הסיפור על ברוך והתרנגולות

מאת: חגית רימון

ch

 

היי, אני ברוך. אני בן 58, אבא לשתיים, נשוי לאילנה. אישה מדהימה שפגשתי כשהייתי בן 24, ומאז אנחנו יחד. למעט כמה חודשים של פרידה, בהם היא גרה עם הוריה. יש לה עיניים כחולות וטובות, ושיער מתולתל גלי, וקול נעים שגם אחרי כל כך הרבה שנים עושה לי לפעמים ויברציות. היא האישה שלי, האישה של החיים שלי. קרה אמנם שהתאהבתי פה ושם בכל מיני נשים, בכמה מעטות, אבל אילנה היא אהבת חיי.

והבנות שלי – עינת ונועה – הפרחים של החיים שלי, הנשימה שלי, האור שבעיניים. איזה בנות גידלנו, טפו טפו טפו, אני אוהב אותן יותר מאשר את עצמי.

אילנה עובדת כמחנכת בבית הספר היסודי של הקיבוץ. ואני? אני כבר למעלה משלושים שנה משסף גרונות של תרנגולות. איכשהו התגלגלתי לעבודה הזאת במקרה, ונשארתי. אני עושה את העבודה כמו חייל, לא רואה שום דבר, לא שומע שום דבר. פעם שאלו אותי איך לא מפריעים לי הקרקורים של התרנגולות, ואיך אני מסוגל לעשות את זה, ואני עונה להם – ושניצל אתם אוכלים? וחוץ מזה – זו העבודה שלי. כל אחד והעבודה שלו.

לפני שנתיים אילנה התחילה להיות צמחונית. הרסה אותי. הפסיקה לאכול שניצלים ובשר, ולא מרשה לי להכניס בשר הביתה. רק בחוץ אני אוכל בשר. והיא התחילה לשגע אותי עם שאלות – איך אתה מסוגל לעבוד בזה? פתאום נזכרה אחרי כל כך הרבה שנים. מהפרנסה שלי הקמנו את הבית היפה שלנו, נסענו לחו"ל, מהלול שאני שותף בו.

פתאום ראיתי שהיא נגעלת ממני, לא ממש נגעלת, אבל פחות מתקרבת אליי, פחות מחייכת אליי. כשאני נוגע בה היא זזה ממני.

"מה קרה? את כבר לא אוהבת אותי יותר?" שאלתי אותה.

"קשה לי עם העבודה שלך. זה ממש אכזרי. זה כל הזמן מופיע לי במחשבות."

"מה את רוצה שאעשה?" שאלתי אותה. "מה, שאתחיל להיות רואה חשבון בגיל 58? אולי אתחיל ללמוד משפטים? או ציור?"

"לא יודעת. בטוח שאתה יודע לעשות גם דברים אחרים. בבקשה תחשוב על זה. בבקשה." אמרה לי אילנה.

הפסקתי לשתף אותה במה שקורה בעבודה. ופתאום, כשחזרתי הביתה כל ערב, הרחתי מעצמי ריח לא נעים. במקום ריח של אפטרשייב, הסרחתי מריח של בשר. וכמה שסיבנתי את עצמי, פתאום הריח לא ירד ממני.

ביום למחרת, כשהגעתי לעבודה, פתאום שמעתי רעש מחריש אוזניים. קרקורים חזקים מכל עבר, וריח מסריח של בשר ופחד, ופתאום כל התרנגולות הביטו בי.

"אל תהרוג אותי." הן אמרו לי. "בבקשה ברוך, בבקשה, אנחנו רוצות לחיות."

אבל זו העבודה שלי, מה אתן רוצות שאעשה?

"בבקשה… קרקרקר… בבקשה…" עצמתי את עיניי, אבל המשכתי לשמוע את הקולות. ברחתי משם. הודעתי שאני חולה, וחזרתי הביתה. הלכתי להתקלח, ונהיה לי קר בגוף. הרגשתי שיש לי חום גבוה. שכבתי במיטה, והמשכתי לשמוע את הקולות.

אילנה טיפלה בי, ולא סיפרתי לה כלום.

אחרי יומיים התחזקתי וחזרתי לעבודה.

ושוב פעם – "בבקשה ברוך, בבקשה… אנחנו רוצות לחיות…"

לקחתי את התרנגולת הראשונה שעמדה לידי, ביד אחת, ואת הסכין ביד השניה. הנפתי את הסכין … והיד שלי נעצרה. כאילו כוח עליון נכנס בי. לא יכולתי לשחוט את התרנגולת. פשוט לא יכולתי.

"תודה ברוך… היא אמרה לי בלחש. תודה."

באותו הרגע החלטתי שזהו, לפני שאני משתגע, אני עוזב את העבודה. שילמתי כסף לשותף שלי והודעתי לו שזהו. העסק נגמר. מסרתי את התרנגולות לכל מיני אנשים שהבטיחו לגדל אותן בחצר רחבת ידיים. ובחצר שלנו השארתי שתיים. את נחמה ויפה. וכל בוקר מחכה לי ביצה מהן.

ומה עשיתי אחר כך?

התחלתי לצייר. מה? תרנגולות כמובן. יש מי שעשה מליונים מהכבשים שצייר. ואני מרוויח יפה מציורי התרנגולות שלי.

 

1 Comment

  1. רונית הגיב:

    יופי של סיפור
    אני בעד חמלה וטבעונות

השאירו תגובה

^ TOP