אתר אישה – אתר נשים – יד – סיפור קצר

מאת: גבריאלה מורז

 


השורשים של הסיפור הזה מתחילים בילדות של אמא שלי.
בת מאומצת למשפחה חקלאית עשירה, עם משרתות וכובסות, תרנגולות ואפרוחים וכלב "בונדאש", עם נוף משגע של חצר גדולה בתוך כפר רומני, עם ריח של לחם טרי בחמש בבוקר, עם אמא מאמצת האוהבת חתולים ועם אבא מאמץ המגרש אותם.

עם התבגרות שאין בה אהבות בוסר, וסבתא השומרת על בתולי נכדתה המאומצת, ונגינה על פסנתר כנף – שיבכו הקלידים – ועצבים בקיבה כי המורה לפסנתר היא נזירה שלא מסוגלת לגרום אפילו לקלידים לבכות, רק לתלמידות שלה כשהיא מכה בסרגל על ציפורניהן הקפוצות.

ואבא אומר, את תנגני אם תרצי ואם לא, וזה לא טוב לקיבה והרופאים אז עוד לא המציאו את הפסיכולוגיה ולא יודעים למה היא כואבת כל כך. לאמא המאמצת עיניים תכולות-חמות שלא עוברות בתורשה, כי חוקי הגנטיקה לא פועלים במשפחה מאמצת. היא יודעת שקשה לחיות עם הקדרות של אבא, והיא מגינה ומלטפת ומנחמת מאחורי גבו, כמו במשפחה אמיתית.

בקצה ההתבגרות יש אהבה אחת שלא מתגאים בה ורק אלהים יודע איך היא מצליחה לחדור דרך חומות תשומת הלב של הסבתא.
ואז אמא שלי הולכת למחנות ריכוז, עם הבתולים. וכל האהבות בלב והעצבים בקיבה נעלמים תוך כדי חיפוש אחר קליפות תפוחי אדמה שזורקים הגרמנים מהמטבח. לאמא שלי  יש מחלת עור שכל הפרופסורים היקרים ביותר לא מצליחים לרפא, וד"ר מנגלה לא מבחין בה כשהוא מצביע ימינה – לחיים. וזה עושה לאמא שלי חצי אלוהים בלב כי החצי השני הולך עם ההורים שלה למשרפות.

לבסוף משחררים אותם האמריקאים. מוזולמאנית קרחת, אפילו לכינים כבר אין מה לאכול עליה. אבל באצבעות הצפודות יש עדיין מנגינות, ואולי עוד משהו.

האמריקאים הצעירים אוהבי חיים, אוהבים את אמא שלי המנגנת להם ג'אז שהם מלמדים אותה (אוי, אילו שמעה הנזירה…!) ונותנים לה שפע של שוקולד אמריקאי. אמא שלי קורמת בשר וגידים, השיער שלה מתחיל לבצבץ, והיא מנסה להזכר שהיא שוב אשה. וכשצריכים להעביר אותם לידי הרוסים, היא כבר מספיק אשה כדי לשחד בזה חייל אמריקאי שלא יעביר אותה לרוסים..

אחרי שמפזרים אותם מהמחנות, אמא שלי מגיעה לפאריס, העיר היחידה המסוגלת להזכיר לניצולים הצעירים את האהבה. משם נשארת לה הצרפתית והנוסטאלגיה הראשונה.

אחרי זה היא מכירה את אבא שלי. אבא מוציא לה את אלוהים מהראש ומנסה להכניס לשם את הקומוניזם. ומזה הם כמעט מתים מרעב. אבל כשאני נולדתי הם קיבלו רק ק"ג סוכר לחודש והוא היה כולו בשבילי כי אני הייתי תינוקת ולא הייתי אשמה שיש קומוניזם.

לאמא שלי היו הרבה סיפורים על מה שלא היה לנו כשהייתי קטנה. למשל, איך במטבח הצר ישבנו זה בצד זה והצלחות על הברכיים, אבא ואמא על כסאות מעץ ואני על שרפרף, והמעיל היחיד של אבא תלוי מעל הסיר של מרק העוף השבועי וקצה אחד תמיד נכנס איכשהו למרק והיה צריך לסחוט אותו לפני הלבישה. מה שאני זוכרת תמיד מהסיפור הזה זה את אגמי הזהב השטים על פני המרק ואת הניחוח המהביל ממנו. הריח הזה מזמן נספג דרך אפי למחזור הדם שלי ולפעמים אני חושבת שלו רק בזכותו מגיע לאמא שלי להכנס לגן עדן.

ולמרות מה  שהיה להם, קיבלתי הרבה דברים מתוך החסר של הילדות שלה ושל אבא. היא ידעה שכוח האין יותר גדול מכוחו של היש (הקומוניזם היה הוכחה טובה מאד לזה). אז בגלל אמא שלי שתמיד חלמה לרקוד, למדתי באלט, ובשביל אבא שלי שרצה לנגן בכינור (ואבא שלו אמר לו שאם הוא מוכשר הוא ילמד בעצמו…) למדתי אני פסנתר. ומגיל חמש דיקלמתי שירים ושיחקתי בהצגות ואמא שלי נהגה לשבת בשורות הראשונות, ולפי החיוך או הנצנוץ בעיניים שלה ידעתי אם אני בסדר או לא. אבל בחיים זה לא כמו על הבמה ובחיים לא תמיד ידעתי אם אני בסדר או לא בעיניה . אבל לאמא שלי היתה על כך תשובה שאי אפשר להתווכח איתה, שהיא ילדה אותי למרות שבעצם בכלל לא רצתה ילדים. והיא אמרה את זה כאילו זה עשה אותה אמא פלוס, שלא חשוב כמה תחסיר כאמא, היא תמיד תישאר ביתרת זכות.

האמת היא שכאשר נולדתי אבא שלי קצת הצטער כי הוא נורא רצה בן, אבל בגלל הקשרים הגרועים שלו עם אלוהים נולדתי אני, בת, כמו שאמא רצתה. אבל אני רציתי ששניהם ישמחו אז בשביל אמא הלכתי עם שמלות-בובה (בדיוק כאלה שלא היו לה כשהיתה ילדה) וסרטים אדומים גדולים בצמות השחורות שלי, ובשביל אבא טיפסתי על עצים וגדרות והלכתי מכות עם הבנים.

כשגדלתי קצת, התבגר גם אבא שלי, וכשראה שגם לי כבר יש עצבים בקיבה, חשב שזה יותר מדי, שתי נשים עם עצבים בקיבה במשפחה כל כך קטנה (זה שני שליש בעיה), ולא האמין עוד בקומוניזם. אמא שלי יכולה היתה לקבל בחזרה קצת את אלוהים – ועלינו ארצה.

כשבאנו לארץ, שלחו אותנו למקום שנקרא "שיכון דרומי" ליד זכרון יעקב. קיבלנו דירה של חדר שבטאבו היתה מחולקת לשניים וחצי. היו שם משפחות ממארוקו, מפרס, מעיראק ואז שמעתי פעם ראשונה איך מדברים עברית בכל מיני שפות.

השכן שלנו היה בחור מרוקאי שדיבר עם אמא שלי בצרפתית שנשארה לה מפאריס. היא תרגמה שהוא מבקש את ידי. הייתי רק בת שתים עשרה ואמא שלי עוד לא פחדה שלא אתחתן אף פעם, אז אמרה לו שאני צריכה עוד ללמוד בביה"ס ושיחכה. אבל הבחור לא השתכנע ואמר שבארץ שממנה בא הנשים לא הלכו לבי"ס וזה לא הפריע לו בכלל. אז המשיך לחזר אחרי עד שהלכנו לקיבוץ – אולפן, הביא לנו ענבים מהכרם שבה עבד והם היו טעימים מאד לעומת השעועית (מתנת הסוכנות) שאכלנו שלוש פעמים בשבוע והאורז ביתר הימים.

אחרי שסיימנו את האולפן, חזרנו לקחת את המיטות משיכון דרומי ולא מצאנו אותן. זו היתה בדיחה שאמא שלי המציאה, איך החתן הראשון שלי גנב את הנדוניה שלי.

לאבא שלי היתה דודה פעילה ב"התאחדות עולי הונגריה", ועוד כשהגענו לארץ היא רצתה מאד לעזור לנו (אז זה עוד היה נהוג כי לאף אחד לא היה כל כך הרבה שלא ירצה לתת גם לאחרים). היא סיפרה שהיא מכירה אשה אחת המנגנת בסקסופון ואם היא תפגיש בינה לבין אמא שלי אולי יוכלו להופיע ביחד. כשנפגשו, התברר לאמא שלי שזו אחת האחיות האמיתיות שלה. אמא שלי שכל החיים רצתה להכיר את המשפחה האמיתית שלה, כעסה קצת על אלהים שלקח לו כל כך הרבה זמן למלא את בקשתה (אז עוד היתה עולה חדשה ולא ידעה שבירוקרטיה של אלהים זה לא הדבר הכי גרוע).

אבל אחרי שאמא שלי הכירה אותה, התחילה להתבייש שיש לה אחות כזו, קצת משוגעת, מאופרת כל הזמן כאילו חושבת שיחטפו אותה באמצה הרחוב לאיזו הסרטה בהוליווד, ומדברת בקול רם (אמא שלי לא אהבה שצועקים לתוך הסדר הפנימי שלה). ואמא שלי לא עושה אפליות ואפילו שהיא היתה האחות האמיתית שלה, היא נורא התביישה בה, אז היא גם הבינה איזה מזל גדול היה לה להיות מאומצת. ורצתה להתנצל שתמיד התביישה בכך. אבל האפשרות היחידה  להודות  בזה היתה בפני   כי מי שיכלו לסלוח לה לא היו כבר בחיים ואני לא יכולתי לסלוח בשמם. בשבילי זה היה שיעור חשוב בללמוד לקח.

הקיבוץ אליו הלכנו כדי ללמוד עברית ישב מתחת לרכס הסורים והיה בטווח שמיעה של היריות על תל קציר והסביבה. חברי הקיבוץ התהלכו במשק כאילו אלה קולות של הנוף המקומי. עבורי זה היה לימוד אינטנסיבי את ארץ ישראל: למדתי עברית, למדתי ריקודי עם ולמדתי לשמוע יריות פגזים בלי להאזין להם.

יום אחד הודיען לכולם שצריך להשאר במקלטים בלילה כי "הולכים להכניס לסורים". בהיסטוריה קראו לזה אחר כך "מבצע נוקייב" אבל אנחנו הילדים לא היינו היסטיוריה ולא התעסקנו עם שמות. בשבילנו זה היה "עכשיו הם יורים"… "עכשיו אנחנו מכניסים להם":. אז עוד נהוג היה בקיבוצים שהילדים צריכים לפחד לבד, בלי ההורים, ואפילו שזה היה לי קצת משונה, כשראיתי איך כל הילדים יחד לא מפחדים לבד, גם אני רציתי להיות כמוהם ורק הצטערתי על אמא שלי שצריכה לפחד בלעדי במקלט של המבוגרים. למחרת בבוקר היתה שמחה גדולה בקיבוץ כי כולם חזרו מהמבצע בריאים ושלמים ורגע זה של שמחה אחרי קרב ראשון בארץ הפך אותי יותר מכל מעולה חדשה לישראלית. וההרגשה הזו חזרה אלי אחרי כל מלחמה, כמו להזכיר שישראליות זה לא רק כינוי גנאי באו"ם או תרומת משרד הפנים לתעודת הזהות.

אחרי שאמא גיהצה כעשרים חולצות פלנל משובצות ליום, ניגנה באקורדאון שירים עבריים במבטא רומני, אני רקדתי באלט ואבא שלי שיכתב בפורים את מגילת אסתר, כולם צחקו ואמרו איזו משפחה נהדרת וביקשו שנישאר בקיבוץ. אבל אמא שלי אמרה שהם ביקשו כבר מאוחר מדי כי כבר עשינו סידורים לגור באילת. אבל אני יודעת שאמא  שלי לא רצתה להשאר שם כי היא לא אהבה שמחליטים בשבילה איך לחיות ואפילו שלא היה לנו עוד כלום זה הזכיר לה את הקומוניזם והיא חשבה שביקבוץ יהיה לנו עוד פחות. עזבנו את הקיבוץ והרבע הראשון שאיבדתי, אבד לי שם.

ירדנו לאילת כי אמא שלי סבלה מקור כל החיים ולא ידעה שגם מחום אפשר לסבול, במיוחד כשצריך לגהץ מכנסיים וחולצות בשלושים "גרוש" ליחידה, באמצע אוגוסט, בטמפ' של 40 מעלות בצל. (אמא היתה אומרת – איפה יש באילת צל?) אבל המנגינות באצבעות שלה יצאו בסוף, ואמא שלי הלכה לנגן בגני ילדים והתחילה ללמד אקורדאון. התלמידים אהבו את אמא שלי וגם האמהות שלהם, ואמא שלי מאד התפלאה כי היא אמרה שכבר התרגלה מילדות שלא אוהבים אותה.

באילת הכל הסתדר, ואפילו אני יכולתי להגשים חלום "ציוני" קטן משלי, לגדל כלב. בהתחלה זה לא כל כך הצליח כי כלבה אחת מתה מכלבלבת ואחרת הורעלה, אבל אח"כ מצאתי אחת עם OVERDRAFT רציני בבריאות, רגל אחת שבורה ומורעבת עד העצמות. היא נשארה הרבה שנים, גדלה ונהייתה כלבה יפהפיה, מה שמוכיח שלא תמיד יש בחיים את כל היתרונות ישר מהלידה.

אח"כ, כשאמא שלי שוב מרזה ומגיעה ל-36 ק"גבלי מחנות ובלי נאצים, הרופאים מחליטים שזה לא טוב בשבילה 40 מעלות בצל. ולמרות שכל המורים אומרים לה שאסור לנתק אותי מאילת ומסבירים לה על פסיכולולגיה של גיל חמש עשרה, אנחנו עוברים "צפונה" כי לבריאות של אמא שלי יש זכות קדימה ואני לא הייתי מספיק מבוגרת כדי שיהיו לי זכויות.

כשעברנו דירה, אמא שלי מסרה את הכלבה שלנו לצער בלי חיים. אחר כך הסבירה לי שרצתה לפתוח דף חדש בחיים והכלבה היתה לפעמים מלכלכת את השטיח ופורעת את ה"פרנזים". אבל לי היה ספר משלי ודפים חדשים לפתוח, וכשראיתי שלאט לאט תולשים לי ממנו את הדפים שלי, ואני נשארת בלי החברות , החבר והכלבה שלי, הייתי בטוחה שכל העולם נגדי ובכיתי הרבה. אמא שלי, שלא אהבה להרגיש אשמה במשהו, כעסה עלי ויעצה לי לא להיות כל כך רגישה. והיא הרבה פעמים יעצה לי כדי שיהיה לי יותר קל בחיים, ואפילו נתנה לי דוגמא אישית מעצמה איך לא להיות כל כך רגישה, כמו שהורים צריכים לעשות. אבל בעניין ה"רגישות" לא הצלחתי לשמוע בקולה למרות שהיא היתה דווקא דוגמא אישית מצויינת לכך.

אבל בגלל שהבריאות שלי היתה בתחום הפסיכולוגיה ואמא שלי אמרה שפסיכולוגיה זה שטויות (ואמא שלי ושטויות זה לא הולך ביחד). אז ניסיתי לתרגם לה את הבריאות שלי לתחום שהיא תביין יותר טוב ובלעתי 20 כדורי שינה.

כשהתעוררתי בבית חולים, כל החולים במחלקה עשו חגיגה סביבי ושמחו ואמרו "היא חזרה אלינו" וזה בכלל לא היה נכון כי לא להם התכוונתי בכלל ללכת.

אז גם לאמא שלי לא היה נעים לכעוס עלי ורק אמרה לי שאם ישאלו אותי מה קרה שאני אגיד שהיתה לי הרעלת קיבה. חשבתי אותו רגע, מתוך הערפל שעוד לא התפזר לי במוח, כי כך בטח מרגיש סיפור בידיוני כלפי המציאות. אבל כמובן שמעתי בקולה כי בחינוך שלי היה סעיף בו הסבירו לי שההורים תמיד יודעים מה הכי טוב בשביל הילדים שלהם. מזל שהיא לא שאלה אותי למה עשיתי את זה כי כשהייתי   מספרת לה, היא כנראה היתה מופתעת ומתפלאת שזה לא היה סתם  כדי להרגיז אותה. היא רק אמרה שהיא לא מבינה איך יכול לעשות כזה דבר מישהו שכל החיים עוד לפניו. ולי לא היתה תשובה כי לא הבנתי כל כך טוב את הענין הזה של "לפני" ו"אחרי" כי מאז שזכרתי את אמא שלי היא תמיד התנהגה כאילו כבר כל החיים מאחוריה. ובגלל שלא הבנתי מתי ה"לפני" הופך ל"מאחורי" ויתרתי לה כמו כל כך הרבה פעמים לפני כשלא הבנתי למה היא מתכוונת ומה הייתי צריכה ללמוד מזה.

אבל עוד כשהייתי ילדה, כעסתי עליה לפעמים. אבל הייתי קטנה מדי וחשבתי שזה רק פער הדורות כמו אצל צ'ארלס דיקנס. ואמא שלי אמרה שכשאגדל אני אבין. אחר כך, כשגדלתי ועדיין לא הבנתי וראיתי כי החיים כתבו חלק גדול מהספרים, אמרתי לה שמשהו בכל זאת לא בסדר. כשראתה שכבר אין לי כל כך הרבה לגדול עד ההבנה, אמרה שאני זו שהתחלתי עם להיות לא בסדר. עניתי שהסיפור של הביצה והתרנגולת זה לא תשובה אבל אמא שלי טענה שאם כל כך הרבה אנשים אומרים משהו, סימן שזה נכון. (וכך גם הבנתי איך נולד אלהים ואיך אפשר לפתור את כל החידות בעזרת אקסיומה אחת).

אחרי שגדלתי עוד, והייתי מספיק חכמה כדי להפסיק לנסות להבין, הגעתי למסקנה שהמבוגרים המציאו את החידה הזו כדי שיהיה להם תירוץ נוח כלפי הילדים. ואפילו אם יש איזה מבוגר שיודע את הפתרון הוא לא יספר לילדים, כי מבוגר בלי תירוצים זה כמו המבול בלי החטאים של בני האדם.

עברו עוד שנים וככל שנהייתי אני יותר צעירה, נהייתה אמא שלי יותר זקנה ויותר עצבנית. שכנה שלנו, שלא היו לה בנות שיעשו אותה זקנה, ניסתה להסביר לי את אמא שלי ואמרה שהיא כועסת בגלל הנעורים שאבדו לה. אבל אני ידעתי שזה לא נכון כי אמא שלי כעסה דווקא בגלל הנעורים שלא היו לה ובגלל זה כאילו איבדה אותם כפליים.

עשיתי בחינות בגרות, סיימתי צבא והגעתי לגיל שבו כבר לא היה שום דבר שיצדיק את זה שלא התחתנתי.  אמא שלי התחילה לספור לי את הבנות של החברות שלה שהתחתנו. לי היתה בעיה כי חצי מהגברים לא יכלה לבוא בחשבון בגלל שהיא איימה כשהייתי עדיין ילדה, שלא אעז להתחתן עם "ספרדי שחור" בגלל שהם תמיד מרביצים לנשים שלהם. אז רציתי לשמח אותה ומצאתי אחד אשכנזי הכי לבן, צבר ממוצא גרמני. וכשהוא היה מכה את בננו בן השנה ואותי בחודשי הריון מתקדמים, לא הייתי מספרת לאמא שלי בשביל לא לבלבל לה את עקרונות החיים, כי ידעתי שלבן אדם בגיל שלה, אם יקחו את העקרונות לא יישאר שום דבר להישען עליו.

ניסיתי אפילו להגשים את האידיאלים שחלמה עבורי על נישואין והשתדלתי להיות עקרת בית כמוה וכשהיא אכלה את המרק שבישלתי התפעלה מאד ואמרה איך זה שאני יודעת לבשל הרי היא אף פעם לא לימדה אותי. ולא היה לי נעים להגיד לה שהיא דווקא לימדה אותי הרבה מאד איך לא לעשות דברים.

ואז נולד זיו, ה"נכד המושלם".

לפני שהוא נולד היא הכריזה שהיא לא רוצה בכלל להיות סבתא והיא בטח לא תהיה "סבתא משוגעת". אבל החיים הכירו אותה כבר מקודם ולא לקחו אותה ברצינות, ועובדה שהיתה סבתא כל כך משוגעת שהיתה ממציאה לזיו מחלות כדי שיהיו לה יותר סיבות לדאוג לו.

וכך בתור סבתא היא היתה שוב קצת אמא שלי, והיינו מתבוננות בזיו בהנאה איך הוא קופץ ראש לתוך החיים ולעזאזל הפגם בליבו.

כשהוא נולד, אמא שלי החליטה שזו הזדמנות טובה להתפייס עם אלהים, והיא התחילה לצום בימי כיפור, למרות שלפני זה היא טענה שהיא צמה מספיק באושוויץ. היא אפילו הלכה לכותל המערבי לפני הניתוח-לב-פתוח של זיו וכנראה, פעם ראשונה מישהו שם החליט להתחשב במה שהיא ביקשה והניתוח הצליח. אותי זה קצת בלבל כי לא ידעתי למי צריך להגיד תודה – וליתר בטחון קניתי למנתח כד קריסטל הכי יפה בחנות ולאמא שלי אני הרשיתי לחזור אלי קצת בתשובה.

בשעות הארוכות שאנחנו יושבים ליד חדר הניתוח, היא כנראה מבינה פתאום שהילד שם בפנים הוא תוצאה ישירה של העובדה שאני הבת שלה, והיא לוקחת לי את היד ומסתכלת עלי במבט של "מאד, מאד" משהו ואני נענית לה כי אני יודעת עד כמה היא זקוקה לעידוד. (שנים אח"כ, ימים ספורים לפני שמתה, החזקתי לה את היד אותו דבר וזה לא ניחם אותי בכלל).

ואז, כשכבר כמעט הפסיקה לתהות בשביל מה לחיות, תקף הסרטן וכעסים ואשמות ירדו ליגה בטבלת החשיבויות. זה היה הלקח האחרון, כי למרות שאמא שלי מאד מנסה לחיות, ואפילו מפסיקה לעשן, החיים לא עורכים משפט חוזר ופסקו שעד גיל שישים זה מספיק הזדמנות ללמוד לקחים.

ואני, שצריכה הייתי ללמוד את הלקחים שלה לפני שמתה, אף פעם לא נתתי לה הזדמנות לשמוע את כל הדברים האלה כדי שאוכל לסלוח לה עליהם.

אני כבר יודעת היום שדוגמא אישית זה לפעמים גם איך לא לעשות דברים ואני "לא עושה" אותם לפעמים בכוונה כל כך יתירה כאילו אני מנסה להתנצל בשמה, וזה מצער אותי כי להתנצל בשמו של מישהו שמת זה כבר להשמיץ אותו מאחורי הגב.

אז עכשיו כשאני יכולה לגדל כלבה בלי שיהיה איכפת אם היא מלכלכת, להתחתן עם כמה ספרדים שאני רוצה, ולברך על הרגישות שלי ועל רגישותם הגדולה של ילדי, בכלל לא מנחם אותי שהיא לא צדקה.


השאירו תגובה

^ TOP