מָנִיפֶסְט מיומנה של אישה שלקתה ב"אמנזיה דיסוציאטיבית"  

כשהותקפתי מינית הייתי נערה, מאוד חששתי לספר על כך, ממילא לאמי היתה תחושה שאני מעט מופקרת… 

מאת: ליאת בן דור

ליאת בן דור מתנדבת במרכז לנפגעי תקיפה מינית. הנה מונולוג מלפני שבועיים, של אחת הנשים במרכז.

אני לא בטוחה שאני מרגישה הקלה, עכשיו אחרי משפטו של קצב. כשהפרשה התחילה להתפרסם ולקבל תאוצה, הרגשתי מקומטת, כאילו תקעו לי סכין בבטן, הכל עלה לי מהעבר הרחוק, תמונות, תחושות,כעסים והרבה דמעות.
כיום אני במחצית חיי ואף יותר, כשהותקפתי מינית הייתי נערה, מאוד חששתי לספר על כך, ממילא לאמי היתה תחושה שאני מעט מופקרת, אם נהגתי להגיע הביתה אחרי השעה עשר בלילה, כל מה שעניין אותה היה שהשכנות לא תרכלנה עלי ואעשה לה בושות.

לא אחת אימא אף כינתה אותי בשמות גנאי משפילים, אז איך בכלל יכולתי לשתף אותה, לספר לה שהותקפתי ע"י אחד מקרובי משפחתי, ע"י בן הדוד שלה, כמעט בוודאות אף אחד לא היה מאמין לי, היו משתיקים זאת בכך שאני משקרת או שהיה נוצר ריב משפחתי גדול ומכוער, לכן העדפתי לשתוק.
בשיחות הסלון של אמא וחברותיה, שמעתי את דעת הנשים על בנות "זולות" כהגדרתן, כאילו שנחשבו "קלות להשגה". כולן היו תמימות דעים שהבנות הללו לא תמצאנה חתן או שבוודאות הן תכנסנה להריון ושמן יוכפש.
במשך השנים נישאתי והולדתי ילדים, עסקתי בעבודה משרדית במוסד ציבורי והשתדלתי להדחיק את עברי, את הכאב וההשפלה שעברתי, עד שההאשמות נגד הנשיא עלו לכותרות, פתאום הרגשתי קשה, מחנק קשה.
כשעוד ועוד נשים הצטרפו וסיפורן התפרסם, הבנתי שבעצם גם אני בצורה זו או אחרת נוצלתי מינית על ידי מי שהיה הבוס שלי, מה שנראה לי אז כחיבוקים ידידותיים, בעצם היה פחות תמים ממה שרציתי להאמין או חשבתי שזה.
פעם באחת מארוחת ליל שבת, אמרתי לבעלי שאותו בוס מתחכך בי
בכוונה ולפעמים מסתכל עלי או אומר כל מיני אמירות שלא נשמעות לי טוב ותמים, תגובתו היתה כה מעליבה ונחרצת שמאז שתקתי ולא העליתי שוב את הנושא בפניו, למרות שהבוס לא הפסיק להתנהג כך.
הוא אמר לי "נו באמת, יש כל כך הרבה צעירות במשרד, למה שהוא יסתכל בכלל עליך, ואל תשכחי שהוא נשוי אם ילדים, אז אם העבודה חשובה לך, רצוי שתשתקי ואל תעשי מזה עניין" ואני, אני שתקתי. אני זוכרת שמאוד נעלבתי, לא שקיוויתי שהוא ילך לדבר עם הבוס או יבקש ממני לבקש שיחדל מכך, אבל לרמוז שאני לא מספיק מושכת או צעירה מכדי שגבר יתעסק איתי, היה משפיל מאוד ופוגע, אלא שהעדפתי לשתוק לטובת שלום הבית.
היום אני אפילו כועסת עליו יותר, כי על סמך מה שאני קוראת סביב נושא המשפט והעדויות של הנשים, ברור לי שגם אני נפלתי קורבן להטרדות מיניות.

יותר מכעיסה אותי העובדה שהיום נשים לא חוששות משמן הטוב ולא שותקות, שאין להן בעיה לפתוח מול אמצעי התקשורת את סיפור ניצולן המיני. בתקופתי בכלל לא היו מאמינים לי ויותר מכך הבוס בטח היה מפטר אותי לאלתר וללא תשלום פיצויים, משום כשביכול העללתי עליו, היה מתרגם זאת כאקט שנועד לשרת אותי, אם ע"י בקשה להעלאת משכורתי או כסחיטה מתוכננת היטב, והיה כועס על הכפשת שמו , לכן מה הטעם, חוץ מזה שהייתי כל כך צעירה ותמימה, שלא חשבתי כמעט בכיוון.
אני זוכרת שחיפשתי את מי לשתף, הרגשתי כמה ימים חולה, הגוף כאב לי ולא יצאתי מהמיטה, לילדים לא יכולתי לספר ובעלי כבר סנילי כל כך וזה באמת לא מעניין אותו, אז כעכשיו, לכן התחלתי לחפש באינטרנט מקום שאוכל לשפוך בו את הלב, להוציא את כל הרעל הזה מתוכי וכך הגעתי לאיזה אתר שהציע עצות ורעיונות בנושא, התכתבתי שם וכל כמה שעות הייתי נכנסת לקרוא מה עונים לי וכשלא הגיבו התעצבתי, הפכתי למכורה, אפילו הייתי נעלבת כשהתעלמו מההודעות שלי, עד שפעם המליצו לי לצלצל לער"ן ועשיתי זאת.

לצערי לא הרגשתי שקשובים לי, הרגשתי שזה יותר לנערות ולא לאישה בגילי, הרווח היחידי שיצא לי מהפנייה אליהם היתה המלצתם שאלך לטיפול או שאפנה למרכז לנפגעות תקיפה מינית, שם לא שינה להם הגיל המבוגר שלי, הם הקשיבו לי, הזמינו לשיחה, צירפו אותי לקבוצת תמיכה ומאז אני יותר ויותר משתחררת מאותה מועקה בלב.
זה לא פשוט להעלות את זה לאחר יותר משלושים שנה, בראש ובראשונה שלאורך השנים כלל לא חשבתי על זה, לא זכרתי את זה, כמו שהכל נמחק כלא היה.
המטפלת שלי קוראת לזה "אמנזיה דיסוציאטיבית", כלומר שיכחה שהיא תוצאה של הטראומה שעברתי, שזה סוג של מנגנון הגנה שהמוח מפתח לטובת הנפש, שכחה זמנית שיכולה להעלם כשנכנסים שוב לטראומה דומה או זהה.
כנראה שהטריגר לזכרון העבר היה התנהגותו של קצב שניצל סמכותו, תפקידו וכפה עצמו על מזכירותיו, ואולי זה ריבוי מקרי האונס והשקיפות שהנושא העצוב הזה מקבל, כך או כך לפני עכשיו עבודה רבה, כעת עלי לרפא את נפשי מטראומה ותיקה. אני סבתא במשרה מלאה החרדה לביטחון נכדותיי, מבקרת במרכז לצד נשים שהיו בהחלט יכולות להיות נכדותיי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הבהרות:
1. "מניפסט או מנשר בעברית הוא גילוי דעת או הצהרה פומבית, המתארת רעיונות, עקרונות, אמונות, ערכים ומטרות של אדם, תנועה או ארגון.
מניפסט בדרך כלל עוסק בתחום הפוליטי והחברתי או בתחום התרבותי."
2. פרסום המניפסט אושר לי לפרסום על ידי האישה שסיפרה לי אותו.
3. לבקשת המספרת, לא הוזכרו שמות ולא מקום מגוריה, על מנת לשמור מכל משמר על ילדיה ולמנוע את חשיפתם לסיפורה.

 

מָנִיפֶסְט מיומנה של נפגעת שמתחבטת, נלחמת על זכותה לאהבה

במשך שנים רבות יחסי מין לא עניינו אותי, הטראומה שחוויתי כשהותקפתי מינית גרמו לי שאחסם, שלא אמצע עניין בסקס. להתחתן התחתנתי, כי זה אקט נורמטיבי 

מאת: ליאת בן דור

wom

ליאת בן דור מתנדבת במרכז לנפגעות תקיפה מינית. הנה עוד שיחה שקיימה ליאת עם אישה שנמצאת במרכז

תמיד שמעתי על נשים שבוכות בגלל אהבות לא ממומשות, ראיתי בסרטים… כיום אני במצב הזה, האהבה שלי גרה רחוק ממני, אהבה חד צדדית, אהבה כואבת, מתסכלת, אהבה שאני כל כך מייחלת להתפתחותה, הצלחתה ולא מצליחה לגרום לכך שזה יקרה.
שנים רבות הייתי כבויה, היה קשה לי לממש את הנשיות שלי, תמיד ידעתי שזה בגלל שאני נפגעת תקיפה מינית ולכן הנשיות שלי מוקפאת, אז למה עכשיו כשהגוף שלי סוף כל סוף מתחיל להגיב, מתחיל להשתחרר מעט מכל אותן עכבות, אני בקשר כל כך מאכזב ?

כיום אחרי השינוי שעובר עלי, בעקבות טיפול במרכז לנפגעות תקיפה מינית, אני מסוגלת להצהיר בקול על אהבתי, פשוט לעמוד ולומר "אני אוהבת אותך". הצרה שבמקום שאקבל חיזוקים על ההישג, על ההתקדמות, התפתחות שחלה בי, רצה הגורל שאהיה בקשר כל כך מאכזב, מתיש, מכאיב.

קלישאות מהנוסח של 'נפלאות דרכי האהבה' או 'האהבה לפעמים עיוורת', לא פועלים עלי, אני פשוט לא מצליחה להבין איך זה קורה לי ולמה ?

במשך שנים רבות יחסי מין לא עניינו אותי, הטראומה שחוויתי כשהותקפתי מינית גרמו לי שאחסם, שלא אמצע עניין בסקס.
להתחתן התחתנתי, כי זה אקט נורמטיבי, קרה בגלל לחץ המשפחה, אבל כלל איני בטוחה שנהניתי מיחסי המין שלי עם בעלי, עשיתי את המחויבות שלי כאישה, אשתו, ילדתי ילדים, אבל לא נהניתי במיוחד מהעניין, והנה עכשיו כשהטיפול עוזר לי, אני בקשר כל כך מתסכל, קשר שגורם לי לבכות המון.

הזנחתי את עצמי ואת בריאותי מרוב תסכול, העדר גילויי אהבה ממושא אהבתי גורמים לי לחפש תחליף, לרצות את חסרון הגוף והנפש, לחפש כל הזמן משהו מתוק, כך שהשמנתי וזה עוד יותר מתסכל אותי ומעציב.

אומרים שאני אישה יפה, אז מה זה עוזר לי אם בשנה האחרונה, מאז שאני בקשר הזה עליתי עשרה ק"ג של תסכול?
ימים רבים אני מנסה לברר עם עצמי למה אינני מתנתקת מהקשר הזה, מה הוא בעצם נותן לי? אך לא מצליחה להגיע לתשובה חד משמעית.
היו פעמים שחשבתי, האמנתי שאני נשארת בקשר הזה משום שהוא פתח ופיתח אצלי את הנשיות, עורר בי עניין וחשק ליחסי מין, מה שלא היה במיוחד בעבר.
הגוף שלי צמא לאהבה, לחום, לחיבוק וזה לא מתממש, לא קורה.
לא אחת פשוט ישבתי, כהמלצת המטפלת שלי, ועשיתי טבלת פלוסים ומינוסים, ותמיד יצא שרשימת המינוסים בקשר הזה גדולה בהרבה מזו של הפלוסים ובכל זאת אינני מוצאת את הכוח, האומץ, היכולת לקום ולעזוב את הקשר הזה, למה ? למה אני מעוללת לעצמי את זה?
יש לי את כל הסיבות לראות במו עיני שאין עתיד לקשר הזה, שאין סיבה להתעקש ולשמור עליו ובכל זאת אינני עושה כלום, יושבת ומחכה שהשינוי יבוא מהמצד שמעבר.
אני יותר מבטוחה שמושא אהבתי יבגוד בי, אינני מצליחה להבין אם כך מה אני עושה לעצמי, למה אינני הולכת עם האינסטינקטים שלי, שאומרים לי שלעולם לא אקבל מהקשר הזה את מה שאני כל כך מתאווה לו, זוגיות נינוחה.

אני פשוט מתעללת בעצמי ובגופי, כאילו לא הספיקה לי ההתעללות הנפשית/מינית שעברתי .
יש פעמים שלאורך כל היום הראש שלי חושב רק על זה, יש שאני הולכת לישון ומבקשת מה' שיעשה למעני, שיגרום לרצון שלי באהבה להתממש.
זה כבר הפך להיות מגוחך, הגעתי לטיפול כדי לטפל בהיותי נפגעת מינית והנה בחודשים האחרונים אני מוצאת את עצמי מדברת עם המטפלת רק על האהבה המאכזבת הזו, על הכאב, הבכי, מספרת לה על מיליוני אי ההבנות שיש בקשר הזה, יש שאני מרגישה בתוך מבוך, במלכוד שגוזל ממני כל כך הרבה אנרגיות ודמעות.
אני רוצה להיות כבר מאושרת, לחוות אהבה ויחסים תקינים, גם לי מגיע, אני ראויה לאהבה אחרי שגופי ונפשי עברו את הנורא מכל.
ימים רבים אני יושבת לבד בבית ומרגישה מחנק מעצם העובדה שהייתי רוצה להיות חבוקה, נאהבת ע"י מושא אהבתי וזה פשוט לא קורה.
מה אני צריכה לעשות, איך אני יכולה לדעת אם לקום וללכת, איך אדע שזה הצעד הנכון ושאיני נחפזת, שלא ארגיש שאני לא נותנת צ'אנס וזמן לקשר הזה?
רופא המשפחה מזהיר אותי ואומר שההתדרדרות הגופנית שלי עלולה להיות בלתי הפיכה, אז למה, למה אני לא קמה והולכת, עוזבת את מה שעושה לי רע?

 

מָנִיפֶסְט מיומנה של אישה צעירה דואבת… מבוהלת, החרדה לחייה

מונולוג של אישה שהייתה קורבן לגילוי עריות ולאחר מכן הותקפה מינית… האיתות הראשון שהיה צריך מיד להדליק אצלי אור אדום היה כשהוא ביקש ממני כסף… 

מאת: ליאת בן דור

sad

מונולוג של אישה ממרכז לנפגעות תקיפה מינית שבו ליאת בן דור מתנדבת

לא מצליחה, לא מצליחה להבין איפה הייתי כשחולק המזל. לעיתים יש לי הרגשה שבוחנים כל פעם מחדש את סף יכולת העמידה שלי מול כאב וקשיים.
כבר בגיל 5 הייתי קורבן לגילוי עריות, מאוחר יותר הותקפתי ונוצלתי מינית. שנים שמרתי הכל בבטן, שנים האמנתי שלבד אצליח להתגבר, עד שבאה האמת וסטרה לי בפנים בעוצמה והוכיחה שמשקעים רק יוצרים עומס.. כובד ולא מתאדים מעצמם.

אני יושבת וחושבת, טוב עברי לא היה סוגה בשושנים, הכאיבו לי, ניצלו אותי, אבל למה אין לי אהבה בחיי ? למה איני מצליחה עם קשרים זוגיים למרות שאני משקיעה בהם את כל כולי, נותנת מעצמי, מבליגה, מוותרת, מעלימה לא אחת עין.

את בן זוגי הנוכחי הכרתי במסיבת חוף, הכל התקדם יפה ושלח אותי להתאהבות. לא אחת האמנתי שהנה, הנה סוף כל סוף מצאתי את האחד.
לא הסתרתי ממנו דבר, שיתפתי אותו .. סיפרתי לו מדוע אני הולכת לטיפול במרכז לנפגעי תקיפה מינית, והוא הבין, תמך, עודד, היה שם עבורי.
אחרי כחמישה חודשים עברנו לגור יחד, ואני פרחתי, הייתי מוכנה לתת לו ולמענו הכל, ממש הכל, הבלגתי לא אחת על התפרצויות הזעם שלו, הבנתי שלא טוב לו בעבודה, התחברתי לתסכול שלו, לעובדה המצערת שאומרת שעכשיו זה לא זמן מתאים לעזוב עבודה קבועה, תמכתי בו.

האיתות הראשון שהיה צריך מיד להדליק אצלי אור אדום היה כשהוא ביקש ממני כסף, לטענתו אימו נמצאת כרגע במצוקה כלכלית, לכן הוא לקח על עצמו את תשלום הוצאותיה השוטפות ואין לו די כדי לשלם את חלקו בשכירות המשותפת וכד'.
שבוע אחר כך הוא ביקש שוב ואחרי שבועיים שוב, האמת שזה מאוד הפריע לי, גם משום העובדה שהוא יודע שאני אך בקושי מצליחה לגמור את החודש עם משכורתי הזעומה, בעוד שהוא משתכר פי 3 ממני, אבל העדפתי לקחת הלוואה ולתת לו את הסכומים שביקש, היה חשוב לי לא לעורר ויכוחים ומתחים מיותרים.

האיתות הבא היה כשהוא התחיל להעדר בלילות מהבית.
את התירוץ של שעות נוספות לצורך עיבוי המשכורת יכולתי להבין, אבל משהו בכל זאת הפריע לי….
שבועיים שלושה זה כרסם לי בבטן ולא אמרתי דבר, אבל כשהרחתי עליו ריח חזק של עשן סיגריות החלטתי לצלצל בשעה 23:00 למקום עבודתו ולבקש אותו, המצאתי סיפור כיסוי שיצדיק את הצלצול הזה.

לומר את האמת שכלל לא הופתעתי כשנאמר לי שהוא לא עובד בשעות כאלה, לא היום ולא בכלל.
כעת עוד יותר כרסם בבטני הצורך להבין מדוע הוא משקר לי, מה הוא מסתיר ממני.
מבחינת סקס הכל התנהל מעולה בינינו, לכן לא חשבתי על אישה נוספת בחייו, ובכל זאת לא אהבתי את העובדה שהוא לא ישר איתי.

המון התחבטויות, המון תסכול הציפו אותי, עם המטפלת שלי שוחחתי על מה שאני מרגישה עם זה, התייעצתי לגבי פנייה ישירה אליו והשמת כל העובדות על השולחן, כולל שיתופו במה שאני מרגישה בהקשר לזה.
דיברנו על כל תסריט אפשרי שיכול לנבוע להתעורר בעקבות השיחה הזו שאזמן, החל בפירוד ועד האמת המוצפנת רק בו.
קבעתי לעצמי את הזמן והסיטואציה הכי רגועה, נינוחה לשיחה הזו ואזרתי המון אומץ להתחיל את הנושא.

תגובתו הראשונה היתה לסטור לי משום שלא האמנתי לו וצלצלתי לבלוש אחריו, התירוץ היה שהוא ביקש במפורש שיגידו שהוא לא שם, כדי שלא יפריעו לו בעבודה "אפילו את אימא שלי סיננו שם" הוא אמר, קם ויצא מהבית בטריקת דלת חזקה.

שלושה ימים לא ראיתי אותו, הוא סינן את הטלפונים ממני ונעלם כאילו האדמה בלעה אותו. כשחזר התחיל לארוז את חפציו וצעק שהוא לא יכול להמשיך לחיות עם מי שמטילה ספק בהגינותו.
שגיתי בכך שביקשתי שיישאר בבית, שנעזוב.. נשכח את הנושא, כי הוא "עשה לי טובה" כטענתו ונשאר, תוך שהוא מטיח בי אזהרה שאם זה יקרה שוב הוא לא רק שיעזוב, הוא יפוצץ אותי ממכות.

והמכות לא איחרו להגיע, כשהוא הרים עלי את ידו, ביקשתי שיעזוב לאלתר ותגובתו היתה, "מה… תעזבי את, זה גם הבית שלי"
התחלתי לחפש דירה חלופית וכשהוא ראה שאינני מתרגשת במיוחד ממנו, באה ההתחנפות, הוא הפך להיות "נופת צופים", ניסה להיות נחמד במיוחד, חזר יום, יום הביתה עם מיני מתנות עבורי, הבטיח הרים וגבעות, אלא שאני הבנתי שגבר מכה יישאר לנצח גבר מכה, לא רציתי להיות אישה מוכה, ממש לא, החיים היכו בי מספיק.

לדירתי החדשה הוא הגיע, למרות שלא השארתי לו את כתובתי ושם היא הציק לי, צעק, עשה בושות מול השותפה שלי לדירה, מול השכנים. אחר כך הוא לא שילם את הוצאות הדירה הקודמת שלי, ומכיוון שהכל היה על שמי נאלצתי לשלם זאת.
בשלב זה המטפלת המליצה לי להיעזר במחלקה המשפטית של המרכז ולהתייעץ על דרכי פעולה.
בינתיים הסוד הגדול התברר לי, הוא נהג להמר על כספים גבוהים ומן הסתם להפסיד. מהעבודה הוא פוטר משום שהבריז להם בצורה שיטתית וגדולה.

לפני שבוע וחצי הוא הגיע לדירתי והחטיף לי בוקס בפנים ומכה חזקה על הגב, הוא בא לבקש כסף לכיסוי חלקי בהוצאות הבית, בטענה שהחוזה עם המשכיר עדיין בתוקף ואני מחויבת לתשלום חלקי בשכירות ובהוצאות השוטפות, כשהתנגדתי לתת לו כסף מזומן הגיעו המכות.

מיד כשיצא מהדירה, השותפה שלי הזמינה משטרה לדירה ונתתי עדות על תקיפה, הגשתי נגדו תלונה על אלימות פיסית ונפשית.
כעת אני מחכה לדיון בבית משפט בשני אפיקים:

1. שיוצא נגדו צו הרחקה.

2. שתהיה פסיקה חד משמעית לגבי הצורך הבלעדי שלי לשאת בכל ההוצאות.

לומר את האמת, אני חיה בפחד, איני יודעת אם הוא לא אורב לי היכן שהוא, אני הרי יודעת שגם הוא קיבל זימון לדיונים בבית המשפט. חוץ מזה אני בכלל לא בטוחה שצו הרחקה ימנע ממנו לתקוף אותי, בביתי, ברחוב.

אני מתפללת לה' יום, יום, מבקשת להיות אחרי הסיוט הזה, מזכירה לה' שבסך הכל ביקשתי אהבה ולא מלחמה.

ליאת בן דור

הבהרות:
1. "מניפסט או מנשר בעברית הוא גילוי דעת או הצהרה פומבית, המתארת רעיונות, עקרונות, אמונות, ערכים ומטרות של אדם, תנועה או ארגון. מניפסט בדרך כלל עוסק בתחום הפוליטי והחברתי או בתחום התרבותי."
2. פרסום המניפסט אושר לי לפרסום על ידי האישה שכתבה אותו.
3. המניפסט הוא של אישה צעירה המגיעה לשיחות ולהיעזר במרכז לנפגעי תקיפה מינית.
4. מצאתי לנכון להכניס זאת לכאן, משום שכל אחד/ת יכול לקחת את מילותיה למקום שלו/ה ולעשות עם זה משהו לטובת עצמו/ה, להטמיע ולנסות להזהיר ולהיזהר.

אני מאחלת לכם/ן פשוט להיות אתם/ן, להיות כנים/ות עם עצמכם/ן ולא לטייח, להיות אמיצים ולעשות אם צריך את חשבון הנפש… את השינוי, גם במחיר כאב עכשווי לטובת רווחת נשמתכם/ן בעתיד.