בחודש מאי 2009 התגלה בגופי סרטן ריאה מפושט ושני גידולים (גרורות) במוח. במשך למעלה משנה וחצי, מיום הגילוי ועד שלהי שנת 2010, תיעדתי את המציאות אליה נקלעתי בבלוג שנקרא רשימון סרטן. בתחילת שנת 2011 ערכתי את הבלוג לספר באותו השם. הספר מתאר בצורה גלויה וחושפנית את מאבקי במחלה ואת חיי לצידה. הספר אינו מתיימר להיות מדריך רפואי, או להציג שיטת טיפול. זהו סיפור אישי המובא באופן אותנטי, כפי שהתרחש במציאות, ונכתב "בגובה העיניים ובשפת בני אדם". מאז אוגוסט 2010 הופסקו הטיפולים. כיום אני מגדיר את עצמי כשורד מהסרטן. חזרתי לתפקד, מבצע מעקב רפואי שוטף ומשקיע זמן בסיוע לחולים אחרים, ובעיסוקי החדש, שירה וספרות (משורר, משמש כסגן יו"ר אגודת הסופרים, פרסמתי ארבעה ספרים ואני המנהל האומנותי של הפרויקט "שירה עברית, משוררי ישראל קוראים משיריהם" הנערך בקול ישראל).
הסרטן אינו רק טרגדיה. הוא יכול להוות הזדמנות לשינוי. בעקבות המחלה החלתי לכתוב ומאז איני מפסיק. חלומי להוציא ספר, חלום עליו סיפרתי בבלוג שלי, הוגשם. קריאת ספר זה (רשימון סרטן ) יכולה לסייע רבות, לחולים, קרוביהם, רופאים ומטפלים וכל מי שמתעניין במחלה.
חליתי בסרטן, אבל אני חי. להיות חולה סרטן, אין פירושו בהכרח למות. בתחילת המסע אמר לי האונקולוג ספק ברצינות, ספק בציניות, שייתכן ובסופו של דבר, אמות מהתקף לב, תלוי מה יבוא קודם, המוות מסרטן, או התקף הלב הקטלני. בתחילת חודש מאי 2009 התגלה בגופי סרטן ריאה מסוג הנקרא 'סרטן של תאים שאינם קטנים' (non small cell lung cancer; בראשי תיבות: NSCLC). המחלה מתחילה ברקמת הריאה ומשם היא עלולה להתפשט בריאות, ובהמשך נודדים תאי הסרטן באמצעות מחזור הדם לאברים מרוחקים כגון עצם, מוח, כבד ומוח-העצם ויוצרים גרורות של המחלה. במקרה שלי שלח סרטן הריאות שני גידולים, קרי שתי גרורות למוח.
אומרים שמוות מחנק בעקבות הצטברות נוזלים בריאות הוא נורא ואיום. רוב הזמן הצלחתי להדחיק לגמרי מחשבה זו. אני רציתי לחיות, ו'בתחרות' על הרצון לחיות השתדלתי להוביל ולא לפגר מאחור. אני חושב שהתברכתי במזל גדול. מחלת הסרטן, לא רק שאינה בהכרח הסוף, לעִתים היא התחלה של דבר חדש, לא פעם מסוג שעליו חלמתם שנים רבות.
המילה סרטן מהלכת אימים על רוב בני האדם. חלק מאִתנו לא יעזו להוציא את המילה מפיהם. יש המכנים אותה 'המחלה', יש הנמנעים מהזכרתה מחשש שבכך יעניקו לה חִיות, או יקָרבו אותה לביתם; יש המסתירים אותה ומסתתרים מהחיים לאחר שחלו בה; יש המצליחים להכניע אותה, ויש שהיא מכניעה אותם תוך תקופה קצרה מאוד; יש שהיא מכרסמת בגופם באִטיות, יש שחיים לצִדה ויש כאלה כמוני, שלא מפסיקים לדבר עליה, ואני גם הקפדתי לכתוב עליה ולתעד אותה, בדבקות בלתי מוסברת, לעִתים עד לפרטי פרטים.
בתחילה כתבתי תחת הכותרת 'מה אני לומד?', מתוך כוונה לתעד את התובנות שלי שעלו מן המצב שאליו נקלעתי בהפתעה מוחלטת. מסתבר שכמעט תמיד ההפתעה מוחלטת. בהמשך כתבתי על המחלה עצמה, על הטיפולים, על תופעות הלוואי, על משפחתי וחבריי, ועל כל מה שחשבתי כרלוונטי למחלה ולחיי. במשך כמעט שנה כתבתי 'לעצמי', למגֵרה'. הכתיבה גרמה לי רוגע ושלווה. היא החליפה כדורים נגד דיכאון, עישון מריחואנה רפואית (קנאביס), שיחות עם פסיכולוג, או השתתפות בקבוצות תמיכה. הכתיבה על הסרטן ועל החיים שלי אִתו ולצִדו הייתה אחת הדרכים החשובות בהתמודדותי עם המחלה ובמאבק בה, לעִתים מתוך הצלחה ופעמים מתוך מפח נפש. ביקור ושיחה עם חבר במהלך המחלה שינו את גישתי לכתיבה. לשאלתו, 'מה אני עושה עם כל הזמן הפנוי הרב העומד לרשותי?' השבתי – 'אני כותב'. אם כך, אמר לי, 'מדוע שלא תפרסם זאת באינטרנט?'
מחלת הסרטן איננה מחלה אחת, אלא קבוצת מחלות המורכבת מלמעלה ממאתיים סוגים שונים. בהתאם קיימים סוגים רבים של טיפולים קונבנציונליים ושאינם קונבנציונליים. מאידך, תודעת היותך חולה סרטן והמשמעות הנגזרת מכך משותפת למרבית החולים. עם גילוי המחלה, רובנו, חולי הסרטן, כך אני חושב, עוברים סוג של צריבה תודעתית, שמשמעותה – לעולם לא נשוב להיות מה שהיינו לפני כן.
הספר "רשימון סרטן" אינו עוסק בסרטן מההיבט הרפואי או הטיפולי, הוא מציג את זווית ההתמודדות האישית שלי כחולה. הספר גם לא עוסק בהצגת או בניתוח סטטיסטיקות של ריפוי או מוות מהמחלה. כל חולה סרטן כשלעצמו הוא 'מאה אחוז סטטיסטיקה', ומידע בתחום הזה לא יוסיף לסיכויי ההחלמה שלו; ההפך הוא הנכון. הספר מציג את תודעת המחלה שלי ואת תפיסתי אני את המחלה, וזאת באמצעות הצגת סיפור המחלה בצורה אותנטית.
החיפוש אחר הסיבות למחלתי כמעט שלא העסיק אותי. עסקתי בכך רק כשחשבתי שזה יועיל לי בהתמודדות ובריפוי. כאשר חשבתי שזה יספק רק את 'הרצון לדעת' וייתן מענה לסקרנות הטבעית 'מדוע דווקא אני?', ויתרתי על כך והתמקדתי במטרה – להוציא ממני את המחלה! עד היום, וכנראה שעד סוף ימי חיי, אמשיך לדבר ולנהל אִתה דו-שיח, לבל תרים ראשה.
לעִתים שואלים אותי: "אז איך עשית זאת?!", "איך הבראת?!", "איך התגברת על הסרטן?!" "איך ניצחת!?". רובֵנו, כך נראה, אוהבים סיפורי הצלחה, ניצחון הטוב על הרע ואנו מבכרים סיפורים עם סוף טוב. אני לא ניצחתי דבר; רק שרדתי, והשאלה היא: מה אני עושה עם זה? זו אחריות רבה בעיני להשיב על השאלות שהוצגו לי, שמא מאן דהוא יאמץ את גישתי ודרכו לא תצלח. אצטרך להודות על האמת, הדברים שמספרים על המחלה נכונים, זו מחלה ארורה ונוראית, המכונה לא פעם 'המחלה', מתוך הימנעות לבטא את שמה המפורש – סרטן. כשמאן דהוא הולך לעולמו עקב המחלה אנו שומעים את הביטויים: "נפטר לאחר מאבק במחלה קשה" או: "הלך לעולמו לאחר מאבק מלא ייסורים במחלה קשה". עם זאת קיימים מקרים רבים של הצלחה, של הבראה, ושל שרידות ארוכה יחסית, לשנים מספר.
יש האומרים כי סרטן זו מתנה והזדמנות. לכנותו 'מתנה' זה קצת מוגזם, אך 'הזדמנות' זו אפשרת, תחת הסייג שבמילה 'הזדמנות' נקרא את המילה 'לְזַמֵּן'; אני לא חושב שאנו מזמנים את המחלה, אבל כאשר נקלע האדם למצב שלא בטובתו, טוב שיראה בכך הזדמנות לשינוי מהותי לטובה בחייו.
איך שרדתי?
כשאני מישיר מבטי למראה, אני יודע שהיה לי, קודם לכל, מזל.
בגופי התפשט סרטן, אך לצִדי עמד הכוח החזק ביותר בעולם, חגית רעייתי. על חגית יכול אני לספר עד אין סוף, כל שאומר לא יבטא את עוצם דאגתה, את כל שעשתה למעני; כל שאומר עשוי אף לגמד את גדולתה ואהבתה.
ההליכה אחר הרבי מליובאוויטש באה לי כמעין נס. אני מעיד כאן בשבועת אמת שכוחו של הרבי הרים אותי לא פעם מהשאול. ושוב אני חוזר ואומר, כי מעולם לא חזרתי בתשובה, שכן לא יצאתי בשאלה, אך את הדרך לעשות את המעשה הטוב למדתי מהרבי וזה הפך לחלק מה-DNA שלי. את התפילין אניח עד יומי האחרון כאומר תודה וכדי להעיד על ההשגחה הפרטית שליוותה אותי.
אני יודע שהייתי מוקף באהבה ובדאגה אין סופית מרחוק ומקרוב. לא פעם רעד גופי כשחשתי בה. כוחה של האהבה הוא כוח ריפוי מן המעלה הראשונה.
המחלה חשפה בפנַי אנשים נפלאים, שחלקם הכרתי לפני שחליתי וחלקם לא. לא אציין אותם בשמם, שמא אקפח אחרים לא פחות נפלאים, אך אחד הוא מיוחד והוא התעלה על כולם, זה האונקולוג שלי, אותו כיניתי בכבוד רב פרופסור נחושתן. אולי יש טובים כמו ד"ר חובב נחושתן, אבל כמוהו אין. (כשנה אחר שטיפל בי קיבל ד"ר נחושתן את התואר פרופסור בזכות מחקריו ופעילותו).
הכתיבה הייתה עבורי תרפיה ולא נזקקתי לתרפיה אחרת. היא ריפאה את נפשי. בכתיבתי על המחלה לא הסתרתי את פחדיי ולפעמים את העליבות שבה הייתי. אינני גיבור ולא התיימרתי להיות כזה. רוצה לומר, לא הצגתי מצג שווא, לִבי וכתיבתי היו שווים. לכתיבה היה חלק מרכזי ומשמעותי בשרידות שלי. היו שעות, אולי אף ימים שבהם ריחמתי על עצמי ולא הסתרתי זאת, אך לאחריהם קמתי והתייצבתי מול המחלה מתוך רצון לחיים ולחיים בעלי משמעות. לא אחת העידו קוראי הרשימון בבלוג, שלצד הקושי שבקריאה על מחלה נוראית, בלטה האופטימיות בכל פסקה.
לאורך כל המחלה הבטחתי לעצמי הבטחות עתידיות, קטנות וגדולות, רקמתי חלומות עתידיים, וקיבלתי עלי התחייבויות לעתיד. ההבטחות, החלומות וההתחייבויות תועדו ברשימונים. במהלך המסע הם הפכו לנבואות המגשימות את עצמן, ולסיבות מצוינות להתמיד במלחמה במחלה ולהמשך החיים.