תיקון חיים

מאת: עמית רייכר 

התמונה להמחשה בלבד

כשהייתי בת עשר, נאנסתי על ידי אחיה הפדופיל של השכנה. כמובן שלא סיפרתי לאף אחד, כי בסוף הכאב, הוא אמר לי, שאם אספר לאמא ואבא שלי, הוא יכנס אלינו הביתה בלילה ויהרוג אותם וגם את האחיות שלי, לא תהיה לי משפחה יותר ואני אשאר לבד בעולם.

לא רציתי שהם ימותו, ולא רציתי להישאר לבד בעולם, אז שתקתי. עשרות שנים שתקתי. המשכתי להאמין לזה, כאילו שם, באותו היום, נעצרה הגדילה הרגשית שלי. כאילו מאז נשארתי בת עשר לתמיד. הכל המשיך לצמוח, הגוף הנשי, השכל, היכולות, הכישרון ורק אני, בתוך תוכי, נשארתי ילדה.

בת עשר בעולם של גדולים: בעולם שבו אנשים מדברים על כלום, משקרים בפנים ואומרים הכל במבט ומאחורי הגב. בעולם שבו אנשים מתחתנים, מביאים ילדים, צוברים רכוש. אני הבאתי ילדה לעולם, אחרי שטיפת מוח סובייטית מצד אבא שלה. עיקר האימהות שלי היה, משמר הגנה עליה מפני פדופילים בפוטנציה.

תודה לאל, בזה לפחות הצלחתי, אבל אני אפילו לא אתחיל לתאר את מצעד האיוולת של ההחלטות שעשיתי בחיי, הוויתורים, ההקרבות כדי להגן עליה מפני מה שקרה לי. יום איום אחד, השפיע בצורה כל כך מוחלטת על כל חיי ועל חיי בתי ואני אפילו לא הייתי מודעת לזה. ילדה בת עשר גידלה ילדה.

לחיות בעולם של גדולים, זה אומר גם לנסות ולפענח כל הזמן את החיים. לנסות להבין את עצמי ובני אדם אחרים, את ההתנהגות בכל מיני מצבים, את הרוע הקטן, את הקנאה המוסווית במאור פנים, את הכוונות האמיתיות, לנסות ללמוד מהר ולתרגם לעצמי כל דבר שקורה ולא תמיד להצליח.

מעייף לחיות ככה. לא כיף. דבר אחד יצא טוב מזה, בלי להרגיש. דרך המסע הנחוש שלי בתוך עצמי, לגלות מה גרם לי לוותר על עצמי? ומה גרם לי לותר על מה שיכולתי להיות? גיליתי המון תובנות על החיים, הנוגעות גם לחיים של בני אדם אחרים ויכולות להאיר גם להם את הדרך.

 בואו נמשיך: דבר אחד ידעתי בוודאות מאז שהייתי ילדה: אם זה קרה לי, זה בטוח באשמתי. כנראה שהייתי מאוד מאוד רעה. זה שאשמה דורשת עונש וכל החיים סידרתי לעצמי עונשים מסוגים שונים ומשונים, דרך כל מיני אנשים שהתחברתי אליהם, את זה הבנתי רק לפני כשנתיים וגם הבנתי שזאת בכלל לא היתה אשמתי. דברים קורים.

אבל היה עוד משהו, הרבה יותר משמעותי: ארבעים וארבע שנים עברו מאז, ורק לפני שבוע צלצלתי בשש בבוקר, כולי נסערת, לחברתי אודטה (שהיא הטלפון הראשון שלי לכל תובנה שאני מגלה בתוך נפשי וגם הטלפון הראשון שלי לכל דבר ועניין אחר), וצווחתי לה בהתרגשות במענה הקולי: קומי, קומי, מצאתי.

רק באותו הרגע יכולתי להבין את ארכימדס שקפץ ורץ מהאמבטיה בצעקות: מצאתי, מצאתי. יש רגעים כאלה, בהם הכל מתחבר לאמת אחת פשוטה ובהירה. ברגע הזה פיענחתי את המשחק המרכזי של חיי, אותו קו אורך של הדברים החוזרים על עצמם בחיי, בכל מיני צורות ואופנים.

למעשה גם צווחתי לה צוחקת ונרגשת: סוף סוף תפסתי את הזנב שאני מסתובבת סביבו כל החיים, תפסתי אותו חזק עם השיניים.

וזה מה שגיליתי: מרוב שהייתי בטוחה שאני ילדה כל כך רעה – כל החיים שלי הייתי עסוקה בלהוכיח (וזאת מילת המפתח) כל הזמן ולכולם עד כמה אני טובה. טובה במובן של טוב לב. לא סתם בן אדם טוב, אלא הכי טובת לב. יותר טובת לב מכולם.

אני אוותר על הדוגמאות, כי זה ממש בושות. רק שתדעו שהייתי ממש, אבל ממש הכי טובת לב, באופן הכי מטומטם שעולה על הדעת.

מסתבר, בדיעבד כמובן, שכל חיי הייתי משועבדת לתחרות סמוייה ואכזרית, שאפילו לא ידעתי שאני משתתפת בה: להיות הילדה הכי טובה בעולם, יותר טובה מכל הילדות הרעות והטובות בעולם גם יחד.

כאילו להוכיח שוב ושוב לאבא שלי שאני יותר טובה אפילו מאמא שלי (שהיא הבן אדם הכי נדיב לב שאני מכירה). שידעו להם שלא הייתי כל כך רעה, שזה בכלל לא נכון.

חיים שלמים בזבזתי על השטות הזאת. זה שאבא שלי מת לפני 17 שנה ממש לא נחשב. כל הגברים בעולם הפכו, לצורך העניין, לאבא שלי וכל הנשים הפכו לאמא שלי. וכל החיים שלי ניסיתי להוכיח שאני יותר טובה מכולן. זה אף פעם לא הפסיק, כי אף אחד, כולל אני, לא הבין אותי באמת ולא נתן לי את האישור הנכסף.

אז הילדה הקטנה שהייתי, המשיכה כל החיים, שוב ושוב, להוכיח שהיא לא באמת כזאת רעה כמו שהיא חשבה. וזה הכל.

ואתם? מה המשחק המרכזי בחייכם? מה אתם מנסים, שוב ושוב, להוכיח כל החיים? ולמי?

שלכם באהבה 🙂

עמית רייכר

חפשו אותי גם בפייסבוק 🙂

1 Comment

  1. ענת הגיב:

    עמית, את אישה אמיצה. התרגשתי מאד לקרוא את הסיפור שלך. תודה רבה ששיתפת. הצלחתי למצוא את עצמי בכל מיני חלקים בסיפור…וזו הרגשה מדהימה.להבין פתאום משהו כל כך משמעותי דרך משהי אחרת שכותבת מעמקי נשימתה. תודה.

Leave a Comment

^ TOP