נשים נשים נשים – הסרט "הסופרג'יסטיות", המחזה "אוויטה", הסרט "קרול", ואדל

מאת: חגית רימון

shir

לאחרונה יצא לי לחזות בכמה מופעים וסרטים ולהקשיב לדיסק חדש – ולכולם יש מכנה משותף – נשים נשים נשים! ולא סתם נשים – אלא נשים חזקות, דעתניות, שהלכו או הולכות בדרך שלהן.

ניתן לראות את הדרך שבה צעדו וצועדות הנשים בעולם, דרך המופעים שאמנה.

"הסופרג'יסטיות" (2015) – מוד ווטס (קארי מאליגן) היא צעירה שעובדת ככובסת במכבסה, 12 שעות ביממה מאז ילדותה. גם אמה עבדה באותה מכבסה כל חייה עד שנפטרה בגיל צעיר. בוקר אחד היא נשלחת מהמכבסה למסור סדינים נקיים ונקלעת במקרה להפגנה של הסופרג'יסטיות – התנועה שלחמה בלונדון למען זכות ההצבעה של נשים בתחילת המאה ה-20. בהמשך הסרט מוד מחליטה להצטרף לתנועת הנשים הפועלות לקבלת זכות בחירה.
הסרט מצולם ברובו באוירה קודרת וחשוכה.
זה לא נתפס שלפני כמה עשרות שנים, נשים נאלצו לדרוש את המובן מאליו – זכות בחירה כמו שיש לגברים. היחס אל הנשים היה כאל סוג ב', נחותות לעומת הגברים. בסוף הסרט, לאחר מאבק קשה והקרבה עצומה – הגברים "נאותים" לתת לנשים זכות בחירה, ובתחילה הזכות הזו ניתנה רק לאוכלוסיה מצומצמת.

עד היום, למרבה הצער, בחלק מהמדינות נשים נחשבות לסוג ב', וגברים מנצלים את כוחם הפיזי ומשעבדים אותן לצרכיהם. אני מחכה כבר ליום שבו גברים ינהגו בנאורות ולא ינצלו את כוחם הפיסי לרעה, אלא יהיה שיתוף פעולה פורה וכבוד הדדי בין נשים וגברים.

הסרט "קרול"כאן כתבתי באריכות על הסרט. זהו סיפור אהבה שניצת בין שתי נשים, בשנות החמישים של המאה הקודמת, בארצות הברית. גם כאן – הגיבורות בסרט אינן מוכנות לקבל את תכתיבי החברה. הן רוצות לאהוב זו את זו, בדרכן, וגם הן נאלצות לשלם מחיר, אך הפעם המחיר כבר יותר קטן.

המחזמר "אוויטה", בתיאטרון "הבימה"ביקורת. המחזמר עוסק בחייה של אווה פרון. עפ"י ויקיפדיה:

אווה דוארטה נולדה ב- 1919 בארגנטינה. היא הייתה אחת מחמשת ילדיהם הבלתי חוקיים של טבחית לא נשואה וחוואי נשוי. מוצאה הנחות והתנכרות מצד משפחת אביה טיפחו בה כבר מילדות שאיפה עזה לטפס בסולם החברתי, בצד טינה יוקדת לבורגנות ולמעמד הביניים, שלימים תרמו לעיצוב חייה והשקפת עולמה.

היא הייתה יפהפייה בהירת שיער, חכמה ושאפתנית מאוד. בגיל 15 עזבה את העיירה והגיעה לבואנוס איירס כבת לווייתו של מוזיקאי נודד. בעיר הבירה של ארגנטינה קשרה קשרים ופיתחה קריירה של שחקנית בינונית על הבמה ובאופרות סבון רדיופוניות. תוך שימוש מושכל באישיותה החזקה, שאפתנותה ומיניותה העזה טיפסה במעלה הסולם החברתי והפכה להיות שחקנית מוכרת ומנהלת תחנת רדיו.

את הקולונל חואן פרון, קצין מבטיח בצבא שמונה לשר העבודה והרווחה, פגשה באירוע צדקה. הם נישאו בשנת 1945, כאשר הייתה בת 26 והוא היה בן 50. כרעייתו של חואן פרון טיפחה את השאיפות הפוליטיות של בעלה, ותוך שימוש במוצאה ממעמד הפועלים גייסה עבורו תמיכה רחבה מבין שורות ארגון הפועלים. במערכת הבחירות של 1946 היא השתמשה בתחנת הרדיו שלה לנשיאת נאומים נלהבים, בהם פנתה לעניי מעמד הפועלים לשכנעם לראות בפרון את נציגם הנאמן ביותר. הרבה בזכות פעילותה הנמרצת ניצח חואן פרון באותה מערכת בחירות ונבחר כנשיא ארגנטינה.

לאווה היה תפקיד מרכזי בקביעת מדיניות בעלה לאחר היבחרותו לנשיאות ארגנטינה. היא סייעה לבעלה בתפקידו כנשיא והייתה כצל וכממלאת מקומו, ומתוקף כך גם נהגה לקיים נאומים ולחתום על הסכמים בשמו של פרון. היא התגייסה לפעילות ציבורית נמרצת, מעל ומעבר למקובל ל"גברת הראשונה" ולמורת רוחם של רבים מהמעמד השולט. היא הייתה מעורבת בניהול ענייני המדינה, במיוחד בתחומי רווחה וחברה.

מה דעתי על המחזמר "אוויטה"? 

שירי מימון משחקת את אוויטה במחזמר. שירי נפלאה! יפה ומוכשרת. יש לה יכולת ווקלית מרשימה והיא מתאימה בול לתפקיד. הצליל שלה צלול ומדוייק, והיא נראית מצויין על הבמה. היא מחזיקה את כל ההופעה על הכתפיים שלה.

יחד עם זאת – וזוהי הערה כללית לגבי המחזה – הוא לא מרגש. ההתרגשות מצד הקהל מגיעה אולי משירתה היפה של שירי מימון ומשירתם של שאר השחקנים וזמרי המקהלה המוכשרים, אבל תוכן המחזה אינו נוגע, לא מרגש. חסר עומק.

אך העדר העומק לא פגע בהנאה שלי. מאוד נהניתי!

כאמור – שירי מצליחה להחזיק את המחזמר על כתפיה. הנה תהנו מקטעים מהמחזמר. 

 

את המחזה כתב טים רייס, והמוסיקה מאת אנדרו לוי וובר. הבמאי המוכשר – משה קפטן.

הליהוק בהצגה מושלם. רן דנקר ואקי אבני מצויינים, וגם שאר השחקנים.

לא אהבתי כל כך את התרגום לעברית. היו קטעים רבים בהם התרגום לא זרם ונראה מאולץ, וגם החרוזים לא תמיד היו מספיק טובים.

הכוריאוגרפיה בראשות אביחי חכם הייתה מעולה! הרקדנים מצויינים ומאוד נהניתי מקטעי הריקוד.

הניהול המוסיקלי של יוסי בן נון נהדר. התזמורת ניגנה נפלא, למרות שבחלק מהקטעים היה דיסונס (חוסר הרמוניה) מלודי, סגנון שאני פחות מתחברת אליו. האזנתי ל"אויטה" עם מדונה (ניתן למצוא את הקטעים ביוטיוב)- ושם המוסיקה מלודית ונעימה יותר לאוזן מאשר בגרסא בהבימה. הנגנים, שניגנו באופן "חי" – מעולים והמוסיקה דומיננטית ודרמטית.

השחקנים וזמרי המקהלה שרו נפלא, בהדרכתה הקולית של דוקי עצמון המוכשרת.

כל המחזמר הינו בשירה, ואין קטעי דיבור. אני התרגלתי לכך, אבל היו כאלה בקהל שזה הפריע להם.

התלבושות במחזה, בעיצובה של ילנה קרליך, היו צבעוניות ומקסימות. הנאה לעיניים.

לסיכום – מאוד נהניתי מה"שואו" – הריקודים והשירה, וזה חיפה על העובדה שהמחזמר לא כל כך מרגש או בעל עומק.

אדל – הדיסק החדש – 25 – זהו דיסק מצויין, שירים נעימים לאוזן, שכבר לאחר האזנה אחת ניתן לזמזם אותם. בחלק מהשירים הליווי מינימליסטי – רק פסנתר או גיטרה. הייתי שמחה לליווי קצת יותר מתוחכם עם עוד כמה כלים, ולעיתים זה היה חסר לי, אבל גם בלי זה נהניתי מהשירים. הקול של אדל עוצמתי ומיוחד. ובאדל אני מסיימת את רשימת ארבע הנשים שלי להפעם – אדל מייצגת ברשימה זו את "האישה החדשה". אישה צעירה, מלאה, נאה, מוכשרת מאוד, שאינה מתחנפת לטעם הקהל, ובסגנונה המיוחד והכשרון הגדול היא הגיעה להצלחה ענקית. היא מאוד מוערכת, ובניגוד לשלוש הנשים הקודמות ברשימה, אינה "נלחמת" כדי להתקדם ואינה מקריבה קורבנות גדולים כדי לממש את הרצונות והחלומות שלה. היא פשוט עושה את מה שהיא אוהבת, דרכה סלולה והיא מקבלת הערכה גדולה.

הנה שיר שאותו אני אוהבת

 

 

 

 

השאירו תגובה

^ TOP