ראבארע (אבק) – סיפור קצר

מאת: חוה ברנע

 

התמונה להמחשה בלבד

 

לפעמים אני נזכרת בה ותוהה מה קרה לה. העיניים השחורות, הקשות והעצובות מסתכלות עלי ומנסות להגיד לי משהו, אבל אני לא מצליחה להבין מה. ממש כמו אז. מתי זה היה? כל כך מזמן… אני מנסה להתרכז… מחפשת אירועים שיעוררו את הזכרון: לפני שהתחתנתי או אחרי, לפני שנולדו הילדים או אחרי, לפני המלחמה או אחרי… אחרי, אני אומרת לעצמי, אחרי מלחמת ששת הימים…

כמה יפה היתה אז ירושלים וכמה הרבה תקווה היתה בה. טיולי השבת שלנו לא הסתיימו בקיר אבנים גבוה בנוטר-דם אלא התגלגלו לתוך סימטאות השוק והעיר העתיקה. כנסיות, חנויות, דוכנים, חמורים, רוכלים – הכל התערבב בהרמוניה אוריינטלית שהיתה חדשה לנו. קריאות "תמרהינדי","פיסטוק","סאברס" על רקע צלילי פעמוני הכנסיות וקולות המואזין. ריח תבלינים ויסמין עמד באויר. הרגשת המחנק משכבר הימים התפוגגה. אפשר היה לנשום בירושלים.

יום אחד נשמעה דפיקה בדלת. בפתח עמדה אישה ערבייה, גבוהה, עם שמלה רקומה שחורה וארוכה, ומטפחת עוטפת את ראשה. עיניה הכהות והעצובות פגשו את עיני: אנא… בייבי… אוכל… עבודה… רק כמה מילים אבל הרבה תנועות ידיים שמנסות להסביר: הידיים למעלה -יעזור לי אללה, הידיים למטה – ילדים קטנים, והידיים אל הפה – אין אוכל בבית.

העיניים שלה עצובות, קשות, לא מחייכות, אבל הידיים זורמות – עולות ויורדות – מדברות, מתקשרות. הבנתי. בעצם מה כבר יש פה להבין? אשה מחפשת עבודה, רוצה להאכיל את ילדיה… קבלי אותה, קבלי. לא תזיק לך עזרה בבית. וחוץ מזה את עוזרת לה להאכיל את ילדיה והרי גם לך יש ילדים…

זה הקול שלי שמדבר אלי אבל הוא לא היחיד:

איך זה שאת מכניסה הביתה אישה זרה ועוד ערבייה? את מכירה אותה?יש לך המלצות עליה? הרי תמיד אמרו לך חברותיך המנוסות ממך -תבדקי, תשאלי והעיקר, תבקשי המלצות. למה לך צרות? ותראי את העיניים שלה – קשות ועצובות…למה לך?

ההתלבטות נמשכת כמה דקות. האישה משפילה מבט כאילו מבינה וכבר נסוגה חצי צעד אחורנית. טייב… טייב… בואי… בואי… יש עבודה… אני אומרת ומכניסה אותה הביתה. רוצה להוסיף, להרחיב, לפרט ומוצאת את עצמי בעיקר מנופפת בידיים ומשחילה מילה פה ושם: אנא חוה… ספונז'ה… נקי… מים… אבק… אבק… איך לעזאזל אומרים "אבק" בערבית? אני עוברת עם היד על השולחן, המדפים. ראבארה….ראבארה…. היא אומרת בשמחה. ראבארה?….אבק…? טייב… למדתי מילה חדשה בערבית. וכך פעם בשבוע מגיעה אלי שרה ממחנה הפליטים בדהיישה ואנחנו מתחילות לנקות את הבית. הגענו לאיזושהי חלוקה – שרה אחראית על הספונז'ה והראבארה ואני על סידור הדברים – מקפלת, ממיינת, זורקת, מכניסה לארונות. וכשצריך להזיז או להרים משהו כבד היא קוראת לי "חאווה" או שאני קוראת"שרה" -ושתינו מתגייסות יחד למשימה הכבידה.

שתיים או שלוש שעות עוברות ואז אנו מתיישבות ושותות קפה עם הל ששרה מביאה מדהיישה , ומדברות. מוחמד כבר לומד ב"מדרסה"ופטמה בבית עם אום-שרה, ואחמד חולה יש לו חום. גם אני רוצה לספר לשרה על הילדים אבל נתקעת. אף מילה שאני רוצה להיזכר בה לא צצה ועולה. אני נזכרת במורה שלי לערבית בתיכון-אדון מיכאל דנה. איש יפה, כסוף שיער, מדבר ערבית רהוטה, מתנגנת, עם "ריש" ועם "עין" ושאר אותיות המבוטאות כהלכה. ארבע שנים הרביץ בנו ערבית ספרותית, קלאסית: שיעורי בית ובחינות ושינון מילים ופעלים… וכלום, כלום לא נשאר מכל זה וגם לא מההבטחות שלו שהערבית תשמש בבוא היום גשר להכרת שכנינו…

מתחשק לי להגיד לו: מיכאל דנה, היום בא, הגיע היום ואני לא מסוגלת לדבר עם שכנתי… אבל משום מה נדמה לי שמיכאל דנה כבר לא יכול לשמוע אותי.

והימים עוברים. שרה למדה מהר מאד עברית בסיסית אבל הערבית שלי לא השתפרה בכלל. ואחרי ניקוי הבית, על כוס קפה עם הל, שרה מספרת לי שקנתה מיטות חדשות לילדים וגם הרחיבה את הבית והוסיפה עוד חדר, ולמטבח נוסף פריז'ידר חדש… מברוק…

ואני רוצה לשאול אותה מנין השם שלה"שרה", ואיך זה לחיות במחנה פליטים ואיפה גרה משפחתה קודם – אבל אני לא יכולה… האם זה בגלל שחסרות לי מילים בערבית… או… אולי… אני פוחדת… פוחדת מהתשובות שאקבל… למה להכנס לביצה כשלא בטוח שקל לצאת ממנה – הרי זה מה שאמרו לי החברות. ואז אני מספרת לה שבועז כבר בתיכון ושאיל התגייס לגולני, רוצה להיות קרבי.

יום שני אחד שרה לא הגיעה. בכלל, לאחרונה קורה לה שהיא לא מגיעה. היא מספרת לי שהחיילים לא נותנים לה לעבור. יש חוקים חדשים בדהיישה, וחוץ מזה בנו גדר גבוהה בין הבית שלה לכביש כי הילדים זורקים אבנים על מכוניות עוברות, ויותר ויותר קשה לה להגיע.

למדתי מילה חדשה בערבית – אינתיפדה. ככה קוראים לזה כשזורקים אבנים על מכוניות וחיילים, אמרה לי שרה.

יום אחד כשהצליחה להגיע סיפרה לי כי ראתה בדהיישה חיילים של ג'ולני ורצה מהר לחפש את אייל כדי לתת לו מים.כשראתה את עיני נפערות בפחד אמרה: אל תפחדי, חאווה, אני אומרת לילדים לא לזרוק אבנים על ג'ולני…

אייל רץ עם גולני בעוד הרבה מחנות פליטים אבל שם לא היה מי שיחפש אותו כדי לתת לו מים. ושרה -היא הגיעה פחות ופחות ולבסוף הפסיקה לבוא.
לפעמים אני נזכרת בה ובעיניים השחורות והעצובות שלה.

שוב קשה לנשום בירושלים.

 

Leave a Comment

^ TOP