פגישה גורלית בין שתי נשים – סיפור קצר

כשראיתיה לראשונה, לא ידעתי שתהא כה משמעותית בחיי…. סיפור קצר – פגישה גורלית

מאת: חגית רימון

woman nice
כשראיתיה לראשונה, לא ידעתי שתהא כה משמעותית בחיי. אדם אינו יודע שהאדם אותו הוא פוגש כעת ילווה אותו גם שנים אחר כך. אך אין זו האמת לאמיתה. שכן יש היאמרו על נערה שראו לראשונה: איתה אני רוצה להתחתן ולבלות עימה את כל חיי.
אכן אין להתכחש לכך שישנם מקרים כאלה. של מפגש כמו של ברק בשמיים, שלאחריו מופיע הרעם ובום. שמרעיד את היקום.

כשהבטתי בעיניה אהבתי את ציבען. כחול. בהיר, מזכיר לי קצת את צבע עיניה של סבתי עליה השלום. ישבנו בבית קפה שכונתי ושתיתי שייק פירות עם חלב סויה. השיחה בינינו זרמה כמי נהר בתחילת החורף. היא שאלה שאלות. התעניינה. מי אני, מה למדתי, והיכן, מה היה הרגע המשמעותי בחיי. ועניתי לה. לא באריכות ובפירוט, אלא באופן שיהא לה נעים לשמוע, ושתרצה להתקרב אליי יותר.
סיימנו את הפגישה לאחר שעה ומחצה. היא חיבקה אותי חיבוק פושר כמי ברז. לא צמוד כזה ולא מרופרף. אלא משהו באמצע.

כפי שסיפרתי כבר בפתיח, יש הסבורים שפגשו את אהבת חייהם כבר במבט הראשון. זו תהא אשתי. זה יהא בעלי. ואחרי כמה פגישות הם כבר מתכננים את חתונתם והנה כבר חמישים שנים חלפו והם הורים לילדים וסבא וסבתא לנכדים.
ושלא תחשבו שהכל זרם על מי מנוחות כל השנים. לא. היו גם הרים ופסגות ובורות ותחתיות וסבל משותף ודמעות. אך הייתה גם שמחה שמסוככת עליהם והרגשה של גורל משותף ואחדות ושלמות של שתי נשמות שנועדו להיות ביחד.
לא קבענו להתראות שוב, אך כחמש דקות לאחר החיבוק שלחתי לה הודעה, שמגיע לי איזה פרס על משהו שאמרתי לה, והיא הרימה את הכפפה והזמינה אותי לביתה בערב לקבל את המדלייה.
נסעתי אליה, כשהזמרת סייה שרה ברקע. וכל השאר ייכתב בספרי ההסטוריה. או העתיד.

Leave a Comment

^ TOP