ולרי – סיפור קצר

מאת: חגית רימון

חגית רימון

עו"ד חגית רימון

 

הגעתי לשדה התעופה במוסקבה. הייתי בדרכי לבקר את אחי בארצות הברית, והמטוס עצר לחניית ביניים של כמה שעות ברוסיה. "יו, קאם היר פליז!" אישה בגובה מטר ושמונים בערך, עם שיער בלונדיני קצר ועיניים כחולות, קראה לי להתקרב אליה. כמובן שמייד צייתתי. 
"קאם וויז מי" היא אמרה לי במבטא רוסי. צעדתי בעקבותיה. היא לקחה אותי לחדר קטן. מה פשר העניין הזה? מה כבר עשיתי? אני אף פעם לא נראית חשודה. שומרים בקניונים בארץ תמיד נותנים לי להיכנס בלי לפתוח את התיק.
"פרום וור אר יו?" היא שאלה אותי, והבחנתי שפניה מאוד נאות. עורה צח וחלק, וצבע עיניה כחול כים, בדיוק כמו הקלישאה.
"יזראל". השבתי. ולפתע הרגשתי די נחמד. מה כבר יכול להיות. הרי אין עליי שום דבר חשוד. ומה יש לי לעשות כאן בשדה התעופה כמה שעות.
"זו ארץ מאוד יפה". אמרה לי באנגלית. ביקרתי כאן לפני שנתיים. "בבקשה תורידי נעליים". חלצתי את נעליי, והיא בחנה אותן. היא כמובן לא מצאה בהן דבר.
היא התקרבה אליי, והחלה להכניס את ידה לכיסי המכנסיים. לאט לאט. כאילו היא עלולה למצוא שם סכין קפיצית או אולר. נדרכתי. הרגשתי קצת מוזר. בכל זאת, יד של אישה זרה נכנסת לכיס המצוי על הטוסיק שלי. מממ… והנה, לאחר שעשתה שם בדיקה יסודית, עברה לכיסים הקדמיים, והרגשתי שאני מתחילה להסמיק. היא עמדה קרוב אליי והרגשתי שאין זו בדיקה רגילה. אלא אם כן היא נוהגת לעשות כך כל הזמן. אין לי מושג. הבושם שלה היה מתוק, ושאפתי אותו אליי. נו, מה אני אמורה לעשות עכשיו? הייתי לבד בטיסה, בדרך לבני משפחתי. שתקתי. והרגשתי מעט מבוכה. יחד עם זאת – פשטה בי נעימות. היא מצאה בכיס הימני שלי את "אבן התודה" – אבן קריסטל שקופה. "מה זה?" שאלה מתוך סקרנות. הסברתי לה. והיא התלהבה. שקלתי האם לתת לה את האבן, אבל לבסוף החלטתי שלא. אני רק בתחילת הטיול, וצריכה אותה איתי.
"בבקשה תרימי ידיים לצדדים." אמרה האישה, אחרי שסיפרה לי ששמה ולרי. היא הניחה את ידיה בצידי הסוודר שלי, והזיזה אותן על גופי. על הגב, על הבטן ובמקומות נוספים שגרמו לי להסמיק. כמובן שהיא לא מצאה כלום.
"הכל בסדר". היא אמרה לי. "את יכולה ללכת."
"תודה רבה". חייכתי אליה.
"אפשר להזמין אותך לסיור במוסקבה?" היא שאלה. "הטיסה שלכם יוצאת עוד שש שעות. אני מבטיחה להחזיר אותך בזמן."
הופתעתי מהשאלה. וחככתי בדעתי. האם זה בטוח? האם היא תחזיר אותי בזמן? מה אעשה לבד עם ולרי, אותה איני מכירה?
"אני מבטיחה לך שתהני." היא הביטה בי בעיני הים שלה.
ומצאתי את עצמי אומרת – "אוקיי, בואי נלך."
היא הודיעה לאחד העובדים שהיא יוצאת, נטלה את ידי הקרה אל תוך ידה, ויצאנו משם. ביחד איתה נהניתי מטיול נפלא. היא מיד קנתה לי סוודר יפהפה ומחמם, והתעקשה לתת לי אותו במתנה. אחר כך טיילנו בעיר הקרה, אבל בכלל לא הרגשתי קור, כשידה של ולרי אוחזת בידי. היא לקחה אותי למסעדה אותנטית, אחרי שהבטיחה לי שאמצא גם מנות נטולות בשר. היא סיפרה לי על עצמה, החיים שלה, ועל כך שלפני שנתיים התגרשה, וכעת היא חוסכת כסף כדי לעלות לארץ עם שני ילדיה. השעות חלפו ביעף, וכשחזרנו לשדה התעופה הרגשתי שאני מכירה אותה כבר זמן ארוך. כשנפרדנו היא חיבקה אותי חזק, ביקשה את מספר הטלפון שלי, ואמרה שעוד חודשיים היא מגיעה לארץ וביקשה שאפגוש אותה. נתתי לה את המספר ועליתי על המטוס עם חיוך. יונייטד סטייטס, היר אר קאם.

hrimon@gmail.com

 

סיפור קצר – אצל כולם זה אחרת – לירן כהן

 

Leave a Comment

^ TOP