאמש.
"רוצה שניפגש עוד חצי שעה?" היא מציעה, ואנו קובעות בבית הקפה שלנו. כשהיא מתקרבת אני שואלת את עצמי איך אחבק אותה? כמו חברה? או כמו אתמול? היא מתקרבת אליי ואני מרגישה את רצונה לקירבה. אני מחבקת אותה כפי שנהגתי תמיד. ואנו מתיישבות. היא מביטה בעיניי ואני קצת נבוכה. איך קרה מה שקרה אתמול? מדוע נסחפתי? אני שואלת את עצמי.

"אמרתי לאיציק שאני מתגרשת ממנו."
טאח. מה החיפזון? ולמה? אני ממשיכה לדבר עם עצמי.
"נמאס לי ממנו, מהבגידות שלו, מההתפרפרויות שלו, מהאדישות שלו, די. הוא התעצבן עליי אתמול על כך שחזרתי מאוחר, ואולי הוא הרגיש משהו, והחל לצעוק עליי, ומצאתי את עצמי אומרת לו שאני רוצה להתגרש. הוא הביט בי במבט המום, בלע את הרוק שלו, וגם אני הופתעתי מהמילים שיצאו ממני. אבל מה שיצא – יצא. "את רוצה להתגרש?" הוא צעק. "אין בעייה. נתגרש. מבחינתי לכי לעזאזל. ואת עוד תצטערי על זה." מזל שהילדים לא התעוררו מהצעקות שלו. הוא אפילו לא ניסה לדבר איתי, לבדוק מה מציק לי, כנראה שזה התאים גם לו. מיכלי, כנראה שזה הדבר הנכון לעשות. הנישואין שלנו כבר מזמן מפורקים. פשוט המשכנו בהצגה. אבל זהו. המסך יורד. וחוץ מזה, ככה גם את ואני נוכל להיות ביחד."
הבטתי בה המומה. מה "את ואני?" אין שום את ואני. מעדתי אתמול. לא יודעת מה קרה לי. כמוה שבועות ללא בת זוג עשו את שלהם. השתוקקתי כבר לקירבה, והחיזור של סיגל עשה את שלו. אבל זה לא אומר שאני רוצה אותך כבת זוג. לא העזתי לומר לה מילה ממה שחשבתי לעצמי.

"סיגלי, תקשיבי, קודם כל בעניין הגירושין – תחשבי טוב טוב אם זה באמת מה שאת רוצה. תחשבי עם עצמך, אם לא נותרה בך אהבה אליו, שלא תעדי צעד שתתחרטי עליו. ואם זה הכיוון שאת רוצה, את חייבת דחוף עורך דין טוב. אם תרצי, אמליץ לך על מישהו. ולגבינו – תקשיבי סיגלי, את יפה, מדהימה, מושכת, אבל יש לך עכשיו את הבלגן שלך. את נשואה, ואני לא יוצאת עם נשים נשואות."
סתם קשקשתי, כי אילו הייתי רוצה אותה, לא הייתי הודפת אותה. בתוכי חשתי שמה שהיה בינינו היה עניין זמני, תשוקה רגעית, ואיני רוצה אותה כבת זוג.
עיניה של סיגל נהיו לחות, והיא ניגבה במהירות את עינה הימנית, כדי שלא אשים לב.

"אבל עוד מעט לא אהיה נשואה. את יודעת? מהרגע הראשון שפגשתי אותך, חטפתי בום בבטן. כל כך רציתי לגעת בך, לנשק אותך. כבר שנתיים שאני חיה בגעגוע מתמיד אלייך. כל כך קינאתי בגלית, ואני מודה שקצת שמחתי כאשר נפרדתן, כי כבר לא יכולתי להתאפק. הרגשתי שאיני יכולה יותר להסתיר ממך את האמת."

המחשבות התערבבו בתוך ראשי. מצד אחד, כמובן שהרגשתי מוחמאת. אך מצד שני, מה אומר כדי לא לפגוע בחברתי הטובה, ובמיוחד כשהיא נמצאת במצב כה רגיש? איני יכולה לומר לה שפשוט איני רוצה אותה בתור בת זוג. היא בטוח תיפגע. החלטתי להמשיך בתירוץ של הנישואין.

"סיגלי", אמרתי לה, "תקשיבי, אין סיכוי שאני אעשה משהו מאחורי הגב של איציק. ובנוסף, ההחלטה שלך האם להתגרש או לא חייבת להיות במנותק אליי. אני לא רוצה שתטילי עליי את האחריות הזו, כדי שעוד כמה זמן לא תצטערי ובתוך תוכך תאשימי אותי."

סיגל כבר לא הצליחה להתאפק וזרם של דמעות טפטף מעיניה היפות. ליבי נכמר. אהבה נכזבת היא אחד מהמצבים הכי מתסכלים. כשאת רוצה מישהו שאינו רוצה אותך.

"אני מבטיחה לעמוד לצידך בכל דרך שתבחרי בה, אבל כחברה. עדיך לשתינו ככה."

"אני לא יודעת מה קרה לי, מיכלי. אני מבולבלת. מה, אני לסבית? אף פעם לא הייתי עם אישה. לפני כמה שנים נדלקתי על הגננת של נגה, אבל לא היה לי איתה כלום. את האישה הראשונה שאני מתנשקת איתה, נוגעת בה."

"את לא צריכה לשים על עצמך תויות כעת." אמרתי לה. תקחי את הדברים כפשוטם, תבדקי עם עצמך למי את נמשכת."

"אלייך." עיניה פגשו את עיניי והיא חייכה. הישירות שלה ריגשה אותי.

"אוקיי." חייכתי גם אני. "אז אולי את נמשכת לנשים. יכול להיות."

פניה הרצינו לפתע. "אל תספרי לאף אחד. לאף אחד. שזה לא יגיע לאיציק. אוי ואבוי, הוא עוד עלול לקחת ממני את הילדים."

"אל תדאגי בקשר אליי." הבטחתי לה. "אני שותקת. וחוץ מזה, זו אינה סיבה לקחת ממך את הילדים. בשום פנים ואופן. תתייעצי עם עורך דין והוא כבר ירגיע אותך בעניין."
המשכנו לשתות את הקפה. שתי נשים. חברות טובות. המון חששות ועתיד לא ידוע. ובעצם, למי ידוע העתיד?

 

לקריאת הפרקים הראשונים

סיפור אהבה – פרק 1

סיפור אהבה – פרק 2

 סיפור אהבה – 2 נשים – פרק 4

 

סיפור אהבה בהמשכים – שתי נשים – פרק 2

מאת: חגית רימון

hag

 

נעימוּת מתוקה התפשטה בחדר. של חום, רכות ותשוקה. כף ידה מונחת על לחיי, דואגת לכך שפי יישאר דבוק לפיה. מעגל חשמלי מושלם. לזמן אין שום חשיבות, לא לעבר, ההווה והעתיד. רגעים נטולי מחשבות, כשרק הגוף והנשמה מדברים, הם רגעים של עונג צרוף. והנה, שיר קופצני חותך את האויר ויוצא מהפלאפון של סיגל. לרגע היא מפסיקה את תנועת גופה מעליי, אבל בתוך שנייה היא ממשיכה. הפלאפון ממשיך לצלצל.
"אולי זה איציק? תעני. כבר מאוחר."
בחוסר רצון סיגל מושיטה את ידה לעבר המכשיר, ואכן מהבהב בו השם: "איציק בעלי היקר."
"היי", היא עונה, ויוצא לה קול של חדר מיטות. "הכל בסדר. אני אצל מיכל."… שתיקה. היא מאזינה לדבריו ונשמע שהוא נוזף בה.
"אז מה אם מאוחר? עוד מעט אני חוזרת." והשיחה הסתיימה.
"אוף…" היא אומרת ומניחה את הפלאפון על השולחן בסלון. היא רוצה להמשיך מהנקודה שבה הפסקנו, אבל אני מנשקת אותה קלות על פיה ואומרת: "סיגלוש, מאוחר, לכי הביתה."
"לא רוצה", היא אומרת בקול של חתולה מתפנקת. "אני רוצה להישאר כאן, איתך."
אני מניחה את ידי מאחורי גבה ומצמידה אותה אליי. כמה נעים להרגיש את גופה.
"מאוחר כבר." אני לוחשת. "נדבר מחר."

אנחנו מתיישבות, מסדרות את השיער הסתור, את הנשימה, וזהו השלב שבו המחשבות מתחילות להתרוצץ בראש. המציאות אף פעם לא נעלמת. מקסימום מחכה קצת לפעמים, מניחה לנו להתענג על מה שחשוב, ללא הפרעות.
"אני חייבת סיגריה." אומרת סיגל ומוציאה אחת מתיקה. "פליז אפשר לעשן?"
"בסדר", השבתי והלכתי להביא כוס חד פעמית לאפר. אין לי מאפרה.
היא נשענת על הספה, מוצצת את הסיגריה ונושפת. הסיגריה שמקשרת בין הרגעים החמים לבין הקור שבחוץ.
אני שותקת. אין טעם להתחיל כעת דיאלוג. ולמה לקלקל עם דיבורים? שיישארו עוד קצת באויר, הרגעים הנעימים הללו. הטעם המתוק.

"כל כך לא בא לי לחזור הביתה." אומרת סיגל ומביטה בעיניי. ואני דווקא מרגישה שזה בסדר שהיא תלך עכשיו. ברור שלא מתאים שהיא תישאר כאן בלילה.
היא שואפת עוד מהסיגריה ואומרת: "וואאוו… וואאוו…" ואני מחייכת. "אכן וואאוו."

לאחר שהיא מסיימת חצי סיגריה, היא מכבה אותה ואומרת: "טוב, נו, אין ברירה, אני הולכת."
ליד הדלת אנחנו מתחבקות. חיבוק ארוך. חם. היא מלטפת את שיערי ואת פניי, תנועותיה עדינות כל כך.
"מחר על הבוקר אני מתקשרת אלייך. מיכלי… להתראות." היא מנשקת אותי נשיקה עדינה על שפתיי, והנה היא מחוץ לדירתי. אני מעיפה לה נשיקה באויר עם אצבעותיי. המעלית נפתחת והיא נכנסת. אני נועלת את דלת ביתי. ושואפת אליי את ריח הסיגריה שהתערבב עם הבושם המתוק שלה.

המשך:

  סיפור אהבה – שתי נשים – פרק 3

סיפור אהבה בהמשכים – שתי נשים – פרק 1