אתר אישה – ליאת בן דור מראיינת את רחל נווה, אישה שעברה כל כך הרבה בחיים…

מאת: ליאת בן דור


רחל נווה, אישה בעלת תארים אקדמיים בתחומי חקר המוח, עלתה ארצה מרוסיה יחד עם ילדיה, לפני כעשרים שנה, תוך ויתור על המשך מחקריה בגרמניה, רק משום החינוך הציוני שקיבלה בבית הוריה, ונאלצת כיום להתדפק על דלתות לשכת העבודה, כמובטלת מזה יותר מחצי שנה. 

שלום רחל, במפגש האחרון שלנו, גוללת בפני סיפור חיים מורכב, את סיפור חייך. שתפי בבקשה  את הקוראות שלנו בעיקרי סיפורך.

רחל נווה, מחייכת למרות הכל

נולדתי בעיר סנט פטרסבורג לשני הורים שלימדו באוניברסיטה הגדולה בעיר, מה שחייב אותי ואת אחותי להמשיך במורשת המשפחתית ובאקדמיה. בגיל 27 סיימתי לימודי גנטיקה תואר שלישי ורק אז התחתנתי לסרגיי, מי שהיה אחר כך לאבי שלושת הילדים שלי. אני עסקתי בחקר נושא הדמנציה וההשלכות שלו על קשת שלמה של תחומי חיים, הדמנציה היא אי היכולת לבדוק את המידע החושי שהחולים במחלה קשה זו מקבלים יחד בהיגיון שלהם, מה שיכול כאשר זה מתפתח לגרום לסובלים מדמנציות שונות לחוות אובדן זיכרון מוחלט (זה סוג הפרעה במוח, דומה לאלצהיימר, אך מסווג כשונה, משום התסמינים השונים של המחלה). ואילו בעלי עסק ברפואת האורטופדיה בבית החולים הגדול ביותר בעיר וצפו לו עתיד גדול בתחום שלו.

בשנת 1982 בעלי חלם ומאוד רצה שנעלה לארץ ישראל ולכן הגשנו טפסים למשרד העלייה בעיר שלנו, כל החברים שלנו חשבו שהשתגענו, לא הבינו מי עוזב כאלה עבודות מאחור ועולה לישראל? הדבר הראשון שקרה היה שפיטרו את בעלי מהעבודה, לאחר מכן אני קיבלתי איומים ובקשה לבטל את בקשת העלייה. מאוד כאב לנו שככה התנהגו אלינו, אבל בעלי היה עקשן ברצון שלו והמשיך ללחוץ על המחלקה של הקומסומול ובעירייה, וככה באיזה יום ממש באמצע הלילה עצרו אותו, דפקו בדלת ולקחו אותו בלי לתת לו להתלבש חם או לקחת אפילו את המעיל שלו. הם שלחו אותו לחקירה ומעצר רחוק מסנט פטרסבורג, רק אחרי חודש וחצי קיבלתי תשובה היכן הוא נמצא. הוא נשלח למחנה עבודה שנקרא נוריסאלאק (Норильск) אפילו בלי משפט או בירור כלשהו, ככה הם החליטו וזהו, לא היה בכלל עם מי לדבר והאמת שאנשים פחדו לדבר, כי חשבו שזה רק יעשה את המצב גרוע ומסוכן יותר.

 הילדים שלי היו אז בגיל של 12 הגדולה והקטן בן 5 וחצי בלבד. מאותו לילה לא אני ולא הילדים ראינו את סרגיי ורק לפני שבע שנים, פגשתי פה בישראל מישהו שהיה יחד עם בעלי במחנה והוא סיפר לי איך סרגיי נהרג שם ועל העינויים הקשים וההשפלה שהוא עבר.

השלב הבא בכל הצרה שנפלה עלי היתה שעשו לי הרבה מאוד צרות בעבודה, לא נתנו לי גישה לחומרי מחקר שלי, הם אמרו שאני ציונית ואני רוצה לקחת את זה לישראל או לעשות ביזניס ולמכור את זה, לא יודעת למה הם חשבו ככה, אז לא היה מחשב לאנשים ואם הייתי עולה לישראל, לא הייתי יכולה לקחת שום חומר כתוב איתי. זה מאוד העציב אותי אבל שתקתי מפחד.

 אחרי כארבע חודשים פיטרו אותי והילדים שלי כל הזמן סבלו מילדים אחרים שקראו להם  שאבא שלכם פושע יהודי. בוקר אחד באו אלhנו לבית ולקחו גם אותי לחקירה בבית המשטרה, עברתי שמה הרבה עינויים, הם אמרו שידוע להם שאני העברתי חומרים שעבדתי עליהם לאמריקה, לא נתנו לי לאכול ולשתות שלושה ימים ולא ידעתי מה קורה עם הילדים שלי בזמן הזה, כל הזמן היתה שמה שוטרת שהרביצה לי בעיטות בבטן וירקה עלי וככה זה היה שבועיים שלמים. בסוף לקחו אותי לבית חולים והייתי צריכה לעבור ניתוח של הוצאת הרחם שלי, כי היה לי קרע מהמכות, שכבתי בבית חולים עם חום גבוה והייתי כל הזמן בהזיות מהתרופות, ככה  הם החזירו אותי למשטרה ושמה שכבתי בחדר בידוד קר עוד שבועיים, רק מרק חם נתנו לי לאכול, כי אמרו שאני אישה שבגדה במדינה שלה. ירדתי הרבה במשקל, כל הזמן בכיתי, אף פעם לא רצו להגיד לי מה קורה עם הילדים שלי, מי מטפל בהם, איפה הם, ככה כלום. עברו 3 חודשים וחצי עד ששחררו אותי ואמרו שאני במעקב שלא אעשה שוב דברים מסוכנים למדינה.

חזרתי הביתה ואף אחד לא היה שם ולא ידעתי איפה הילדים, הלכתי לבית העירייה ולא ידעו כלום הלכתי למשטרה וסילקו אותי, באתי חלשה הביתה ובכיתי מאוד ואיזו שכנה אמרה לי שבאו ולקחו את הילדים והם בכו מאוד, רק אחרי עשרה ימים של בירורים הבנתי שהעבירו אותם לבית יתומים בעיר אחרת, נסעתי לשמה ומצאתי אותם אבל לא קיבלתי אותם כי לא היו לי מסמכים בשביל לקבל חזרה ולגם רצו ממני כסף על הזמן שהם היו שמה.
חשבתי שהעולם שלי מת, רציתי רק למות, אותו לילה ישנתי בתחנת רכבת כי לא היה לי מספיק כסף למלון, בסוף נסעתי לעיר שלי ויחד עם בן דוד שלי הלכנו למקום אחד שהיה עוזר עם כסף ליהודים שהיו דתיים אבל הם עזרו לי להוציא את הילדים שלי ולקבל חזרה אותם

זו היתה חצי שנה של סיוט שלא ראיתי הילדים שלי, הם לא היו כמו שזכרתי אותם, הם היו מפוחדים והבן לא רצה לדבר איתי כמעט חודש כי אמרו להם שברחתי לישראל ועזבתי אותם, כי אני לא אוהבת אותם, הם היו רזים וחיוורים כשחזרו ולבת שלי היתה צלקת ליד הסנטר כי השוטר שלקח אותה נתן לה מכה חזקה כשהיא התנגדה ללכת. כבר אז אני הבנתי שזו פצצת זמן שעומדת להתפוצץ לי וליהודים אחרים בפנים. ובאמת לא טעיתי…
The patient may form nonsensical sentences or experience complete memory loss.

את  מוכנה להסביר לי למה את מתכוונת כשאת אומרת פצצת זמן?

תראי הרבה יהודים נשלחו לסיביריה או למחנות עבודה כמו הבעל שלי והרבה מאוד בכלל לא חזרו , כולם שם מאוד פחדו לדבר ופחדו לבקש סרטיפיקט לעלות לישראל. אני המשכתי בכל זאת לבקש לעלות לישראל, למרות שהרגשתי רע מאוד.

 מה היתה הסיבה להחלטתך? הרי עברת כל כך הרבה מדורי גהינום משום בקשותייך אלה.

 לא היה לי מה להפסיד, ידעתי שזה היה חלום של בעלי ולכן המשכתי להתעקש. ידעתי גם שבישראל יש רפואה גבוהה ויטפלו בי טוב. אבל הסיבה העיקרית היתה כי לא רציתי שילדי יחיו בסכנה מתמדת ותחת השפלות אנטישמיות כמוני וכמו סרגיי ואחרים.

אם כך איך התקיימת, איך נחלצת מהמצב הזה ?

באמת שאני לא יכולה אפילו לספר, קצת מביש אותי לספר שלפעמים הייתי הולכת למקומות שחילקו אוכל חם לעניים ומביאה הביתה  לילדים או שהייתי מבקשת ממסעדה אחת שלא יזרקו מה שנשאר להם, הייתי באה מאחורי המסעדה בלילה ולוקחת מה ששמו לי בצד . תמיד הייתי עושה את זה או כשהילדים בבית ספר או ישנים, כי לא רציתי לבייש אותם. מה שלא אמרתי זה שלא היו לי הורים או אחים שיכלו לעזור לי והיתה רק דודה מבוגרת של בעלי והיא בקושי יכלה לעזור לעצמה, אז לא יכולתי להיעזר בה למרות שמאוד אהבה אותי ואת הילדים. למזלי בסוף שנת 1989 קראתי שאיש מישראל, מהסוכנות מגיע אצלנו לעיר, אז שמתי הילדים  אצל שכנה והלכתי לשמוע אותו והוא עזר לי עם כל הפרוצדורה לעלות לישראל. אני משנת 1991 בארץ ישראל.

למה התכוונת כשאמרת קודם "הרגשתי רע מאוד" את מוכנה להרחיב ?

לאחר שאסרו אותי כבר הייתי אישה חולנית מאוד, לא טיפלו בי טוב וכל הזמן הייתי חולה עם חום ודלקות. בשום מקום לא רצו שאני אעבוד אצלם מחשש מהשלטונות, גם לא במשק בית. כי מהמשטרה אמרו שאני בגדתי וככה הצטרכתי לגדל לבד שני ילדים. אתן לך דוגמא לכוונה שלי בהרגשתי רע מאוד. אחרי כמה חודשים היה לי חום גבוה וכאבים חזקים ימים רבים אבל פחדתי ללכת לבית חולים, לא היה עם מי להשאיר את הילדים והשכנים פחדו להיות איתי בקשר כי הזהירו אותם ממני. לא ידעתי מה לעשות אז שכבתי ככה בבית והבת שלי עזרה לי. בסוף שכנה אחת שהיתה נוצרייה אמרה שאלך לבית החולים של המנזר והם ישגיחו על הילדים וככה עשיתי, הבעל שלה לקח אותנו למנזר אחד ושם אושפזתי על ידי הנזירות במרפאה שלהם, אבל הן העבירו אותי לבי"ח כי איבדתי את ההכרה, באשפוז ההוא אמרו לי שיש לי דלקת קשה בכלייה, כי היא צריכה לעבוד עבור שתיים, לא הבנתי מה הכוונה שלהם, ונאמר לי שאין לי בכלל כלייה שמאלית,  פשוט גנבו לי כלייה כשעשו לי ניתוח להוצאת הרחם ואף אחד לא אמר לי כלום.  מאז אותה דלקת שהחלישה מאוד את הכלייה הימנית שלי, אני חייבת לעשות דיאליזה באופן קבוע.

 רחל, במה את עוסקת כיום? ספרי לקוראות איך הסתדרת בארץ.

 תראי ליאת, זה לא פשוט לבוא לישראל כאישה חולנית, בלי בעל ועם ילדים, אז לאט לאט מצאתי עבודה ברשת של ייצור בגדים לילדים, עבדתי מהבוקר עד הערב, עד שלמדתי את השפה, ואז ניסיתי למצוא עבודה בתחום שלי, אבל עד היום לא מצאתי עבודה בזה, וזה מאוד חבל לי, כי יש לי תואר שלישי במחקר וזה יכול לעזור גם פה בארץ, אבל אמרו לי פה שהשיטות של הטיפול בחולים כאלה שונה בישראל מזה של רוסיה, ושהמחקר שלי כבר התיישן אחרי כל כך הרבה שנים, אז אני לא יעילה עבור הנושא הזה ובמחקרים אחרים בתחום המוח לא היה צורך בעובדים נוספים.

 לפני שעליתי לישראל, פנו אלי מאוניברסיטה של בית החולים הגדול של פרנקפורט, הם התעניינו במחקר שלי והציעו לי לעבוד שם, אבל מי שנלחם ככה בשביל מטרה, לא רוצה לעזוב אותה, אני רציתי לבוא לישראל אז בכלל לא עניין אותי הצעת העבודה שלהם (היום אולי אני מרגישה שזה קצת חבל לי, כי כל מה שעשיתי היה חסר ערך למדע ולמטופלים שלוקים בדמנציה).
כיום הבת שלי נשואה ויש לי שתי נכדות, אבל אני רוצה לומר לך שאני מאוכזבת, כל מה שעברנו אני ובעלי הראשון בשביל לעלות לישראל היה קשה וכשאני כבר בישראל, העניין הוא אף אחד לא מעריך את הידע שלי או עוזר לי לעבוד במשהו שהוא שווה לי ולמדינה. ליאת, מזה 4 וחצי חודשים אני ללא עבודה וחותמת כרטיס בלשכת עבודה. אי אפשר לשכוח מה עברתי וגם שלא היה קל להיקלט בארץ הזאת. מצד אחד רוצים שעולים יבואו לישראל, אבל התושבים ותיקים לא מתנהגים לעולים חדשים יפה, בכל מקום אני שומעת שאני רוסייה ושיש לי הרבה זכויות כעולה חדשה, וזה לא נכון בכלל, כי אני בן אדם חרוץ שרוצה לעבוד ולא לשבת על הצוואר של המדינה, אני ועוד הרבה באו כי אנחנו ציוניים ופה בארץ שלנו צריכים לעזור לעולים בהתחלה עד שיסתדרו וידעו את השפה ואח"כ לעסוק בתחום האקדמי שלמדו ועבדו בחוץ לארץ.

 אני בעצמי הולכת פעמיים בשבוע למועדון של רוסים מבוגרים ועוזרת שמה למי שצריך, ככה כדי שאם הם באו לפה והם לא מסתדרים עם השפה ואין מי שיסביר להם, אז אני הולכת איתם לעשות כל הסידורים שצריך במשרדים שונים או בבנק.

ולסיום, רחל, אנחנו  מכירות כמעט ארבע וחצי שנים ואני חייבת לומר שתמיד החיוך מעטר את פניך, תמיד את נכונה לעזור, את אהובה על החברים המשותפים שלנו … אישה עם נשמה גדולה וטובה. מה היית רוצה להעביר לקוראות שלנו?

שאף פעם אסור להתייאש, אם ישנה מטרה ורצון למשהו חייבים ללכת עם זה עד הסוף גם כשקשה מאוד. ושאסור לעשות הכללות, לומר כל הרוסים הם… או כל האתיופים הם… גם לנו יש רגשות, זה פוגע מאוד וגורם לכך שחלק מהעולים מתבדלים ושאר האוכלוסייה ולא בשביל זה עלינו לפה, ברוסיה היינו מיעוט שנוא, בארץ אסור שזה יקרה.

 בשמי ובשם הקוראות אני רוצה להודות לך ולאחל לך שתמצאי בקרוב עבודה ואת ההערכה שאת בהחלט ראויה לה.

 ליאת

 

 

 

 

 

4 Comments

  1. רחל נווה הגיב:

    תודה לתמר ענת ואוסנת.

  2. אוסנת הגיב:

    כנרת גם אני חושבת כמוך.
    ממש להעריץ. 

  3. ענת הגיב:

    ראיון חזק.

  4. תמר לוי הגיב:

    מצמרר לחשוב מה עברו אנשים כדי לעלות לישראל ואיך אף אחד לא מעריך את זה פה בארץ.

Leave a Reply

^ TOP