יום הזכרון – סיפור קצר

ביום הזכרון 2018, כבכל שנה, הלכה סילביה לבקר את בנה…
יום הזכרון – סיפור קצר

מאת: חגית רימון

ביום הזכרון 2018, כבכל שנה, הלכה סילביה לבקר את בנה. יותר נכון את קיברו שבהר הרצל בירושלים. כבר 30 שנים שהוא טמון שם, ובעצם, כנראה שהוא כבר התגלגל לחיים אחרים, עם אמא אחרת, אבא אחר, אבל סלביה כל יום ויום הרגישה שהוא כאן. איתה.
היא מדברת עימו מיד כשהיא פוקחת את עיניה, מאחלת לו בוקר טוב ושואלת אותו איך ישן בלילה. כשהיא מרגישה כאבים בגופה, היא אומרת לעצמה שזה כלום, כאין וכאפס, ושואלת את בנה איך הוא מרגיש ומה הוא עושה עכשיו. והוא עונה לה. כן, הוא עונה. הוא מספר לה שטוב לו והוא מטייל בין שדות וכרמים ולפעמים מדלג בחול ורץ לטבול בים ולשחות ומרגיש את המים על גופו ומחייך והשמחה מתפשטת בליבו. וסילביה מחייכת איתו.
היא כבר אינה צעירה. בת 72. גבה כפוף קימעה, בפניה חריצים של הזמן שממאן לעצור וממשיך עוד יום ועוד יום. עיניה ירוקות, פעם היו כצבע הדשא, היום קצת יותר בהירות. בעלה מת מזמן. היה יושב בבית זעוף, מול הטלויזיה, בקושי מדבר, והיא עייפה מלנסות ליצור עימו שיחה, מגע, או לקבל ממנו קצת חום. את הרגשות הסוערים שיש בליבה היא הוציאה על כן הציור, בצבעים עזים, של שמש ושמיים ובעלי חיים ותינוקות וגם של מלאכים.
כל מי שהביט ביצירה שהכינה הרגיש שהוא עף לעולמות אחרים, מרחף מחוץ לתחום הזמן, מרגיש את ליבו פועם בקצב מהיר יותר.
כבר תשע שנים שהיא גרה לבדה בביתה במרכז תל אביב, עם חדר מלא בציורים צבעוניים. בעצם, לא לבד, כי שטראוס החתול חי איתה, ישן במיטתה, מצטרף אליה לצפייה בטלויזיה, יושב בשקט על הריצפה כשהיא מציירת, לעיתים לצלילי מוסיקה שמיימית.
גם היום, ביום הזכרון, היא הולכת לבקר את בנה. להשקות את הפרחים מסביב לקיברו, לספר לו מה שלומה, ולומר לו שהגעגוע מפלח את ביטנה אבל היא יודעת שהם עוד ייפגשו, אז היא קצת רגועה.
"את אמא של דוד?" שואל אותה גבר עם מעט שיער על פדחתו. היא מביטה בעיניו ומרגישה ברק חולף בגופה.
"כן." היא משיבה בשקט. "כן".
"אני אבא של עופר". הוא אומר ומצביע על קבר קרוב. "ראיתי אותך כאן לפני כמה שנים, לא יודע למה, אבל רציתי לדבר אתך, והתביישתי לגשת אלייך. ועכשיו כשאני פוגש אותך שוב, החלטתי לומר לך שלום."
"נעים מאוד." סילביה מושיטה את ידה לגבר שעד לפני דקה היה זר לה, והוא מושיט את ידו. מגעו נעים. מזמן שלא הרגישה מגע של גבר, ובכלל מגע של אדם, חוץ מהרופאה בקופת החולים.
"נעים מאוד, אני יצחק". הוא ממשיך לאחוז בידה.
"ואני סילביה"
"אני לא אשאל לשלומך, כי אני חושב שאני יודע איך את מרגישה. במיוחד ביום הזה."
עצב עמוק עומד בעיניה, ולפתע מגיע פרפר לבן ומרחף סביבה במעגלים.
"מאוד חם פה." אומר יצחק. "אני כאן מהבוקר. מה דעתך שאזמין אותך ללימונדה קרה?"
הפרפר ממשיך לרחף, וסילביה שומעת את קול בנה לידה – כן, כן, תגידי לו כן. ומה שבנה אומר – קדוש הוא.
"כן". היא אומרת ליצחק. "כן."

 

 

סיפורים קצרים נוספים

Leave a Comment

^ TOP