אחרי חמש שנים… המגפיים החדשים שלי…

מאת: חגית רימון

 

 

המגפיים שלי.

 

חמש שנים חיפשתי אתכם. מגפיים יפים שלי. חמש שנים.

מגפיים שחורים. עם אבזם בצד. שיהיו קצת גבריים. אבל לא יותר מדי.

לפני שנתיים מצאתי משהו דומה ביפו, אבל הם היו מגפיים גבוהים, כמעט עד הברך, והתלבטתי האם לרכוש אותם. לא רציתי מגפיים כל כך גבוהים, אבל רכשתי. כי זה היה הכי קרוב למה שחיפשתי.

תתפשרי. אמרתי אז לעצמי. לפעמים מתפשרים בחיים. לא מוצאים בדיוק את מה שאנחנו רוצים. והאם קיים בכלל דבר כזה, שתואם את כל רצונותינו?

תמיד בשלב החיפושים אני נשברת. לפניהם אני חושבת לעצמי מה אני רוצה, אבל קונה 'בערך'. כך עם התיקים שרכשתי. כך עם הדירה שאני גרה בה. היא במיקום מעולה. בדיוק כמו שרציתי. אבל יש בה רצפה חומה בחדר האמבטיה. והסלון לא כל כך גדול. אבל המיקום מעולה. וחששתי שמישהו אחר ייקח אותה. אז סגרתי מהר את העסקה. הדירה חמודה. אבל לא בדיוק מה שאני רוצה.

השבוע טיילתי בנמל עם בת הזוג שלי. הים עושה לי טוב בלב. הוא אינסופי וכחול ומרגיע (נגיד שמרגיע, האמת שלא כל כך) והוא כל כך יפה. ובאמצע הטיול נכנסתי לחנות נעליים, וראיתי זוג מגפיים שחורים. די יפים.  דומים למה שחיפשתי. אבל לא היה זוג במידה שלי.
המשכתי לטייל. ונכנסתי לאיזו חנות יוקרתית, ומצאתי שם עוד מגפיים יפים. די דומים למה שרציתי. של ורסצ'ה. עלו אלף ומשהו ש"ח. אז ויתרתי.

כשהגעתי לנמל בכלל לא חשבתי על רכישת מגפיים. אבל כנראה שהסטטוס של ענב הג'ינג'ית מאותו היום, שקנתה מגפיים ב-2000 ש"ח, עשה את שלו.

עצרנו לאכול. הרי אי אפשר לטייל בלי לאכול. אוכל הוא אחד מהנאות החיים. ובדרך חזרה לחניון נצנצו לי מחלון הראווה זוג מגפיים. בדיוק כמו שרציתי. נכנסתי לשאול את המוכרת הנחמדה למחירם, והתשובה גרמה לי לצאת מהחנות. אבל הבטתי בהם שוב. והם קראו לי להיכנס. אז נכנסתי. והמוכרת הבטיחה לי הנחה. וכשביקשתי זוג במידה 40 אמרה שאין לה. יש רק את הזוג שבחלון. מידה 39. אז ביקשתי למדוד.
"הם קטנים עלייך". אמרה בת הזוג שלי. אבל החלטתי לנסות. והרגל נכנסה למגף כמו כפפה לכף ידו של שחקן בייסבול. הם מאוד נוחים. והמוכרת עשתה לי הנחה מכובדת. ועכשיו יש לי מגפיים בדיוק כמו שדמיינתי לפני חמש שנים. נס חנוכה קטן ונחמד.

ומה המסקנה שלי? אולי הגעתי לתקופה שבה אני יותר מדוייקת. יותר מקשיבה ללבי. אני יודעת. המגפיים האלה נועדו שאפסע בהם בשביל שנועד לי. השביל שטרם נסלל, ומחכה שאדרוך עליו. והוא ייהפך לשביל יפהפה. שביל שאין בו הרבה 'בערך' או 'דומה'. אלא שביל שיש בו בדיוק. שביל שבו אשמע את פכפוך המים, ופסיעתי בו תרחיב את ליבי. ואפסע בו עם המגפיים החדשים שלי. שאותם דמיינתי כבר לפני חמש שנים.

 

חגית רימון

hrimon@gmail.com

 

1 Comment

  1. ענב הג׳ינג׳ית הגיב:

    קולולולו 😉 אני נגד התפשרות !! בעיקר במגפיים. כי נעליים קונים מהר וגרביים לא חסר 😉
    אבל מגפיים ומכנסיים שתמיד קונים קומפלט, קשה מאש להשיג אותם כעת.

השאירו תגובה

^ TOP