האם להתאהב זה רציונאלי? מהי הטעות שעושים ביחסים? ראיון עם פרופ' דן אריאלי

האם להתאהב זה רציונאלי? מהי הטעות שעושים ביחסים? ומהי הדרך הטובה לקבל החלטות? ראיון עם פרופ' דן אריאלי

חגית רימון ופרופ' דן אריאלי

חגית רימון ופרופ' דן אריאלי

מאת: חגית רימון hrimon@gmail.com

שלום לפרופ' דן אריאלי, מומחה בכלכלה התנהגותית ובקבלת החלטות. כייף לראות אותך כאן בארץ. אתה מרצה וכותב רבות על התנהגות לא רציונאלית. אתה מוכן לתת דוגמאות להתנהגות כזאת?

יש המון. באיזה תחום את רוצה? את רוצה בהתנהלות כלכלית, התנהלות חברתית, מדינית?

אצלי דבר ראשון עולה הנושא של אהבה, אבל איני יודעת האם אתה חוקר את התחום הזה

אז בואי נתחיל בדבר הכי פשוט באהבה. אנחנו מתאהבים, וכשאנחנו מתאהבים אנחנו חושבים לעצמנו שזה יישאר לתמיד. וזה לא כל כך קורה…

יש כאלה שזה נשאר לתמיד

אבל בדרך כלל זה לא. גם מי שזה כבר קרה לו, שהתאהב, וראה שזה נעלם, בפעם הבאה שאנחנו מתאהבים אנחנו שוב חושבים שזה להרבה זמן.
מה שקורה זה שברגע שאנחנו בעטיפה הזו של אהבה, וזה נכון לגבי כל רגש: זה יכול להיות רגש של כעס, נקמה, גם דברים חיוביים וגם שליליים – כשאנחנו תחת המצב של הרגש, קשה לנו לדמיין שהוא אי פעם יתפורר ואנחנו לא מבינים את מה שנקרא "adaptation", ההסתגלות הזאת. ההסתגלות היא גם טובה וגם רעה, זה לא רק דבר רע.

איזו הסתגלות?

למשל, בתור מי שבעצמו נפצע קשה – כשאנשים נפצעים, הם חושבים: אני אומלל עכשיו ואני אשאר להיות אומלל כל החיים.
אנשים באמת נהיים אומללים, אבל עם הזמן מתרגלים. וזה נכון לכל הדברים. כשיש משהו רע, אז רע לנו ואנו חושבים שיהיה רע לתמיד, אבל אנו מתרגלים. כשטוב לנו אנו חושבים שיהיה טוב לנו לתמיד.
החלק הלא רציונאלי פה הוא שאנחנו לא צופים נכון את ההתרגלות שלנו. אנחנו חושבים: תמיד נהיה מאוהבים.
דרך אגב, זה גם נכון לפרידות. אנשים שנפרדים אומרים: אני עכשיו אומלל ואני אשאר  אומלל להרבה זמן. אנשים אכן אומללים, אבל פחות זמן ממה שהם חושבים.
אגב, בממוצע כשזוגות נפרדים – נשים חוזרות לשמחת החיים שלהן יותר מהר מאשר גברים.

הפתעת אותי

כי בסך הכל יותר רע לנשים ביחסים מאשר לגברים.

שוב הפתעת

נשים, מהרבה סיבות, יש להן את "הצד הקצר של המקל" (הצד הפחות טוב) ביחסים. זאת אומרת שהן הרבה פעמים תקועות עם רוב העבודה המעצבנת ביחסים. ולכן כשזוגות נפרדים – כולם אומללים, זה לא שאף אחד לא אומלל, אבל נשים חוזרות לעצמן הרבה יותר.

כשנשים נפטרות – בני הזוג שלהן נפטרים יחסית מהר, וכשגברים נפטרים, זה לא כך אצל בנות הזוג שלהם. זה בגלל הרשת החברתית. כשמסתכלים על גברים, הרשת החברתית שלנו היא לא כל כך טובה. הגברים לפעמים נפגשים עם חברים, שותים בירה, מדברים על כדורגל – זו לא רשת חברתית של תמיכה עמוקה.

לנשים בממוצע יש רשתות חברתיות הרבה יותר משמעותיות ולכן הרבה פעמים בשביל הגבר – האישה היא החברה הכי טובה שלו, ובשביל האישה – מעט מאוד פעמים הגבר הוא החבר הכי טוב שלה. הרשת החברתית היא כמו רשת הגנה להתמודד עם קשיים כמו לחץ, מחלות ועוד.

אז מה בעצם לא רציונאלי בעניין? זה שאתה לא צופה פרידה ולא צופה שהקשר ייגמר?

בדיוק. כל דבר שאנחנו לא צופים נכון ואומרים: עכשיו טוב לי ויהיה לי טוב לתמיד. זו טעות כי זה לא נכון ואנחנו לא לומדים מהנסיון. רוצה עוד דברים שקשורים באהבה?

כן

אספר לך על מחקר שאני מאוד אוהב. לקחו סטודנטים ולימדו אותם לצלם תמונות. הם צילמו כל הסמסטר. בסוף הסמסטר ביקשו מהם לבחור תמונה אחת והבטיחו לפתח אותה לאחר שבועיים לפוסטר ענק.
מחלקים אותם ל-2 קבוצות. מבקשים מחברי הקבוצה הראשונה לבחור תמונה ומבטיחים להם שבעוד שבועיים יקבלו את הפוסטר. ולחברי הקבוצה השנייה אומרים: תבחרו תמונה ובעוד שבועיים תקבלו ממנה פוסטר, אבל כל יום בשבועיים הבאים, וגם ביום שאתם מקבלים את הפוסטר – אתם יכולים להתחרט. אם אתם תתחרטו – פשוט נשלח לכם פוסטר אחר.
כולם קיבלו את הפוסטר. אף אחד לא רצה להתחרט. שאלו אותם כמה הם אוהבים את התמונות? ואיזו קבוצה לדעתך אהבה את התמונה יותר? אלו שיכלו להתחרט או אלו שלא יכלו להתחרט?

אלו שלא יכלו להתחרט.

נכון. אלו שלא יכלו להתחרט אהבו את זה יותר. למה?

כי הם לא חשבו שיש להם אפשרות להחליף או לשנות.

בדיוק. מה שקורה כשאנו מבינים שיש לנו איזושהי התחייבות למשהו, אנו אומרים: יאללה, זו התמונה, נתחיל לאהוב אותה. וכשאנחנו כל הזמן חושבים על: מה עוד טוב לנו? עכשיו תחשבי שאת בדור הצעיר ואת במיטה עם מישהו ואת מסתכלת בטינדר על אנשים אחרים.
יש את העולם של נישואים בשידוך, בהם ההורים החליטו למי יינשאו ילדיהם. אנחנו זזנו מהעולם הזה לעולם שבו…

אפשרויות לא מוגבלות לכאורה

כן, ומה שקורה שזה לא רציונאלי באופן שאנחנו לא מבינים את הנזק שאנו גורמים לעצמנו.
מתחילים לצאת עם מישהו והוא מוצא חן בעינינו. כדי לתת באמת צ'אנס ליחסים, צריך לחשוב עליהם כמו על התמונה שאי אפשר להתחרט עליה. אבל אנחנו באותו זמן אומרים: אני לא רוצה לסגור את כל הדלתות, נישאר עם זה ועם זה, אבל זה נוטל מאיתנו את היכולת להתרכז.

צריך להבין שהיחסים זה לא רק להבין מי הבן אדם השני ולראות האם הוא מתאים. המחוייבות ההדדית מאוד עוזרת ליחסים.  ובגלל שאנחנו חושבים על זה שזו רק התאמה, אנחנו אומרים לעצמנו: לא לא, נבדוק רק אחד? נבדוק עשרה אנשים ונראה מי מתאים. אבל זה מוריד מהיכולת שלנו לתת הזדמנות ליחסים וזה בעצם פוגע.

חקרת את הנושא? אתה חוקר גם בענייני אהבה או רק בענייני כלכלה?

לא חקרתי את זה כבר כ-5 שנים, אבל עכשיו בדיוק חזרתי לחקור ואני בהתחלה של פרוייקט. יש מאמר מאוד מצחיק, אבל הוא לא מאמר טוב. המאמר שואל:
Do women get prettier at closing time?
אנחנו יושבים בבר, והשאלה היא האם נשים נהיות יותר יפות בשעת הסגירה?

במאמר הם מראים שהתשובה היא כן והרעיון שם הוא מעניין. אנשים נהיים מיואשים לקראת שעת הסגירה והם שואלים את עצמם: עם מי אני אלך הביתה?
יש לי שיתוף פעולה עם "טינדר", ושם אפשר לראות איך הקריטריונים  של אנשים משתנים בערב. ככל שמתקדם הערב…

הרף יותר נמוך

אני מניח שזה מה שיקרה. זה לא רק הרף נמוך, אלא איך הוא משתנה.

האם לדעתך עדיף תמיד לנהוג ברציונאליות? והאם גם אתה "חוטא" בהתנהגות לא רציונאלית?

יש פה שתי שאלות. אחת השאלות היא האם רציונאלי שווה נכון. וזה לא. למשל, נדיבות. נדיבות זה לא דבר רציונאלי. את רואה מישהו ברחוב – למה לתת לו כסף? או למה להצביע?
הרציונאליות הסטנדרטית של הכלכלה מדברת על אנוכיות – אנחנו עושים רק מה שטוב לנו חומרית. זהו. אין רגשות, לא אכפת לנו מאנשים אחרים, אלא רק אם עוזרים לנו.
יש המון דברים כמו נדיבות אנושית, חוש צדק, רצון להשפיע על המדינה –  שהם לא רציונאלים אבל נהדרים. יש סוגים של חוסר רציונאליות שהיינו רוצים להגביר.
עכשיו השאלה השניה – חוסר הרציונאליות הלא טוב – האם גם אני חוטא בו?

לא התכוונתי דווקא ללא טוב.

לא שאלת אותי האם גם אני נותן כסף לצדקה.

האם אתה נותן כסף לצדקה?

אחד הדברים שמאוד עוזרים לנו להתנהג טוב זה חוקים. תחשבי על הדת –  הדת נותנת לנו חוקים של תעשה ואל תעשה.
דיאטה למשל זה מאוד קשה. למה? כי אין חוק. זה תמיד "שני מזלגות פחות". אגב, דיאטות שיותר קל לעשות הן דיאטות שיש בהן חוקים, למשל: אין קינוח או לא אוכלים לחם.
גם בצדקה יש לי חוק. אני משתמש ב"חוק המעשר". אני גר בארה"ב וכולם צריכים לשלם מיסים ב- 15 באפריל. בתאריך הזה אני רואה כמה הרווחתי, לוקח צ'ק ומעביר 10% לצדקה. החוק הזה מאוד עוזר לי לעשות את מה שרציתי לעשות. זה נכון לחיים בכלל. חוקים מאוד עוזרים לנו.

חוקים פנימיים?

כן. למשל: לרוץ 3 פעמים בשבוע. אם נאמר לעצמנו: אני אנסה לרוץ – זה לא כל כך יעבוד. אז ככל שמגדירים את זה באופן יותר ספציפי, זה יכול לעזור.
אגב, בהתעמלות עשיתי לעצמי כמה חוקים: להתעמל 3 פעמים בשבוע – חצי שעה אינטנסיבית או שעה לא אינטנסיבית. אני אוכל קינוח רק פעם אחת בסוף השבוע, חוץ משוקולד מריר. בת דודתי יעל עושה את אותו הדבר, ואנחנו מדווחים אחד לשניה. אם נכשלנו – השני יכול להעניש אותנו.

יוצאים מזה שני דברים: האחד שאני מדבר יותר עם יעל, וזה כייף. הדבר השני זה שיצאו לי כל מיני עונשים מעניינים. אחד העונשים הקשים היה שאעשה פילאטיס. (צוחק)
יש את ההתנהגויות הלא רציונאליות הלא רצויות: להשתמש ב-sms בזמן הנהיגה, להוציא יותר מדי כסף על דברים שלא צריך וכו'… כולנו עושים.
באופן כללי, תחשבי על 3 סוגים של החלטות: החלטות קטנות, החלטות גדולות והרגלים.
בהחלטות גדולות אני די בסדר. למשל: לקנות בית. אני מבין את הטעויות ויכול לגשת לדברים האלו ולומר לעצמי שיש לי זמן.

אחד הדברים שאנו יודעים זה שנהיגה לעבודה הלוך חזור זה אחד הדברים שמוריד לאנשים את איכות החיים באופן אדיר. לזה לא מתרגלים.
כשקניתי בית, אמרתי שאני רוצה שהנהיגה שלי לעבודה תהיה פחות מעשר דקות, כי זה משפיע מאוד על איכות החיים.
אז כשאני מסתכל על החלטות גדולות – יש דברים שאני יודע. עוד דבר שאנו יודעים זה שאם אנו גרים קרוב למכולת – אנחנו נאכל יותר טוב. למה? כי אם אנחנו גרים רחוק, אנחנו קונים פעם בשבוע ואוכלים פחות דברים. ואם אנחנו גרים קרוב, הסיכוי שנקנה ירקות ופירות טריים עולה.

החלטות קטנות, כמו לקנות קפה בחוץ – טועים, אין מה לעשות. אני גם לא רוצה שאנשים כל החיים יגידו אני טועה או לא.

ואז יש הרגלים. הרגלים זה החלטות קטנות כל אחת, אבל הם הרבה ביחד. ושם אנחנו כן צריכים להתערב.
זו הסיבה למשל לחוקים. מה החוק עושה? הרי אף קינוח לא ממש משמין. רק שלאכול הרבה כאלה זה רע. אז לוקחים את ההחלטות הקטנות שעושים אותן הרבה ושם כן יש מה לשפר. אני חושב שבהחלטות הקטנות לא השתפרתי, בהחלטות הגדולות כן ובהרגלים כן.

מהי הדרך הכי טובה לדעתך לקבל החלטות?

לשאול את אמא (צוחק). אין תשובה אחת לזה. בהרבה החלטות אנחנו צריכים לחשוב מאוד על החלופה. אנחנו לא תמיד חושבים על החלופה. למשל, אם אנחנו עכשיו חושבים על לצאת לחופשה בקיץ. אנשים בד"כ לא חושבים על כל החלופות. אנשים אולי יגידו: אני יכול לנסוע ליוון או לטורקיה או לאיטליה. אבל אפשר גם לחסוך את הכסף. אפשר גם לעשות חופשה בבית, אפשר גם לנסוע לטבריה.
הרבה פעמים החלופות שאנו חושבים עליהם הן מאוד מצומצמות. מצד אחד, לחשוב על כל החלופות זה מאוד קשה. ומצד שני – זה מאוד מגביל.

למשל כשאנחנו חושבים על איפה ללכת לאכול ארוחת ערב. אנו פחות או יותר חושבים על ה-6-7 מסעדות שאנחנו מכירים. אנחנו לא חושבים מעבר לכך. וגם אנחנו לא אומרים שפשוט ניקח סנדויצים ובקבוק יין ונלך לפארק. דרך אגב, זה גורם לשני דברים – האחד, שאנחנו לא באמת נהנים מכל מה שאנו עושים. אנחנו לא באמת עושים מקסימיזציה. ואנחנו לא באמת לוקחים סיכונים ולומדים דברים חדשים.

אז אתה ממליץ לראות את החלופות

תראי, זה מעייף, אבל אני חושב שצריך לחשוב על חלופות טובות. עשיתי מחקר חמוד. שאלתי גברים – אם אתן לכם 25$, מה הדבר הכי טוב שהייתם יכולים לעשות עם זה? אנשים ממש לא חשבו על שום דבר מעניין.

מה אתה היית עושה?

האמת שיש תשובה נכונה לזה, והיא: לקנות פרחים לבת הזוג.
עכשיו תחשבי על זה ברצינות – באיזו תדירות גברים קונים פרחים? פעם פעמיים בשנה.

אומרים שיש כאלה שנותנים כל שבוע.

אני עוד לא פגשתי אותם… (צוחק)
בואי נניח שכשנותנים פרחים זה מעלה את הסיכוי לקיים יחסי מין. יש פה איזשהו קשר כזה.

זו מחשבה כ"כ גברית אבל בסדר.

זה אמפירית. כמה זמן אנשים מרגישים קרובים יותר אחד לשני כשהם מקיימים יחסי מין?

למשך כמה ימים לפחות.

כמה?

שבוע? שבועיים?

הנתונים האמפיריים הם 51 שעות, וזה נכון גם לגברים וגם לנשים. יש באמת תחושה של קירבה שנשארת הרבה זמן ואנחנו לא באמת משקיעים בדברים האלה שגורמים קירבה לאורך זמן.

יש הרבה שאלות של על אילו חלופות אנו חושבים אם נותנים למישהו קצת כסף והוא לא אומר שיקנה פרחים. איך אנחנו חושבים על הדברים שבאמת יעשו אותנו מאושרים? וכשיודעים יותר על קבלת החלטות אפשר להתפתח בזה.

אפרופו אושר, התכוונתי לשאול אותך האם אתה מאושר? ואם יש לך איזושהי נוסחה כללית להגיע לאושר?

את לא תקבלי ממני תשובות פשוטות, אני מצטער מראש. אני חושב שיש שני סוגים של אושר. יש אושר רגעי, שזה לשבת על חוף הים, לשתות מוחיטו ולהסתכל על השקיעה. ויש אושר אחר, שהוא יותר מסובך, שהוא אושר שקשור במשהו יותר רחוק טווח, שיש בו יותר משמעות, אבל פחות אושר רגעי.
למשל תחשבי על מישהו שרץ מרתון. אני מסתכל על אנשים שרצים מרתון, והם לא שמחים. הם בסבל. וזה סבל דקה אחרי דקה. אבל בסוף, יש להם איזושהי תחושה של אושר. זה לא אושר שבנוי משמחה רגעית. זה אושר שקשור להישג, למשמעות, להתגברות, להערכה עצמית.אז לי יש הרבה אושר מהסוג של המרתון. החיים שלי מאוד עסוקים. אני נפגש בהרבה סבל.

של אחרים או של עצמך?

בעיקר של אחרים. אני עושה פרוייקטים של לעזור לאנשים מאוד עניים. הגעתי עכשיו מאפריקה. יש הרבה דברים קשים בעולם. גם בארץ אני עוזר לממשלה בכל מיני דברים. עכשיו אנו מסתכלים על קצבאות הנכים ועל מה שקורה בבתי הספר ועשינו מחקר על הבדואים.
יש המון דברים נוראיים וכשמסתכלים על זה ככה זה מאוד מאוד קשה.
אין לי הרבה רגעים של לשבת על החוף ולצפות בשקיעה. אתמול הפגישה האחרונה שלי נגמרה בחצות וחצי, היום הזה החל בשעה מוקדמת ובטח ייגמר בחצות. אבל יש לי הרבה אושר מהסוג של המשמעות.

ואיזושהי נוסחה קטנה למי שרוצה להרגיש אושר?

אני חושב שהאושר מהסוג השני הוא יותר חשוב מהאושר מהסוג הראשון. לפעמים אנחנו טועים ומחפשים אושר מהסוג הראשון במקום מהשני. אני חושב שאנחנו צריכים לחפש יותר מהסוג השני מאשר הראשון. זה דבר אחד.

הדבר השני הוא יחסים חברתיים, אחד הדברים הכי החשובים שיש. דן ביוטנר (Dan Buettner)  חקר את ה- Blue zones  – האזורים בעולם שבהם הכי הרבה אנשים חיים מעל גיל 100. אחד הדברים שהאנשים האלה עושים זה שיש להם בערך 6 שעות ביום של שעות חברתיות. לא ווטסאפ ופייסבוק.יושבים ושותים קפה, משחקים שש בש, מדברים או עושים משהו ביחד.

הרצאה של דן ביוטנר על הסיבות שבזכותן אנשים חיים מעל ל- 100 שנים

אז אני חושב שלחשוב על אושר מסוג 2, להיות בקשרים חברתיים והדבר הנוסף שהייתי אומר זה לעשות יותר דברים שונים ממה שאנחנו עושים. כשאנחנו עושים את אותם דברים, זה פחות או יותר בזכרון שלנו נהיה מיקשה אחת. נניח, את כל שבוע שותה קפה עם החברות באותו מקום, את מסתכלת אחורה על השנה, ואת אומרת מה עשיתי? זאת אומרת, היה שם משהו ביום רביעי עם קפה אבל זה לא נבדל אחד מהשני, אז זה לא יוצר לנו רפרטואר של דברים.

הבעיה היא שהראש של אנשים שהם פחות עם מחשבה יצירתית, מראש הוא קצת מוגבל

אז זה באמת קשה. זה לא בא לנו טבעי לקחת סיכונים, אבל זה באמת עוזר.

אפרופו סיכונים – נראה לי שדווקא ההצלחות של אנשים הן פעמים רבות כתוצאה מדברים לא רציונאליים שהם עושים.

אני לא יודעת האם את מתכוונת "לא רציונאלי" או לא מתוכנן או לקחת סיכון.

גם וגם. למשל להקים חברה ולעשות נעליים מגושמות כמו של קרוקס ולמכור אותן במחיר גבוה, זה לכאורה החלטה לא רציונאלית, שהתבררה כמוצלחת.

זו לא שאלה רציונאלית או לא, זו שאלה של לקיחת סיכון. יש כלכלן יהודי ידוע בשם סיימרסון, שכבר נפטר. הוא בא לחבר שלו ואמר: אני עכשיו אזרוק מטבע. אם זה נופל על עץ, אתן לך 150 ₪. אם זה נופל על פאלי, אתה תיתן לי 100 ₪. החבר אמר: לא רוצה. לא בא לי להפסיד. ואז אמר הכלכלן – ומה אם אעשה זאת 1,000 פעמים?

תחשבי שהייתי בא אלייך ושואל אותך: רוצה לשחק את זה פעם אחת? היית עונה שלא. אילו הייתי בא ושואל אותך אם את רוצה לשחק את זה כל החיים כל בוקר? היית משיבה: בטח שכן.
עכשיו, מה קורה פה? בכל החלטה אחת – לא רוצים סיכון. חיים שלמים בלי סיכונים ובלי להרוויח שום דבר.
אני מהמר על הזמן שלי. אני ממש מכור להימורים על הזמן שלי. למה הכוונה? אני מנסה כל מיני דברים. אני מקבל ביום ממוצע כ- 3 הזמנות לעשות משהו. אי אפשר לעשות את כולן. יש דברים שהגיוני לעשות ויש דברים שלא ברור למה, אבל נשמע מעניין ואני מנסה לעשות את הדברים האלה. לפעמים זה יוצא ממש בזבוז ולפעמים יוצא ממש מדהים. אילו היה לי עוד יום אחד בחיים – בוודאי שצריך לעשות מה שהגיוני. אבל אם אסתכל על החיים כעל משחק ארוך – כדאי לנסות דברים חדשים.

אני חושב שלחשוב על החיים כעל משחק לטווח ארוך ולהבין שצריך לנסות דברים – זה די שווה. אז אם ניקח לדוגמא את "קרוקס" – אילו זה היה הרעיון האחרון של האדם הזה והיום האחרון שלו – אל תיקח סיכון. אבל אם יש לו עוד המון שנים אז למה לא לנסות?

כך זה במחקר. תחשבי שאת כל המחקר שלי הייתי עושה על דברים שבטוח יעבדו. זה לא מעניין. אני אוהב להיכשל. אני אומר גם לסטודנטים שלי: אם עשיתם מחקר ויצא בדיוק כמו שציפיתם, אז זה לא רע, אבל לא למדתם משהו מפתיע. אם יצא משהו שלא ציפיתם לו, והמחקר היה טוב – למדתם משהו ממש חדש.

אתה רואה את עצמך כאדם מצליח? ומהו לדעתך המדד להצלחה?

אני מרגיש מאוד מצליח ומאוד בר מזל. איך אני מודד את ההצלחה שלי? יש לי נוסחה מאוד פשוטה. אני מכפיל את כמות האנשים שאני יכול לעזור להם ובכמה. כלומר, לכמה אנשים אני עוזר ובכמה אני עוזר לכל אחד.

אתה כאילו לא במשוואה. הצלחה אצלך זה לעזור לאחרים. מעניין מאוד

למשל יש לנו פרוייקט בקניה, שיש לנו קצת יותר ממליון אנשים שעוזרים להם קצת עם ההוצאות הרפואיות.
עזרתי קצת לשנות את איך שאוכל יהיה מתוייג בארץ. אוכל בריא יסומן בירוק. חברות המזון כבר התחילו להיכנס לפניקה ולשפר את האוכל.  אני חושב על דברים כאלה, וזה בשבילי הצלחות.

האם אתה מאמין באלוהים ובחיים שמעבר?

אני לא מאמין באלוהים ואני לא מאמין בחיים שמעבר. זה לא שאני מאמין שאנו מבינים את הטבע. יש המון דברים שאיננו מבינים. אבל בשביל להאמין שיש לנו חוסר הבנה לגבי היקום, לגבי המוח שלנו, לגבי ההתנהלות – אני לא צריך אלוהים בשביל זה.

אני כן מאמין בקארמה. מה זו קארמה? קארמה של The law of cause and effect – שיש סיבה ומסובב. מה שאני אוהב בקארמה, בתרבות ההינדו, שזה אומר: אנחנו צריכים להיות אנשים טובים, ואנחנו צריכים לעשות מה שאנחנו יכולים, והעולם יחזיר לנו. אבל זה לא בטוח. זה לא כמו ביהדות שזה שיפוט אחד לאחד, אלא זה מעלה את הסיכוי. כל דבר טוב שאת עושה לעולם – יש סיכוי שהעולם יחזיר לך. האמת היא שאני מאוד מרגיש שזה יוצא לי ככה בחיים. בתור אחד שמסתובב הרבה בעולם, יש לי באמת תחושה שאני עושה הרבה להרבה אנשים, ויש לי באמת תחושה שהעולם מחזיר לי. אני יכול, פחות או יותר, להיות בכל מדינה, ואנשים מאוד נחמדים אלי בחזרה. זה לא אלוהים אבל זה הרעיון שיש לנו מחוייבות על מה אנחנו עושים בחיים שלנו , שזה לא בגלל שיפוט או גן עדן או גיהנום אלא אנחנו פשוט עושים את הדברים שאנחנו מאמינים שהם נכונים, ויש סיכוי הסתברותי שהעולם ישתפר ויחזיר לנו.

יש משהו שאתה רוצה להגיד לסיום?

החיים שלי סובבים סביב המקצוע שלי. אני חוקר במדעי החברה בנפש כל הזמן, אני חושב על החיים כל הזמן ואני חושב שזו דרך מאוד טובה לחיות. אני חושב שלחיות בדרך שבה אנחנו בוחנים את החיים שלנו, מסתכלים עליהם – זה מוסיף נופך מאוד מרתק. זה גורם לחיים להיות הרבה יותר מעניינים. לא רק להתנהג אלא גם לחשוב על ההתנהגות שלנו, מה טוב ומה לא טוב ומה רצוי לשפר.

המון תודה. היה מרתק

תודה

 

פרופ' דן אריאלי השתתף בכנס המרצים ה-2 של ישראל, בחודש פברואר במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב.
הערב כלל הרצאות מרתקות מפי מומחים בעלי שם דבר כגון: פרופ׳ דן אריאלי, איתי אנגל, יוני כהן-אידוב, יואב ולאון, מיכל דליות ועוד.

כנס המרצים מהווה את אירוע השיא של  TALKMASTER ומרכז המרצים, לאחר שנה של פעילויות ותכנים המלמדים כיצד לעמוד מול קהל. הערב כלל הרצאות של מיטב המוחות והמומחים שהסבירו, כל אחד בתחום שממנו הגיע, כיצד לעמוד מול קהל. כל הרצאה התנהלה בסגנון הרצאות TED- כ-12 דקות לכל מרצה.

מי שאמונים על קיומו של הכנס הם מרכז המרצים לישראל, בראשותה של הגב׳ דליה הוכברג ו-TALKMASTER- בית הספר למרצים ודיבור בפני קהל, בראשותה של רותם שביט, בשיתוף בית הספר לצילום "גליץ", בראשותו של רועי גליץ.

השאירו תגובה

^ TOP