היית רוצה לקרוא מחשבות? הרהורים בעקבות הספר "בדידותו של קורא המחשבות" וראיון עם הסופרת כולל טיפים לכתיבת ספר

מאת: חגית רימון

חגית רימון. צילום: שירי הכהן

חגית רימון. צילום: שירי הכהן

לפני מספר שבועות נכנסתי ל"צומת ספרים" בתל אביב. לא התכוונתי לרכוש שום ספר. טיילתי בין המדפים כמו עליסה בארץ הפלאות. עבורי רכישת ספר זה דבר מרגש. ולקרוא אותו? עוד יותר.

עיניי נתקלו בספרה החדש של דלית אורבך, "בדידותו של קורא המחשבות". כבר השם מצא חן בעיניי. פתחתי את העמוד הראשון והתחלתי לקרוא. אני בנאדם בלי סבלנות יתרה, ואם איני אוהבת את העמוד הראשון בספר, בדרך כלל אפסיק את הקריאה בו.

 הנה השורות הראשונות של "בדידותו של קורא המחשבות":

"נולדתי לזוג הורים שלא רצו אותי. הם לא אמרו לי את זה, כמובן, אבל זה היה רשום להם על המצח בחריצי הבעה ברורים, ואני למדתי לקרוא בגיל מוקדם מאוד.
יש אנשים שכל חייהם תוהים עד כמה הם אהובים לעומת אחיהם. אני מעולם לא תהיתי. היה לי ברור שאחותי אהובה יותר."
נו, יכולה להיות התחלה מעניינת יותר לספר? אז המשכתי לקרוא:

"אבא שלי היה איש דק גוף ועגום פנים, בעל עיני פחם מובסות, שבתוכן רכן איכר בלוי סחבות מעל מחרשה מחלידה, חורש שדות בור נצחיים…".

אילו דימויים נפלאים, אמרתי לעצמי וקיוויתי שגם כתיבתי תעוטר בדימויים כל כך מיוחדים.
בקיצור, ברור שרכשתי את הספר. במבצע כמובן. בחצי מחיר. כן יירבו המבצעים של "צומת ספרים".

גיבור  הספר גיבור הוא נרי, שמסוגל לקרוא מחשבות.

שאלתי את עצמי, היית רוצה לקרוא מחשבות?

אילו הייתם שואלים אותי את השאלה הזו לפני שקראתי את הספר, אני מניחה שתשובתי הייתה "כן", כי קריאת מחשבות התקשרה אצלי עם עוצמה ויידע. אבל הקריאה בספר ממחישה את הקושי הרב הטמון ביכולת לקרוא מחשבות, שכן לכולנו מחשבות נסתרות, ואף אחד לא אומר בדיוק את אשר על ליבו, והידיעה של מה באמת מתחולל בנפשו של זה שנמצא מולנו אינו מוסיפה לנו בסופו של דבר כוח. הפער בין הנאמר ללא נאמר גורר בהכרח תחושות קשות של בדידות, ריחוק ואטימות רגשית.

אני מודה שאת החלק השני של הספר אהבתי פחות מאשר את תחילתו, אבל באופן כללי נהניתי, ואמרתי לעצמי שמאוד מסקרן אותי לפגוש את הסופרת דלית אורבך, כי הרעיון של הספר מאוד מיוחד והכתיבה שלה מצאה חן בעיניי.

אני חייבת לצטט לכם פסקה מסוף הספר:

"אנשים חיים בזוגות, בתוך קוביות בטון עם תריסים, ומקווים שיום אחד יבוא והריגוש האמיתי הגדול ויסחוף אותם מעלה-מעלה, למקום אחר. ושם, במקום האחר, יהיו עצים ירוקים יותר וציוץ ציפורים נוגע ללב יותר. שם הכול יהיה מלהיב ומרתק יותר. הם יוכלו לנשום עמוק ולהרגיש שהם עשו את זה. הם הגיעו לאן שהיו צריכים להגיע. היה שווה לחכות, הם יגידו, ידענו כל הזמן שיש משהו אחר, משהו גדול וחזק. וצדקנו. מזל שחיכינו ושהיתה לנו תקווה. ככה אנשים חיים. מחכים עד מותם להרגיש אחרת."

~~~

בתוכנית "אישי נשי" – תוכנית הראיונות עם הנשים הכי מעניינות שיש, אירחתי את דלית אורבך! שהינה סופרת, פרסומאית ותסריטאית.

דלית כתבה חמישה ספרים מצליחים, ואחד מהם הוא בדידותו של קורא המחשבות. קראתם?

מאוד נהניתי לראיין את דלית אורבך. היא מצחיקה וחכמה, ובמהלך הראיון היא נתנה טיפים מעולים למי שכותב ספר. דלית הפתיעה אותי כשסיפקה איך היא כותבת את ספריה (רמז – כשהחתולה קופצת עליה…).

זהו ראיון חובה לכל מי שכותב – דלית נותנת טיפים לכתיבת ספר.

תהנו!!

ואני מאחלת לדלית אורבך שתקבל פרס על כתיבתה!

הנה הראיון:

 

 

חגית רימון, עו"ד ועורכת אתר אישה
hrimon@gmail.com

 

 

 

1 Comment

    השאירו תגובה

    ^ TOP