מניפסט – "אבודה במרחב"

מאת: ליאת בן דור

wom

אין זה מקרה שאינני מרשה לעצמי לחייך מזה חודשים רבים, מִמֵילַא אף אחד לא יבין אותי, לא יאמין.
זה עצוב שגדלים במשפחה, כביכול אוהבת, ואין כל אפשרות לשתף את מי שאמורה להגן עלי, במה שעובר עלי, בתחושות שמלוות אותי, מקשות לנשום, את אמי.

איך בכלל ניתן לפתוח נושא כזה טעון, מי בכלל ימְצא אמפטיה אלי כשאומר לו מה עברתי, איך התנהגתי, מה אני חושבת ?

נראה לי שאמשיך לשתוק, שאשאיר זאת בבטן, גם אם זה ידיר שינה מעיניי, לא יאפשר לנוע קדימה, מצד שני אינני יכולה יותר, לילות שלמים של עינוי, לילות שלמים של הלקאה עצמית, ימים של דמעות והסתגרות.

השבוע ניסיתי מספר פעמים לרמוז לחברתי שקשה לי, שאינני מצליחה להתרכז, לתפקד, לדאבוני היא התעלמה ומיד עברה לשוחח על עצמה, עד כמה גם לה קשה, התאכזבתי, לא הבנתי מדוע לא עצרה לרגע ושאלה אותי "למה?", אחרי הכל אני תמיד נמצאת שם עבורה, תמיד תומכת, מקשיבה, עוזרת לה לצאת ממצבים לא נעימים, ואילו היא, כלום, ממש כלום, באותו לילה בכיתי מאוד, לא עניתי לאף מסרון, אפילו להיכנס ולהתקלח לא רציתי, לא מצאתי את בכוח.

שלוש פעמים ביקרתי את אמא, קיוויתי שזה ידליק אצלה נורה אדומה, רציתי שהיא תשאל "האם קרה משהו?" או "מה קרה שפתאום אני מוצאת זמן לבקר אותה כל כך הרבה?" אבל היא קיבלה זאת כברור מאליו, שאלה ברפרוף לשלומי והתיישבה מול הטלויזיה לצפות באיזו טלנובלה מטומטמת וכדרך אגב אמרה לי שאפתה עוגת תפוחים, שאתכבד.

נו באמת, עוגת התפוחים שלה מעניינת אותי, ה' איך יתכן שלא קוראים עליי את המצוקה, את הרצון לשתף במשהו שבוער בי, מה אני לא מקרינה רצון לחיבוק?

החלטתי להתפטר, אין לי יותר חשק וכוח לשמוע את השטויות של רותי שיושבת לידי וכל היום מלינה על בן הזוג שלה ובטח לא להמשיך לספוג את הַטְּרוּנִיוֹת של הבוס המעצבן שלי, פעם הדואר לא יצא בזמן ופעם הקפה לא מספיק חם, פעם לדעתו אינני מתלבשת הולם ופעם ה' יודע.

בכלל לא מעניין אותי אם אמצא עבודה, כל מה שמעניין אותי כרגע זה למצוא שלווה בנפשי, לנוח, פשוט לנוח ולאפשר לעצמי לחשוב בשקט, למצוא בעצמי את התשובות, תהיינה קשות ומכאיבות ככל שתהיינה.

אני לא בטוחה שאצליח לעמוד לאורך זמן בלחץ ובכאב העצום הזה, מרגישה בודדה, אבודה במרחב. לא יודעת מה לעשות, למי לפנות.

אתמול הכנסתי שאלה בפורום מסוים, קיוויתי שמשם תגיע הגאולה, כל שעה נכנסתי לראות האם המומחה בתחום יענה לי, ייתן לי כיוון לחשיבה, יציע לי לאן לפנות, במי להיעזר, במקום זה כל מיני 'חכמים גדולים' כתבו לי שיהיה בסדר, ומישהי אף הגדילה לעשות, היא כתבה לי שלא אהיה פאתטית, בכיינית, שלאחרים יש צרות כפולות ומכופלות משלי והן לא מייללות. היא ממש חצופה, אפשר לחשוב שהיא מכירה אותי, ובכלל ממתי משווים בין כאב נפשי אחד לשני, מה יעזור לי אם אנסה להשוות את צרותיהם של אחרים למועקה שלי? הרי זה שלי ואני זו שחווה זאת יום, יום, לא היא.

רציתי להגיב לה, לכתוב לה עד כמה זה לא לעניין מה שהיא כתבה, אבל העדפתי לשתוק, לא להתעצבן ולהתעצב יותר, הצרה שתשובתו של המומחה לא הוכנסה, העיקר שהם מבטיחים שם ייעוץ מקצועי, ממש.. נראה לי שהנושאים המופנים למומחים כלל לא מועברים להם, שהכל שקר אחד גדול, זה מתסכל אותי מאוד, מאכזב.

אני יושבת כבר שעות מול המחשב, מנסה לעשות מעט סדר בראש ולא מצליחה, מדהים עד כמה שזה לא אני, תמיד מצאתי את הפיתרון הטוב ביותר ובמהירות, אז מה קורה לי עכשיו, למה כל כך קשה לי לעשות זאת?

הייתי נוסעת עכשיו לחו"ל, נזרקת לי באיזה מלון עלוב או באיזה צימר בצפון, בורחת מכולם, ואולי מעצמי, אבל אין לי את האומץ לעשות זאת, המחשבה שזה לא משנה היכן אשהה, לבד לא אצליח להגיע לתשובה המיוחלת לא מאפשרת לי להרים טלפון ולהזמין כרטיס… לברוח.

הבוקר שמעתי שיר של זמרת מוכרת שאמר במילים אחרות את מה שאני כל כך חוששת לספר, הערצתי אותה באותו רגע, אפילו הרגשתי הקלה, רציתי לכתוב לה, לומר לה "הוצאת לי את המילים מהפה, תודה" אבל זה נראה לי לא לעניין, מי יודע אם היא בכלל פותחת מכתבים, עונה לפונים אליה בבלוג שפתחה למעריצים, אז שוב וויתרתי, שוב לא אִפְשרתי לעצמי לצאת מהמבוך החונק הזה.

אני כועסת על עצמי, לא מבינה את עצמי, את המשחק הזה שלי עם עצמי, רוצה.. לא רוצה. אולי פשוט אשתוק ואקח איתי את הסוד הזה לקבר, פשוט אתנהג כאילו כלום לא קרה, אזייף חיוך, אתן לסובבים אותי להאמין שהכל כשורה, שסתם היה לי מצב רוח ירוד ושזה עבר, אבל את מי אני מרמה בעצם, אותי? הרי אני גרועה במשחק ולמה לי לרמות את עצמי, אחרי הכל הלילות הלבנים לא יפסיקו והדמעות איתם.

רוצה לחזור לילדוּת, רוצה להתעורר לימים אחרים, די אין לי כוח לשיחות העקרות האלה עם עצמי, הרי תשובות אין לי ושאלות ממוקדות לא נשאלות על ידי.

אבא פעם אמר לי שמה שלא יהרוג אותי יחשל אותי, האומנם? אולי הוא צדק, אולי גם אותה מגיבה מרגיזה צדקה, אולי אני באמת עושה סערה בכוס מים, אולי המצב לא כל כך נורא כמו שאני משכנעת את עצמי, הרי תמיד אמרו לי שאני נוטה להגזים, לעשות מהומה על לא מאומה.

זהו החלטתי, מחר בבוקר אסע אליה, אומר לה מה שמתחולל בי, אברר מולה מה זה אומר לגבי, אנסה לברר עם עצמי האם זה היה אירוע חד פעמי או דרך לכל החיים, אשאל מה היא חושבת, מה דעתה, אני חייבת את זה לעצמי, אשמע אותה, את דעתה ואחליט מה הלאה.

יש.. זהו הוטב לי מעט, זו כנראה הדרך, זה מה שעלי לעשות, עכשיו אני הולכת לישון, נרגעתי.

 

 

1 Comment

  1. פאתטית הגיב:

    עצוב שזה נשאר ללא מענה או התייחסות.

Leave a Reply

^ TOP