מה המשותף לעגילים, צלחת מעוטרת, גוף תאורה, חולצה, אם ובת ? כולם יצירות מזכוכית של אמניות ישראליות מובילות בארץ ובחו"ל

גלריה בן-עמי ביפו מציגה : דרך הזכוכית – תערוכה בשקיפות מלאה – תערוכה קבוצתית של מיטב אמניות הזכוכית בארץ

אוצרת : דורית טלמון, פתיחה: 11-2-2016 נעילה: 17-03-2016, רחוב איילת 10, יפו

 

סילביה צימרמן
סילביה צימרמן

השימוש בזכוכית,  החל מהניפוח הראשון בימי הפיניקים, דרך השימוש בחרוזים לקניית עבדים אפריקאיים ועד לעיצוב המודרני של ימינו.

הזכוכית התגלתה לפני  כ-5,500  שנים והפכה לחומר זמין, רב שימושי, דקורטיבי ואמנותי.  בתי מלוכה מצריים עשו בה שימוש, הפיניקים שיכללו את שיטת הייצור והחלו לנפח אותה, והרומאים הם אלה שהביאו את השיטה לכדי אמנות של ממש ואף המציאו את הזכוכית השקופה. סוד הזכוכית השקופה אבד עם שקיעתה של האימפריה הרומית והגיח מחדש עם תחייתה של תעשיית הזכוכית הוונציאנית באי מורנו. הפריחה שהביאה לאי מורנו את תהילתו כמרכז יצור זכוכית, שורדת עד היום. במקביל, התפתחו  מרכזי יצור נוספים בעולם ותחום היצירה בזכוכית בפריחה.

סילביה צימרמן

סלביה צימרמן

 

רבות נכתב על יופיו וסגולותיו המיוחדות של חומר הזכוכית, הניתן לעיצוב למגוון רחב של שימושים והקשרים, באמנות, בתעשייה, בחיי יומיום, באדריכלות  וברפואה. הזכוכית היא חומר המתאים עצמו למגוון רחב של שימושים והקשרים, ועל כן העשייה בו  מציעה דרכים רבות  וגישות שונות.  שנים רבות נתפסה הזכוכית כחומר הבא לשרת מטרות תועלתיות כמו חפצי יומיום, חפצי נוי, יישומים בבניה, מכשור מדעי ועוד.
הזכוכית נתפסה כחומר בעל תכלית שימושית וכמרכיב אדריכלי. עם הקמת הכנסיות הנוצריות הראשונות  בימי הביניים, יצרו האדריכלים חלונות ויטראז' מרהיבים, שגרמו לקהל המאמינים חוויה מרגשת אל מול יופייה ועוצמתה של הכנסייה הנוצרית.  אמנות הזכוכית עושה שימוש בהשתקפות האור בצבעוניות רבה ובזה יוצרת חוויה ויזואלית עמוקה. בדומה לחומרים האחרים גם הזכוכית הצטרפה לזרם המרכזי באמנות, שבמסגרתו נוצרות עבודות מושגיות, השימוש חדל להיות תכליתי בלבד, והדגש עבר אל המופשט והפיסולי הגלום בזכוכית. הזכוכית בעלת פוטנציאל  גדול בהבעה אמנותית ודוגמא לכך באה לידי ביטוי בתערוכה זו.

תנועת "זכוכית בסטודיו" הביאה את היצירה בזכוכית לכלל אמנות טהורה. מאז שנות השישים של המאה העשרים, עם התפתחות אמצעים טכנולוגיים שונים, הפכה הזכוכית לחומר מרתק בידי האמנים. תערוכה מיצירותיו של האמן דייל צ'יהולי, הייתה אבן דרך בשינוי הגישה ליצירה בזכוכית.

 בתערוכה הנוכחית, "דרך הזכוכית – תערוכה בשקיפות מלאה", בגלרית בן עמי ביפו, משתתפות 8 אמניות ישראליות המייצגות את בכירי אמני הזכוכית בארץ, המציגים מיצירותיהם בארץ ובחו"ל.

בנוסף, שיח גלריה בנושא "כוחה של הזכוכית בעיצוב חללים פרטיים ועסקיים" יתקיים במהלך תקופת התערוכה.

 

הרקע על האמניות המציגות :

מעניין לגלות שעבור חלקן זוהי קריירה שנייה, אחרי עיסוק מקצועי רב שנים כרוקחת, עובדת סוציאלית, מחנכת ואפילו עיתונאית בתחום העיצוב.

ענת ספירבוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל, יוצרת תכשיטים מזכוכית בצבעוניות חזקה ועזה. התכשיטים הם עדות או הנצחה של רגע הגילוי בטכניקה, בצורה ובצבע.

שלומית איזנשטייןמתמחה בניפוח זכוכית מותכת, הנמצאת בתוך כבשן בטמפרטורת עבודה של כ 1100 מעלות צלזיוס. ראשיתה של כל יצירה היא בהחדרת אויר הריאות אל ליבת הזכוכית החמה הנמצאת בראש צינור הנשיפה. משתפת בתערוכות בארץ ובחו"ל

לאחר קריירה ארוכת שנים בתחום הרווחה והחינוך, פנתה ללימוד מלאכת ניפוח הזכוכית במינסוטה, ארה"ב. השתלמה אצל גדולי נפחי הזכוכית בעולם, ואף למדה טכניקות נוספות בעיצוב ואמנות הזכוכית.  בין  עבודותיה, כלים דקורטיביים שימושיים, פיסול ותאורת אווירה. עבודותיה נמכרות בגלריות ובחנויות מוזיאונים ברחבי הארץ.

מירי עמיר – עובדת במספר שיטות, כאשר חלק מהזכוכיות הן זכוכית שקופה שנצבעת באמצעות אבקות זכוכית מיוחדות. הפרחים עברו Fusing שריפה ראשונה  (התכה וחיבור של חלקי הזכוכית בחום התנור) ושריפה שנייה  Slumping (הפלה לתוך התבנית הרצויה) על מנת ליצור את צורתם הסופית.  שיטה אחרת  היא שריפה של שכבות  זכוכית מרובות על מנת ליצור עומק ועובי לגופים. בנוסף, עוסקת באמנות הצילום, ומשתתפת בתערוכות רבות בשני התחומים.

סילביה צימרמןמחוברת לטקסטיל בעקבות מקצועו של אביה, חייט, שנפטר בגיל צעיר. מציגה חולצות, מכנסיים ובדים בגודל טבעי מזכוכית, ולאחרונה החלה לעשותם כמיניאטורות כמחווה לאביה. העבודות המוצגות הן בטכניקת "יציקת זכוכית"(Kiln Casting),  טכניקה מורכבת של מעברים בין "פוזיטיב – נגטיב".

סלביה צימרמן
סלביה צימרמן

טובה  כרמוןהראשונה בארץ שפיתחה את טכניקת התזת החול בשנת 1982. העמידה דור של תלמידים וכיום ניצבת בשורה הראשונה של האמנים בתחום זה בארץ. בוגרת "בצלאל" בעיצוב גרפי, בעלת תואר ראשון בתולדות האמנות באוניברסיטת ת"א, ותואר שני במגמת עיצוב קרמי וזכוכית ב- "בצלאל". למדה אצל מיטב האמנים באיטליה ובארה"ב. נוגעת בכל הסגנונות, עתיק, מסורתי, קלאסי, אתני והחדשני ביותר. יצירותיה הוצגו בתערוכות עיצוב בארץ ובחו"ל (מילנו, פילדלפיה ועוד)

ענת וייסנולדה ברחוב הזכוכית בחדרה, וקיבלה השראה ליצור בזכוכית ממפעל עתיק לייצור זכוכית שפעל ליד ביתה, עוד בימי הפניקים. אחרי קריירה ארוכה במקצוע הרוקחות,  מתוך אהבה לרקוח חומרים ולעזור לאנשים, החלה לעסוק בסוגי אמנות רבים.

ענת וייס

ענת וייס

 

גילתה את עולם הזכוכית בעת מגוריה בקליפורניה, שם למדה ב-San Francisco Center of Glass Art. , התמחתה בהתכת זכוכית  אצל האמן Dan Fenton. וכשחזרה לישראל, התמחתה ביציקות זכוכית בטכניקות מיוחדות אצל האמנים בוריס שפייזמן ומעיין פייגין. התמקצעה בפסול בזכוכית אצל Ivana Sramkova  ואצל הפסל Petr Stacho.  בנוסף למדה עיצוב תאורה באוניברסיטת בר-אילן. משלבת זכוכית ואור במגוון טכניקות, מבליטה את הצבעוניות והשקיפות של החומר, ומדגישה אורות וצללים. (הציגה בתערוכה "פורטרט נשי", "שביר!?" , "הביאנלה והסימפוזיון לאמנות הזכוכית בירושלים" ובתערוכת "אור כחומר ביד היוצר")

ענת וייס
ענת וייס

 

סטודיו זגוגיתא – ענת טננבאום & אביטל מאורמתוך תשוקה לעבודת קראפט מסורתית וידנית בכלל, ולעבודה בזכוכית בפרט, הוקם הסטודיו, כמעט בניגוד לכל היגיון כלכלי. במהלך מספר שנים הפך הסטודיו למקום מקצועי להוראה וליצירה. עסק המבוסס על שותפות נשית ויצירה בזכוכית בטכניקת ה"פיוזיניג". ענת טננבאום – עבודת סוציאלית במקצועה, החלה את דרכה בזכוכית בתחום הוויטרז' ועברה ליצור בטכניקת ה"פיוזינג" לפי כחמש עשרה שנים.

אביטל מאור – עסקה במשך שנים רבות בכתיבה עיתונאית בתחום העיצוב. לאחר מספר שנות יצירה בוויטרז' עברה ליצור בטכניקת הפיוזינג.

 

 

משופטת לציירת – ראיון עם השופטת בדימוס דניאלה וכסלר, לרגל תערוכה חדשה

מאת: עו"ד חגית רימון

 

השופטת בדימוס דניאלה וכסלר
השופטת בדימוס דניאלה וכסלר

 

ספרי לי בכמה מילים על עצמך

אני חיה ועובדת בירושלים. היו לי 7 תערוכות בנושאים וטכניקת שונות, השתתפתי בתערוכות בחו"ל, ציורי שמן, בעיקר דיוקנאות, אמנות מחזור, ציורים על בדים, מגזרות נייר, רישומים, ציורי פסטל, צילום וציור דיגיטלי. כותבת שירים וסיפורים.

עליתי לישראל עם הורי ואחותי מצרפת. גרנו בת-אביב, שם משפחתי היה רסין, למדתי בבית ספר עממי ותיכון, שרתתי בצבא בחיל המודיעין, למדתי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים עד לתואר שני, עבדתי במשרד המשפטים, בכנסת, במשטרה, בפרקליטות המדינה, במשך 17 שנים הייתי שופטת בבתי המשפט השלום והמחוזי בירושלים, אחרי שעזבתי הייתי יו"ר ועדת שחרורים בבית הסוהר ברמלה. אני נשואה+4.

תמיד ציירתי, אחרי 30 שנה בעולם המשפט הרגשתי שאני חייבת להקדיש כמה שנים כדי לבטא את מה שיש לי לומר בציור ובכתיבה. זה לא היה קל אבל היום אני מברכת על ההחלטה ורק רוצה לצייר עוד ועוד תמונות, ולהמשיך לספר את הסיפורים דרך הצבעים והמילים.

משנת 2000 אני עוסקת באמנות. גם בציור, גם באמנות המיחזור. אני עושה הכל מהכל. אני מציירת הרבה פורטרטים אבל גם דברים אחרים.

בשנת 2000 עזבתי את השיפוט, שכן לא היה לי מספיק זמן לאמנות. עד 2008 הייתי בראש ועדת שחרורים ברמלה, ואחר כך עזבתי גם את זה.

ספרי לי בבקשה על התקופה שלך כשופטת

אם את עו"ד את יודעת מהי עבודת בית המשפט. מאוד אהבתי את העבודה. כבוד גדול היה לי שהייתי שופטת. זו עבודה מאוד מעניינת ומאוד דורשת ממך את כל התכונות שאת יכולה להפיק מעצמך – גם שכלית, גם כושר עבודה, גם רגשית. אני מרגישה שעשיתי שירות טוב לציבור, לא היו לי פיגורים, לא היו לי ערעורים, לא הייתי בעיתון, עשיתי את עבודתי בלי סנסציה.

ואיזו עבודה עשית?

הייתי בבימ"ש שלום ואח"כ במחוזי. במחוזי הייתי רשמת ושופטת. עבדתי מאוד קשה, אבל אני מרגישה שעשיתי מה שהייתי צריכה לעשות.

באיזה תחום התמחית?

בתקופה שבה כיהנתי כשופטת לא היו התמחויות וכולם עסקו בכל דבר, אז עסקתי בכל הדברים. כשהתמניתי לבית המשפט בירושלים הייתי הראשונה שעסקתי בתביעות קטנות. לפני כן לא היה בית משפט לתביעות קטנות.

את כותבת על נשים – אז יש לי 4 ילדים שהם בהפרש של 8 שנים ובעל מאוד פעלתן, ואני חושבת שזה לא פשוט חיים של קריירה עם ילדים ועם משפחה. היום בתי, שיש לה שלושה ילדים, שואלת אותי: "איך הסתדרת"? אז אני לא יודעת איך. בעלי עבד המון שעות. היום יש יותר שיתוף פעולה בגידול הילדים בין בני הזוג.

כשהתמניתי לבית המשפט אמרתי לאחת השופטות בבית המשפט העליון שהתפלאתי שבחרו אותי. היא שאלה "למה"? והשבתי : "כי יש לי 4 ילדים". אז היא אמרה לי בחיוך: "אם יש לך 4 ילדים אז תוכלי להסתדר גם בבית המשפט."

זו עבודה קשה כי בית משפט זה לחרוץ גורלות של אנשים. לקחתי את הדברים ללב. אכפת לי. אולי זו ההשפעה של האופי האמנותי שלי. יש השפעה אצלי בין המשפטים לאמנות. איני יודעת לעשות את הדברים בצורה טכנית. העבודה בבית המשפט כרוכה בעומס מאוד גדול, את רואה איך שופטים עובדים.

ציור מהתערוכה, דניאלה וכסלר
ציור מהתערוכה, דניאלה וכסלר

אילו תכונות אפיינו אותך כשופטת?

עניינו אותי בני אדם, אכפת לי מבני אדם, התאים לי המקום של עיסוק באנשים, שימוש בכושר ניתוח. קשה לי להגדיר את עצמי, אולי אחרים צריכים לעשות זאת.

אני לא כל כך יודעת איך להגדיר את עצמי כשופטת, אני יודעת שעשיתי את עבודתי נאמנה, אנשים חיפשו צדק, וניסיתי לתת להם הרגשה שהם מקבלים את זה.

היה גם תחום פלילי בעבודה?

כן. מעורב, גם פלילי וגם אזרחי. בפרקליטות הייתי במחלקה הפלילית, ובבית המשפט – טיפלתי במה שהגיע אל ידיי.

ולא פחדת?

לא. ממה?

הכנסת גם אנשים לכלא, לא?

כן. זה חלק מהעבודה, אבל אף פעם לא היה לי מקרה שמישהו איים עליי או אמר לי משהו. כשהייתי בבית משפט השלום, אחד העבריינים של ירושלים אמר לי: "את בסדר, את עושה את העבודה שלך ואנחנו עושים את שלנו". גם כשהייתי בוועדת השחרורים תמיד היו לי יחסים תקינים עם מי שנשפט.

נראה לי שצריך הרבה אומץ בתפקיד

אני רק מקווה שלא עשיתי עוול לאף אחד. צריך אומץ כדי להכריע, כי זה גורל של אנשים. צריך להשתדל לעשות מה שאת יכולה לתרום הכי טוב. לא הייתה לי מעולם בעיה של מישהו שאיים עליי.

כעו"ד שנמצאת בבתי המשפט – לפעמים אתם השופטים נראים קשוחים 

אני לא חושבת שנראיתי קשוחה, אבל מעולם לא הייתה לי בעיית סמכות באולם. יחד עם זאת, אמרו לי שאני לא נראית שופטת. ושאלתי למה? ענו לי: "את צוחקת", וגם כי הייתי שופטת מאוד צעירה. היום יש הרבה שופטות צעירות. פעם הדימוי של שופט היה משהו אחר. הדימוי של השופט בספרות ובציור הוא דימוי כזה של משהו קשוח וקשה, אבל היום את יודעת מבתי משפט שאינך יכולה לזהות שופטת בתוך קהל, זה בסך הכל דימוי, ואולי יש אנשים שהם כמו הדימוי המסורתי של שופט, אבל היום שופטים נראים אחרת.

da1

 

לא דיברתי רק על המראה. השופטים לפעמים משתיקים את עורכי הדין

זה התפקיד שלהם. אין להם ברירה. תפקידם לשלוט על המצב. אני לא צריכה להגיד לך איך מתקיימים היום דיונים בבית המשפט. השופט צריך להשתלט על הדיונים.

איך השופט יודע למי להאמין? מי דובר אמת ומי דובר שקר?

שופט הוא לא אלוהים שיכול לדעת בהכרח מי דובר אמת. המשפט הוא לפי נטל ההוכחה. זו עבודה קשה לבדוק בדיוק את כל מה שנאמר במשפט ולראות מי עמד בנטל ההוכחה ומי לא. זה לא שאת מסתכלת בעיניים של מישהו ולפי זה מחליטה האם הוא משקר או לא. הרי אי אפשר לכתוב בפסק הדין: "הרגשתי שהוא דובר אמת…", זה לא עובר. את צריכה להסביר למה את מאמינה למישהו ולא לאחר. ההסבר צריך להיות מבוסס על ניתוח של העובדות, ומי שתובע צריך להוכיח.

חשבתי שיש לכם משהו מעבר לכך, איזו יכולת מיוחדת

קשה מאוד לדעת מתי מישהו אומר לך את האמת ומתי לא. וגם מודרני לומר היום: "כל אחד והאמת שלו". אפילו מול הילדים שלך, לא תמיד את יודעת מי אומר את האמת. אז איך אפשר לדעת מה האמת? צריך עובדות. בסיס. זו עבודה קשה. אבל את זה אני אומרת ממרחק השנים, שהרי איני בתפקיד כבר 15 שנים.

עזבת את השיפוט לפני הזמן? האם יכולת ליצור בד בבד עם השיפוט?

עזבתי את השיפוט לפני הזמן. תמיד ציירתי, וחשבתי שאם אני רוצה לעסוק באמנות אז צריך לעזוב בזמן, כשיש כוחות, כדי לבנות קריירה של אמנות. רציתי שאספיק לעשות את זה. לאמנות לקחתי מבית המשפט את משטר העבודה, כי זו עבודה קשה, לעיתים אני עובדת מהסטודיו מהבוקר עד הערב, וזה בסדר, אני רגילה כי אני אדם עובד.

אז בעצם השיפוט חסם אותך מליצור אמנות? 

כשהייתי בבית המשפט עסקתי רק במשפטים ולא באמנות. נתתי את כל הכוחות שלי למה שעשיתי. הרגשתי שכדי לעסוק באמנות אני צריכה את הזמן ואת החופש, לא צריכה להיות מוגבלת.

כיום אני מרגישה אדם חופשי עם הזמן שלי והיצירה שלי. בשביל אמנות צריך להיות חופשי, ושופט הוא לא בנאדם חופשי. הוא חופשי להחליט, אבל חברתית הוא מאוד מוגבל.

כשהיית שופטת גם ציירת?

כמעט ולא, כי אין זמן. גם בפרקליטות המדינה לא היה זמן – הילדים היו קטנים והצטרכתי להספיק להכין את התיקים.

פתאום, אחרי כל השנים, אני מרגישה שאני יכולה לעשות עם הזמן שלי מה שרוצה.

אז את מרגישה פספוס שלא עזבת קודם?

לא, חס וחלילה. להיפך, אני מאוד שמחה שהייתה לי ההזדמנות, העבודה המשפטית שעשיתי הייתה מרתקת. אהבתי ונהניתי מכל התחומים בהם עסקתי. פשוט החיים קצרים, ואם רציתי לעסוק באמנות הייתי צריכה עוד זמן. הייתי מוכנה לחיות שלוש פעמים אבל אין את זה, ולכן עזבתי כדי להספיק ליצור.

יש אופטימיות בציורים שלך, צבעוניות. את מציירת יפה.

הרבה פעמים שאלתי את עצמי: איך אדע שהתמונה גמורה? כי אני עובדת עליה בהרבה שכבות. והיום אני יודעת מתי היא גמורה – כשהיא עושה לי שמח. אני חושבת שבמהות אני אדם עם שמחת חיים. אני רוצה שהתמונות שלי ישַמחו אנשים, שהתמונה תראה להם את הצד היפה של החיים.

אז בהחלט יש ביצירה שלי שמחה, כי זה מה שאני רוצה לשדר. אני רוצה לשדר כמה העולם יפה וכמה אפשר לראות את הדברים בצורה יפה. כך אני מרגישה. לכן זה יוצא צבעוני.

את רוצה לספר על התערוכה?

אלו שלושה פרויקטים נפרדים. יש תערוכה אחת של 9 ציורים ופסיפס מזכוכית שנקראת: "ציפורים – דעתן קלה?" בכולן יש ציפורים ודמות, עציצים כחולים ומסגרת בתוך התמונה. הן כולן תמונות שמן עם הרבה מאוד שכבות, ויש בהן אינטנסיביות חזקה של צבע. הצבעוניות מאוד אינטנסיבית. בכל תמונה ציפור אחרת.

התערוכה השניה היא בפוטושופ, ושמה: "שומו שמיים". זוהי תערוכה של 28 צילומים עם עננים ושמיים, שמרתקים אותי תמיד. התמונות חתוכות, מודפסות על מתכת ואלומיניום.

הפרויקט השלישי – ספר ששמו "למה לזרוק?" כולל צילומים של עבודות מיחזור, קסטים ושירים. הטקסטים מאוד אישיים ו-"לא מזייפים", בכל מיני נושאים קצת ביוגרפיים הנוגעים לליבי.

יש לך טיפים לקוראות? מנסיון חייך

תהנו מכל דבר שאתן עושות בחיים שלכן, תמצאו את הצד החיובי, הטוב. כתבתי זאת גם בספר שלי.

אני מקווה שאספיק לעשות עוד הרבה תמונות, צילומים, סיפורים, ספר המדבר על הסיפור המשפחתי שלי ופרויקטים נוספים.

אני בטוחה שהחיים של הגברים יפים ומעניינים, אבל אני מאוד נהניתי מהחיים שלי כאישה, לא הרגשתי מעולם מוגבלת כאישה. נהניתי מהילדים שלי, היום אני נהנית מהנכדים שלי ומהדברים מסביב, ומקווה שיהיה כאן שקט ושלום. כל כך כואב הלב לפתוח חדשות…

 

התערוכה: "ציפורים – דעתן קלה?"

פתיחה חגיגית: יום שישי, 9.10.2015 בשעה :12:00  נעילה: 7.11.2015

 

גלריית התיאטרון, תיאטרון ירושלים, רח' מרכוס 20

אוצרת התערוכה :נגה ארד-אילון

 

 

חגית רימון

hrimon@gmail.com

 

 

ראיון עם ענת עין גדי – גננת ואמנית פלסטית

מאת: חגית רימון 

ענת עין גדי
ענת עין גדי

ספרי קצת על עצמך 

שמי ענת עין גדי, בת 41 , נשואה ואמא לעידו, רוני ואופיר. אני גננת מזה 16 במשרד החינוך. מנהלת את גן אנפה בנהרייה . אני בעלת תואר שני ב"שילוב האומנויות בלמידה", דוקטוראנטית שנה שניה , תחום התמחות חינוך, וחוקרת את שילוב האמנות הפלסטית בגני הילדים.

מאז ומתמיד משך אותי הציור, אך הרגשתי מעין מעצור, חוסר בטחון שמא לא יאהבו את מה שאני עושה. נהגתי לשרבט הרבה לעצמי ולא פיתחתי תחום זה בעבר.

האמנות משכה את תשומת ליבי , בעיקר הציור, ובשנים האחרות הרגשתי צורך להתחיל לפתח תחום זה. כשהחלטתי, הרגשתי מעין פקק שחולץ מתוך בקבוק. זה התחיל בלימודי התואר השני שלי בלסלי קולג', שם התחיל השינוי הגדול בחיי, גישת חיי השתנתה. הייתי מאד מציאותית, עם שתי רגליים על הקרקע, ודרך לימודיי בקולג' השתנו פני היוצרות. נחשפתי שם ללימודים מסוג אחר, לדמיון, לרוחניות, למעגל של נשים מדהימות, סטודנטיות שלמדו איתי והתחברנו למעין משפחה. האווירה והלמידה היתה בעיקר לנפש ולשם הנאה.

 ספרי על עבודתך כגננת

העבודה שלי היא קודש הקודשים, אני כל כך אוהבת את מה שאני עושה. הילדים בשבילי הם מקור שאיבה של חום ואנרגיות בל יתואר. הם נותנים לך את ההרגשה והסיפוק בעבודה. כל ילד הוא עולם ומלואו, הילדים מאד מגוונים, מאד שונים, מאד מעניינים, מאד מאתגרים.

להגיד לך שקל להיות גננת ושהעולם כולו וורוד, אז לא. כי העבודה שלנו מאד מעייפת , מאד דורשת, מאד שוחקת.  האחריות האין סופית לאורך היום, הדאגה, החמלה, הנתינה, השיווק, האוזן קשבת, ההורים  והלימוד לוקחים מאיתנו הגננות הרבה אנרגיות וכוחות.

בשורה התחתונה אני ממליצה להיות גננת. למרות כל הקשיים יש גם הרבה יתרונות כמו חופשות, הצלחות בתהליכים והשפעה על החברה.

 

איך הגעת לתחום הזה?

מאז ומתמיד רציתי להיות גננת, אמי לא הופתעה לדעת שזה המקצוע שאבחר לחיים. היום כשהילדים שלי באים לבקרה, היא מספרת להם על סיפורי ילדותי. כבר כשהייתי ילדה קטנה, הייתי מעין "גננת" בשכונה, הקמתי עם עוד חברה מועדון במקלט לילדי השכונה, היינו יוצאים  לטיולים, קבוצת ילדים בהדרכתי ואני יושבת ומחייכת על סיפוריה. כשהייתי חיילת ,המפקדת שלי רשמה אותי ללימודי הוראה באוהלו שעל שפת הכנרת  ומכאן התגלגלו העניינים. ארבע שנים של לימודי הוראה ותואר ראשון.

האם את נהנית מהעבודה? מה הכי גורם לך סיפוק בעבודה?

ברור שאני נהנית מעבודתי, אחרת לא הייתי עוסקת בתחום זה. העבודה היום היא מקור השראתי , אפשר לראות בציוריי שאני באה מתחום הגיל הרך. לעיתים בציוריי אני מרגישה כמתיילדת, ההשפעות, הנאיביות, הצבעים העזים, החום והאופטימיות באים לידי ביטוי ביצירותיי.

מה שהכי גורם לי לסיפוק בעבודתי הוא שאני רואה, חווה, מלווה תהליכים לימודיים בגן ולבסוף לראות את התוצר המוגמר. כמובן שהדגש על התהליך. ילדים בשנות חייהם הראשונות מגיעים אליי ולראות תהליך של עיצוב , למידה וחוויה, זה עושה לך משהו בנפש, זה גורם לך לעצור ולחשוב לרגע: וואלה, באמת נתתי להם (לילדים) שק הפתעות מלא בחוויות, כלים, תמונות, ומיומנויות לחיים.

איך הגעת לתחום הציור?

נחשפתי לתחום הציור דרך לימודיי בלסלי קולג' . במסגרת לימודיי עברתי סדנאות שונות ואחת הסדנאות היתה אמנות ויזואלית. היתה שם מורה, אחת הטובות שהכרתי, ובסדנה זו התנסינו בחומרים שונים מתחום האמנות הפלסטית. שם עברתי תהליך מאד משמעותי בחיי.

באותה סדנה הרגשתי שנולדתי מחדש, חוויתי את תהליך היצירה, הרגשתי את הנפש שלי כמו בלון שמתרוקן. פרצתי החוצה בכל הכוח, הרגשתי שהשלתי מעליי קליפות. ואז חדוות היצירה והעשייה בתחום הציור פרצו לכל עבר, החלטתי שאני רוצה לצייר, להרגיש, להגיד מה שיש לי על הלב. החלטתי לקחת שיעורי ציור, למדתי אצל המורה דני ארמה, שהוא אמן דגול בעיניי, למדתי אצלו שנתיים, באתי ללא כל ידע, ודרך שיעורים אלה למדתי על הקווים השונים, המרקמים, התמצאות על הקנבס, רקעים וכו'. עם הזמן החלטתי שאני רוצה לבד. רוב הלמידה שלי על ציור נעשתה על ידי חקר וגילוי, המון התנסויות אישיות ואהבה למה שאני עושה.

מדוע את מציירת בסגנון נאיבי דווקא? את יודעת גם לצייר בסגנון אחר?

הרבה שואלים אותי שאלה זו, אבל אין לי תשובה ברורה. הציורים שלי הם על גבול הנאיביות. אני מציירת מהלא מודע, מה שאני מרגישה. אני מציירת בצורה אסוציאטיבית, לעיתים אני חושבת  על משהו ויוצא לי משהו אחר, כאן הנפש מדברת. אבל סגנון ציור נאיבי מאד מדבר אליי. אני חושבת שיש הרבה אמנים ישראלים נפלאים בתחום זה. אני יודעת לצייר בסגנונות שונים, מופשט מאד מדבר אליי, מודרני. לא אוהבת דיוק יתר, אוהבת להשתמש בצבעים אקריליים ושילוב של שמן ואקריליק.

מהו החלום שלך בתחום הציור?

אילו היית שואלת אותי את השאלה הזו לפני חודש, הייתי עונה לך תערוכת יחיד. אבל מכיוון שהגיע חנוכה ומישהו שמע על רצוני, מבחינתי הגשמתי חלום, שתי תערוכות יחיד שלי יוצאות בימים אלה לאוויר העולם. האחת באודיטוריום עכו והשניה ובבניין המועצה מטה אשר. מבחינתי זו הגשמת חלום.

ואז חלום אחר משמש להגיע, מבחינתי להציג בעולם את יצירותיי, זה גם חלום, ולפרוץ לתודעה הציבורית. כלומר דווקא כאשת חינוך, דוקטור בשנה הבאה, להכניס את ציוריי כרפרודוקציות לימודיות בתחום החינוך.

אילו תגובות את מקבלת לציורים שלך?

תגובות ממש טובות, פרגון עצום, ממש מחמם את הלב. אני מפרסמת את ציוריי בעשרות קבוצות בחו"ל והאהבה והמחמאות שאני מקבלת ממש עצומות. אני מקבלת המון תגובות מאמנים בעלי שם שאוהבים את יצירותיי. קיבלתי השבוע המון תגובות מחממות לב על התערוכה והיו הדים מאד חיוביים, הרבה הביעו רצון לבוא ולראות את התערוכות.

מה את עושה בימים אלה?

עומלת על הדוקטורט וכותבת מאמרים בתחום ואחד מהם יתפרסם בשני מגזינים: " הד הגן" ואתר "הגיל הרך" כבוד גדול עבורי. בהזדמנות זו מזמינה אותך ואת קוראי האתר לתערוכותיי שאני מאד גאה בהן ומתרגשת מאד.  תערוכה ראשונה באודיטוריום עכו החל מ- 18/12 פתיחה חגיגית. בשעה 19.30 ותערוכה שניה בבניין המועצה מטה אשר החל מ17/12 הן יוצגו במשך חודשיים.

ב- 25/12  יש לי חשיפה לתערוכה ממש גדולה של כמה מאות אנשים שבאים לקחת חלק במועדון הזמר של עכו. הטלוויזיה המקומית תהיה שם ותראיין אותי, תחשוף את תערוכתי ויופיעו הזמרות רותי נבון ושרי במופע נשי אישי. (ביום זה התערוכה תהיי רק למוזמנים ולכאלה שרכשו כרטיסים למופע)

חגית רימון

hrimon@gmail.com