ספר חדש – בגידה בג'ינס אדום – הנה הפרק הראשון!!

 מאת: אדם צור

 התמוטטות

15 בדצמבר, 06:30 בבוקר. הקפה מהביל מול עיניי, מונח על השולחן ועל קצה הקשת המעוגלת שלו ענני שאריות קצף שכבר התפוגג לפני דקות. הלב שלי הולם לקראת משהו אבל אני לא בטוח אם זו סתם תחושה שמתלווה לבוקר שגרתי או שהיא באמת נובעת מאיזה שהוא חוש ששי.

 לשם שינוי התעוררתי שעה מאוחר מהרגיל. היום אין ספורט. תכננתי לעבוד בבוקר מהבית. היום עתיד להיות עמוס לעייפה. יום מיוחד מבחינתי, יום ההקמה של החברה החדשה שפתחתי, בשותפות שבושלה במשך יותר משנה. היום עוברים רשמית למשרדים החדשים של החברה, אתמול קיבלנו את המפתחות. בנוסף לכך, העובד החדש שגייסתי לחברה הנוכחית שלי, מתחיל לעבוד ויגיע הבוקר למשרד. יום לא פשוט, נידָרֶש לזמן לימוד והקצאת משאבים.

 בדרך מקרה קיבלתי אתמול בלילה את החומר ממשה, מנהל חברת החקירות ולקוח משכבר הימים. ידעתי שאין שם דבר מעניין או בעייתי ולכן התעלמתי מהצורך הטבוע בי- לדעת הכל כאן ועכשיו.

לאחר ההשכמה הכנסתי את הכביסה למכונה, הכנתי לעצמי קפה ונתתי מבט חטוף במיילים שהגיעו מארה"ב במהלך הלילה. עשרים דקות מאוחר יותר התפניתי לבחון את ההקלטות שקיבלתי, כמו גם את התמלילים. שש שעות מרוכזות של שיחות, בינה לאחרים, מחולקות לקטגוריות: משרד, נייד ורכב. למען האמת, הייתי סקרן לדעת על מה היא מדברת עם החברות, מהם הסודות הקטנים של האישה שאיתי כבר יותר משני עשורים. הרי אני מכיר כל פסיק אצל אורנה – לא ניתן להפתיע אותי…

היום זה היום הראשון שבו אני עוקב אחרי אשתי. כמו שאומרים "תמיד יש פעם ראשונה". לפני כמה חודשים לא הייתי מדמיין את הסיטואציה הזאת. אם מישהו היה שואל אותי לפני כמה שנים אם יגיע היום בו אצותת לאשתי, הייתי מחייך בביטול וחושב לעצמי, איך הדברים האלה תמיד קורים לאנשים אחרים ומה פתאום שאני אתחיל לעקוב אחרי אורנה. בתום או שרק בכנות תמימה, דבקתי בתפיסה שאם לא קיים בין בני זוג אמון הדדי ובסיסי, הרי בשל מה הם נשארים יחד. ובכל זאת, הנה אני מוצא עצמי בתפקיד הבעל החשדן… הבעל הסקרן…הבעל העוקבן…ואיך זה הגיע לידי זה? תמרורי אזהרה. קלים, כמעט לא מורגשים, אבל בכל זאת, תמרורים. והנה אני כאן, בסיטואציה הכי עלובה שיכולתי להעלות על דעתי, אך בכלל לא מדמיין שייתכנו גילויים חדשים בחיי. מקסימום אגלה על אורנה עוד פרט קטן שלא ידעתי, שכשהיא יושבת במשרדה, היא חולצת את הנעליים שלה מתחת לשולחן, ואף אחד לא מרגיש… נותנת לאוויר דרור לגלוש בין אצבעות כפות ידיה… ורגע לפני שאני ממריא למחוזות הדמיון הפתטיים אני מכניס את פין האוזניות לשקע המחשב ומפעיל את תוכנת השמע. 'אין טוב ממשמע אוזניים' אומר לעצמי, מנסה לשכנע את עצמי שכל בעל עובר את הרגע הזה מתי שהוא.

רחש ראשוני של המכשיר ולאחריו שקט. יכול להיות שהם לא עשו את העבודה? לא הפעילו את מכשירי ההקלטה? מדוע הם שלחו לי את החומר לפני שעברו עליו ועשו הגהה? ואז…בום אלקטרוני חזק שמקפיץ אותי ממקומי כאילו אומר, "גבירותיי ורבותיי – היכונו!". מיד אחריו מתחילים לרצד הגראפים של גלי הקול בצד השמאלי של המסך, לאות הוכחה לקולות שנשמעים.

צליל חיוג מתמשך נשמע על מכשיר ההקלטה ואחרי שלושה מקטעים צורמים עונה קול נשי: "מה נשמע?" היה לי קשה לזהות את הקול אם כי הוא נשמע לי מוכר מאוד.

"בסדר גמור" עונה אורנה מצידו השני "ו…את?"

"את יודעת שאחרי כל מפגש אני בהיי!" עונה הקול שעדיין איני מצליח לזהות אך מבין שאני קרוב מאוד לפתרון התעלומה.

"ולא הייתה אתמול בעיה עם אסף?" שואלת אורנה וברגע זה נפל אצלי האסימון – זו הייתה סימה, חברתה הטובה ביותר של אורנה. תחושת סיפוק ממלאה את לבי על הזיהוי המהיר, אך בד בבד עלה צל כבד של חשש: מפגש? הָיי? בעיה עם אסף? משהו כאן לא מסתדר. אני מכיר אותם היטב, משהו כאן…

"לא, כבר לפני שבועיים סיפרתי לו על אסיפת ההורים ואתמול רק הזכרתי לו".

'רגע…' חשבתי לעצמי, 'היא רימתה את אסף ואמרה לו שהיא הולכת לאסיפת הורים…אבל למה?' מצאתי את עצמי מנתח את השיחה בתמימות של ילד בן חמש ומסרב להבין ולהאמין. 'סימה?' חשבתי לעצמי, 'שוב?' לא יכול להיות…'

תוך רגע צף קולה של סימה שוב: "אבל עזבי שטויות, איך היה אצלך, גברת fresh meat?" צחוק מתגלגל עולה מכיוונה של אורנה. אני חש קצת מתוח וקצת נלהב לשמוע את קולה. כמו משחק קטן ביני לבינה רק שהיא עוד לא יודעת שאנחנו משחקים.  "הוא סידר לנו עוד ארוחת בוקר רומנטית. אחרי ברלין התקרבנו מאוד". ואז דומייה. אבל אני לא חושב שזו הייתה דומייה מצדן של שתי הנשים ששוחחו בהתלהבות ילדותית של נערות ממתיקות סוד. זו הייתה דומייה שלי. דומיית הגוף. דומיית הלב. הגראפים ממשיכים לרוץ אבל אני לא שומע דבר. חשתי שמכבש ענק נפל לי על הראש. התחלתי להסתחרר, העין אמנם מתמקדת בתמליל אך איני רואה דבר. ענן שחור מכסה את המחשב, לא מצליח לראות כלום. כלום. האוזניות עדיין משדרות את תמצית השיחה אך אני איני שומע דבר. אני מקליק עם העכבר "סטופ" ומנסה לנשום. מטה את ראשי לאחור על הכסא, מרגיש שאני נופל אז מושך אותו בחזרה למצב רכינה. הגראפים עצרו ב-pause  ונראים כמו צורות קפואות. אבל בתוכן אני עוד חש איזה שהוא ריצוד ותנועה. אחר-כך אני מבין שהתנועה היא מתוכי. הלב שלי עוד רגע מזנק לתוך המחשב, מתאבד על כל הסודות של אורנה.

ואז אני שומע את קולי האחר, של הבחור השפוי שחי בתוכי הרבה מאוד זמן. אותו אני מכיר הרבה יותר טוב, אז אני נותן לו מקום להתקרב אלי. וללא מילים הבחור הזה, אומר לי: 'הירגע, יש פה אי הבנה…תקשיב ואחר-כך תפעל, תשמע ותעשה….וקודם כל תרגיע!!'

אני מזיז את העכבר על play. מיישר את האוזנייה בתוך האוזן. "ומה יקרה אם אדם יגלה?" שואלת סימה.

"הוא לעולם לא יגלה, ואם יגלה, ייקח לו זמן להתעשת ויחזור לשגרה, הוא לא יפרק את החבילה".

רגע דומיה. אני שומע קול נשימה. אני לא מצליח לזהות אם אלו נשימותיה של אורנה או של סימה. או אולי שלי. ואז המילים נפלטות ודוקרות: "היום אני כבר יודעת שיש אלטרנטיבות נוספות, סימה".

"את לא חוששת שזה יכול להגיע לגירושין?" שואלת סימה.

"חס וחלילה, טפו, טפו, טפו…אסור שנגיע לזה ואני מקווה שלעולם לא נהיה שם". נשמעת אורנה.
"מעולה, תפסיקי לחשוב שלילי, תיהני מארוחת הבוקר מחר בצימר, בטוחה שתהיי בהיי" תמכה בה סימה.

לרגע אני מתבלבל בסיטואציה, לרגע אני נשאב לתוך הסיפור, כאילו זה סרט שאני צופה בו, שוכח לחלקיקי שנייה שזהו סרט שאני משתתף בו בעצמי.עוד לא ברור באיזה תפקיד, אבל משתתף.
ברקע אני שומע את המוסיקה שבוקעת ברדיו מהרכב שאורנה נוהגת בו, ואת קולה שמלווה את השיר בעליזות מרוממת. אחר כך היא נשמעת כמו בקול אחר, מתקתק ומלא התלהבות: "תשמעי קטע, אתמול מיקו שלח לי הודעת טקסט בעשר בלילה, הוא שכב עם החברה החדשה שלו. ואת יודעת מה?  אני דוקא שמחה בשבילו".

עכשיו אני כבר לא מבין דבר, איך מיקו נכנס לסיפור הזה ובכלל… באיזו קלילות היא עברה מהבחור ההוא מברלין למיקו במשרד. מה קורה כאן?

"מה באמת, הוא הצליח לשכב איתה למרות שהיא דחתה אותו?" שאלה סימה. מיקו היה עורך דין זוטר במשרד של אורנה. לפני שנתיים בערך אשתו בגדה בו עם גבר אחר ומאז הוא 'מחפש את עצמו' ואת גאוותו. אך…מה הוא קשור לנושא? לא הבנתי דבר.
"כן, הבחור הגיע אליה בחוכמה וכיוון היטב למטרה. הצליח לו…את יודעת, אין לי כלום אליו, האמת שמעולם לא היה לי אליו רגש חזק, אמרתי לך, איתו זה היה הרגע הראשון של הפרי האסור, הצעד הראשון בחיים החדשים… היה לנו סקס פראי וזהו", ענתה אורנה בקול מצחקק.

'אין לה כלום אליו? סקס פראי איתו??? זה מה שאמרה אורנה? זה מה ששמעתי?' חזרתי על דבריה חרש ביני לבין עצמי. מה הסיפור הזה, על מי היא מדברת? יכול להיות שאני מתבלבל? שזו טעות? שזו מתיחה של החוקר הפרטי יחד עם אורנה? שהם שניהם רוצים להסתלבט עלי כהוגן…מיד שללתי. החוקר הזה בחור רציני, לא יעולל כזה תעלול, אז מה היה ביניהם?! בכמה בגידות מדובר פה?…

הבטתי על הצג. חמש דקות בלבד מהשיחה הראשונה שמעתי, והן הספיקו כדי שכל עולמי יקרוס. האחת והיחידה, החברה הטובה ביותר שלי, זו שנתתי בה אמון מלא, זו ששיתפתי בכל סודותיי, אם ילדיי, אהבת חיי! כל-כך הרבה שמות תואר. והיא הפנתה לי עורף ובוגדת עם אחר ואולי אחרים… רגע, אז עם מי יש לה רומן? אני מכיר אותו? ממתי לאשתי יש חיים כפולים? וכמה זמן אני בשקר הזה? ומה לגבי מיקו? גם שם היה רומן או סתם זיונים? וממתי אשתי נעשתה מזדיינת?? כמה גברים היו לה? ובכלל, אם זה מה שגיליתי בתוך חמש דקות, מה עוד מחכה לי בהמשך?

השעה כבר שבע. צריך להעיר את הילדים לבית הספר ולהכין כריכים אבל אני לא מצליח לקום. הרגליים לא נשמעות לי, לא מצליח להרים את הרגל, משותק. מה עושים? אורנה עדיין ישנה, גם הילדים. מה אני אמור לעשות? להגיב? להגיד? לשחק? לחנוק אותה? רק לסטור לה? כשתתעורר תראה שאחז בי הדיבוק, היא תבין. גררתי את עצמי במעלה המדרגות, מנסה להעיר את הילדים. אני קורא בקול: "נועה! בן! דניאל! יובל! קומו!"  אך במקום קריאת השכמה עולה ממני אוושה חלושה שאינה משיגה את מטרתה. אני בקושי שומע את עצמי אז איך הילדים ישמעו?… אני עובר ביניהם אחד אחד ומנענע אותם קלות, "קומו חמודים, כבר מאוחר…"

גורר עצמי חזרה אל גרם המדרגות ויורד מטה בספק אחיזה ספק לפיתה של המעקה מימין. אני מדדה לעבר המטבח ומתחיל בפעילות הטכנית והשגרתית הטבעית של הבוקר: הכנת כריכים, שטיפת פרי, אריזה בנייר ועטיפה בשקית. אבל הראש לא מפסיק לחשוב. מה קרה? מה יהיה איתנו? האם הסתיימו החיים אליהם הורגלנו בעשרים שנות נישואין? ומה עם הילדים? האם מתגרשים? אם כן איך? מהיכן אקח עו"ד, אני לא מכיר אף אחד בתחום… אבל מעל הכל עומדת השאלה, מה לעשות עכשיו, האם להעיר אותה ולהגיד? האם לצאת מהבית? לאן? מה לעשות? 'מהר! הזמן אוזל, החלט כבר!' אני שומע את קולו של ידידי השפוי, זה שלאט לאט מתפוגג בתוכי. אני חושש לו, שלא ייעלם, שלא ישאיר אותי פה לבד במערכה. אבל הוא אט אט נמס בתוכי…

לקחתי את הנייד לידיי ולמרות שהן רעדו קצת, הצלחתי לחייג למוטי. זה היה כמו ניצחון קטן. שמחתי שאני לא מעולף לגמרי, זה לא רחוק מזה. 'מוטי הוא חבר אמיתי' חשבתי, 'אך מעל לכל הוא לוגי, הגיוני ויודע לנתח מצבים בצורה רציונאלית'. גם אני כזה בדרך כלל אך מטבע הדברים הבנתי שמחלקת עיבוד הנתונים ומרכז הרציונאל במוח שלי הפסיקו לעבוד. אני חייב עזרה.
"מוטי, מה אתה עושה הבוקר? אני צריך להיפגש איתך" קבעתי נחרצות מבלי לאפשר לו פתח מילוט. לא אכפת לי אם יש לו פגישות – שיבטל.

"מה קרה?" שאל.

 "לא משהו מיוחד אבל אני צריך לדבר איתך. ניפגש ב-08:30 בקפה בלטרון". מוטי גר ועובד בירושלים ואני בהרצליה. קפה לטרון היווה מאז ומעולם פשרה למפגשים בינינו.
מזה מספר שנים אנחנו רוכבים יחד בשבתות ובית הקפה בלטרון מוכר לנו היטב. לאחר הרכיבה אנו נוהגים לשבת לקפה וארוחת בוקר קלילה, מעין "טקס ניצחון" לסיומה של רכיבה מתישה, כמו כומתה בסיום המסע. מסע בשנות הארבעים שלנו, מבחינתי לא קל יותר ממסעות הכומתה בצה"ל.

"קבענו" פלט מוטי אל הטלפון.

'אורנה התעוררה' מלמלתי לעצמי בשמעי את מסכֶת הרעשים השגרתית של הבוקר מהקומה העליונה. אתמול הבטחתי לה שנשתה יחדיו את הקפה בבוקר. עליתי לחדר השינה שלנו וראיתי אותה עדיין בכותונת, עסוקה בהידור עצמי של בוקר. "אני מתחיל מאוחר", אמרתי כשאני נשען על סף הדלת, מתבונן על האישה שאני אוהב ושונא, על האישה שאתמול בלילה הלכה לישון והניחה בלבי כמו בכל לילה את מלא אמונתי ואהבתי. הרגשתי כאילו אני לא יכול לעבור את סף הדלת. חששתי שכל השיחות המגעילות ששמעתי במחשב מטנפות את חדר הממלכה המקודשת שלנו. שמעתי את עצמי מזמנים רחוקים אומר: "מקודשת מקודשת מקודשת" ונרתעתי עוד יותר מלהיכנס. היה נראה לי שהיא מרגישה, שהיא יודעת. אבל קולה ענה לי בטון עליז: "גם אני".. עיניי נדדו על הבגדים שהיא לבשה. 'מה קורה היום שהיא מתהדרת? האם יש משהו מיוחד היום? מישהו מיוחד היום?' האמת? לא שיערתי עד כמה צדקתי.
" אני יוצא" מלמלתי לעברה. מבין בתבוסה שלא אצליח להיכנס לחדר השינה שלי, אבל מרגיע את עצמי – 'זו ירידה לשם עלייה, עד שאברר מה הולך כאן'. בעודה מתבוננת על בבואתה במראה היא שואלת: "אבל אמרת שאתה מתחיל מאוחר היום ושנשתה קפה יחד", ותוך כדי היא מסרקת את השיער המשגע ונותנת עוד מבט למראה. "קיבלתי טלפון, נוספה לי פגישה לא מתוכננת, ביי מותק" ניסיתי להסתיר כל רגש ומידע. זה היה כל-כך קשה להגיד לה מותק, ועם זאת, לרגע אפילו אני האמנתי למילה הזאת. כל-כך טבעי לי לקרוא לה מותק. אורנה הרי קוראת אותי לחלוטין – לא ניתן להסתיר ממנה דבר. לכן ניסיתי להימנע מהצלבת מבטים ומקשר עין ושעטתי אל המכונית.

במהלך הנסיעה הראש לא מפסיק לעבוד. למעשה אני מרגיש שהמוח עובד בתפוקת-על אך בפועל אינו מייצר דבר. אותן שאלות ומחשבות צצות ועולות ונשארות ללא מענה. תחושת האובדן, החשש וחוסר האונים מציפות מכל עבר. כאוס. סערת רגשות במלוא עוצמתה.
ואז מחשבותיי נודדות למקומות יצירתיים שעד כה טרם עלו. רגע! אולי לאורנה יש רומן גם עם…מוטי. מה אני עושה? אומרים שתמיד הרומן הוא עם החבר הכי טוב של הבעל. מה לעשות? ידיי ממשיכות לאחוז בהגה כאילו נאחזות בחיים. ממשיך בנסיעה המוכרת על אוטומט. מנסה להסיר ממוחי את כל הקטסטרופות שעולות בדמיוני באופן מופרז.

מגיע לבית הקפה. מוטי כבר שם, מביט בי ומנסה להבין על מה המהומה. "מה קורה?" הוא יורה לעברי בעודי מושך את הכיסא לאחור ומתיישב. "מס הכנסה?" שואל. אני מביט בו במבט נוקב, מנסה להבין אם גם "הוא בעסק". סורק אותו מלמעלה למטה ומנסה לגייס את כל היכולת הרגשית שבי בכדי להבין אם אני פונה לאדם הלא נכון. לבסוף אני מחליט להמר שהוא לא מעורב, בעיקר  מהסיבה שהיכולת שלי לעשות כל פעולה אחרת בבוקר זה מוגבלת לחלוטין.
"לאורנה יש רומן עם גבר אחר או יותר", פלטתי. חד וקצר. "איך אתה יודע?" הוא שואל אותי בקול יציב, כזה שָקול המוטי הזה, לא חושף סערות או שכבר אכל הרבה שטויות בחיים שלו אז לא ממהר להביע רגשות. בשלב זה החלטתי הילחם בכוחותיי האחרונים ולא לחשוף את כל הקלפים. אחרי הכל  מוטי עדיין בחזקת חשוד. המלצרית פונה לעברי ושואלת אם גם אני רוצה להזמין. "הפוך רותח עם קרואסון גבינה" יריתי מבלי להביט לעברה כלל. "מצטערת אדוני אך נגמר הגבינה, נשאר רק קרואסון שוקולד וחמאה". "הביאי משהו, לא משנה מה" הפטרתי לעברה, לא מבין מה אני צריך עכשיו את הדיאלוג הזה על הקרואסון, כאילו זה הדבר הכי חשוב שעומד על הפרק. "שמעתי שיחה שלה בנושא" המשכתי בשיחה עם מוטי כאילו לא הייתה כל הפרעה בעניין הקולינארי. מוטי שעבד בשב"כ בעבר לא פספס את ההזדמנות לחפור באזור המוכר לו ביותר- חקירות ומידע, והחל להציף אותי בשאלות: "אתה חושב או יודע? מאין הביטחון? מה שמעת? עם מי דיברה? מה נאמר?"

"עזוב" אמרתי. "הנושא סגור והמידע מבוסס, בוא נתמקד בעיקר. מה אני עושה?" מוטי עיווה מבטו כמתאמץ לחשוב. ארשת פניו הייתה כשל מומחה שבכל בוקר פותר בעיות מהסוג הזה, כאילו הדבר ידוע וברור וכל שנשאר הוא לבצע את ההתאמות הנדרשות למקרה שלי.

הקפה והקרואסון הגיעו והונחו לימיני. המלצרית שכבר הבינה שכדאי להתרחק ממני הבוקר לא הוסיפה מילה, גם לא בבקשה. הניחה את ה"מטען" והלכה.

מוטי התחיל בסדרת משפטים לעברי שהתבררו יותר כמונולוג. אני כבר לא הייתי שם. ניסיתי ללגום מהקפה אך חשתי מרחף אי שם בחלל. לפתע, ללא כל הסבר או התייחסות, אני מרים את הטלפון הנייד ומחייג לאורנה. "אני תקוע עם הרכב בלטרון, בואי לחלץ אותי". אני מנסה לדבר רגוע ככל האפשר בכדי לא לעורר חשד כלשהו.

"מה קרה לרכב?" היא שואלת כלא מאמינה, אולי היא מתחילה לחשוד שמשהו אינו כשורה. "הוא לא מתניע, כנראה הלך המצבר" עניתי בביטחון. מוטי מישיר אלי מבט לא מבין את המהלך שזה עתה מתבצע מולו.

"טוב, ייקח לי עוד כמה דקות להתארגן ואני אצא לדרך".

"אוקי, ביי".

"מה אתה עושה?" שואל מוטי תוך כדי שהוא יוצא משלוותו שאפיינה אותו בבוקר זה.

"אני כבר לא עומד בלחץ" עניתי, "חייב לעשות את השיחה הזו".

"אתה משוגע? פה? בבית קפה?"

הוא צודק, חשבתי לעצמי ברגע שפוי של הארה, לא מנהלים שיחות כאלו בבית קפה. הושטתי שוב את היד לעבר הטלפון שעמד כאילו ממתין להוראותיי. לרוב, בשעות אלו מתחילות שיחות טלפון רבות מהמשרד, מלקוחות ומשאר העולם, אך נראה כאילו כל העולם היה מודע באחת למצבי ונתן לי "שקט תעשייתי" ותמיכה – אף לא שיחה אחת. "מותק, הצלחתי להתניע, אני בא הביתה, אל תצאי, יש לי הפתעה בשבילך!" ניסיתי להגביר קולי ככל האפשר בכדי להתגבר על המולת בית הקפה. זהו, חשבתי לעצמי, זוהי נקודת האל-חזור.
"תודה על הפגישה, ביי" התרוממתי והשארתי את מוטי המום מבלי יכולת להוציא הגה ותוך פחות מעשרים שניות כבר שעטתי לכיוון הבית.

בעודי שט על כביש 1 אני נזכר שבן בבית. הוא חולה ולא יצא לבית הספר היום. 'לא נוכל לדבר בבית', חשבתי לעצמי, 'אז מה עושים?' תחושת חוסר האונים שבה אלי. אני, יזם סדרתי, אדם נחוש, כריזמטי, אחד שמציב לעצמו יעדים וכובש, מסיר מכשולים מכל סוג – לא מצליח להתמודד עם בעיה פשוטה בסדר גודל של 'היכן נדבר'?…

חניתי מול הבית ונכנסתי. אורנה הייתה עדיין בקומה העליונה. שעטתי במדרגות בכוח לא מוסבר, מוצף בגל עצום של אנרגיה ומנסה לגייס את כל כוחותיי בכדי לחלץ מתיחה קלה של שרירי הפנים, ולחייך. אני חייב להוציא אותה החוצה לפני שתרגיש שאני יודע. "בואי, יוצאים" קבעתי נחרצות. "לאן?" שאלה כלא מבינה. "הפתעה!" יריתי לעברה תוך שאני מצרף למילותיי חיוך מאוזן לאוזן, לפחות כך זה נראה לי. "חמש דקות ואני למטה" ענתה.

חמש הדקות נראו לי כנצח. 'למה היא לא יורדת כבר? תמיד היא כל כך מהירה ועכשיו הכל איטי', חשבתי לעצמי תוך כדי שאני מסתובב חסר מנוחה מקצה אחד של הסלון לשני. 'מה להגיד? איך לקבל ממנה את המידע? ואם תכחיש?'

אני נכנס לרכב וממתין לה. לא כדאי שתראה את הפנים שלי, היא תבין הכל ברגע ותגיע מוכנה,  הרי תמיד הייתי שקוף לעיניה  לחלוטין.

"נוסעים? לאן?" קראה-שאלה לעברי ממפתן הדלת. "הפתעה, בואי" השבתי.

אורנה נכנסת לרכב מהוססת כשהיא לבושה היטב. תמיד נראתה בעיניי יפה אך היום נראתה יפה מתמיד; השיער מסודר באופן מושלם, השמלה האפורה המחמיאה לגופה החטוב, נעלי העקב האדומות שהבאנו מפאריז בנסיעה האחרונה. נראית מליון דולר.
"נו, לאן נוסעים, עוד מעט אני צריכה כבר לצאת לעבודה" ניסתה לגשש במה מדובר. התחלתי בנסיעה מבלי לדבר, זהו, איני צריך את המסכה יותר. מכשיר האייפון הונח, כתמיד, במגרעת שבין שני המושבים, אך הפעם, היא לא ידעה – הוא מקליט כל רחש.

האוטו הניע והתחיל לתפוס תאוצה. דקות ספורות של שתיקה לא מתוחה, כל-כך שגרתית בין בני זוג, לא מכבידה. ואז – "דברי" זרקתי בקצרה.

 "על מה?" שאלה כאילו לא מבינה.

"ספרי! אני רוצה לדעת הכל, את כל הפרטים!" עניתי בלקוניות יבשה ולא הוספתי. אורנה ניסתה שלא להיכנס למלכודת. ידעתי שהיא כבר הבינה במה מדובר אך עשתה ניסיון נואש נוסף למנוע את האמור לבוא: "על מה, אדם?" מלמלה-לחשה לעברי בתחינה כאילו אומרת 'עזוב אותי למנוחה, קשה לי גם כך ולא אוכל לעמוד בגילוי של כל הנושא'.
"מספיק עם המשחקים!" אמרתי באסרטיביות, "אני רוצה לדעת הכל: שמות, תאריכים, מקומות – ה כ ל!"

קולה הפך רועד וחרישי. קץ העולם הגיע. הפעם קץ העולם שלה. אני את שלי עברתי הבוקר. היא התכנסה במקומה כאילו מנסה לגונן על שנשאר, בעודה חושבת כיצד למזער נזקים. זו לא אותה אורנה שאני מכיר: מחושבת, רציונאלית, שולטת במצב. הפעם מדובר באורנה אחרת: מפוחדת, מתגוננת, חסרת אונים, מכווצת מפחד במקומה.
" אדם, זה כלום, לא היה כלום" הצליחה לשלוח צרור מילים מדובלל לעברי, "באמת" המשיכה כאילו מחזקת את שנאמר. "לא הבנת!" יריתי לעברה, "נגמר המשחק, GAME OVER, אז תתחילי לספר!" הוספתי בעודי נוהג ברכב לכיוון לא ידוע. למרות שאנו נמצאים במרחק של חמש דקות נסיעה מהבית, אין לי שמץ של מושג היכן אני ולאן אני נוסע. "עצור בצד בבקשה" התחננה.

"דברי" השבתי כאילו הגדרתי מחדש את כללי המשחק, בתוכי שמעתי עצמי אומר לה ללא קול: "עד כאן את ניהלת את המשחק וכעת אני שולט".

אורנה המשיכה בקו ההגנה בו נקטה בשישים השניות האחרונות: "באמת אדם לא היה כלום".
"איך קוראים לו?" שאלתי בטון שקט אך בוטח. "למי?" ניסתה להיאחז בקש האחרון שעוד צף על המים. "איך קוראים לו?" חזרתי ושאלתי. "צדי" ענתה בקול כה חלוש עד כי לא הבנתי אם שמעתי נכונה או לא. "אבל לא היה כלום…" המשיכה ואמרה. "איך?" שאלתי שוב, מנסה להתרגל לשם הזה שפלש לי לחיים. "צדי" הגבירה את קולה. זו הפעם הראשונה ששמעתי את השם הזה. "מי זה? מישהו שאני מכיר?" חקרתי. היא התכווצה במושב. " אדם, לא היה בינינו כלום, רק נשיקה… זה שולי". התמתחתי על המושב תוך כדי נהיגה. "דיברתי הבוקר עם סימה, היא סיפרה לי הכל. אני רוצה לדעת ממך" זרקתי בביטחון מלא. לא הייתי מורגל לאסטרטגיית חקירה זו שבה זורקים משפט סתום תוך יצירת ביטחון מלא שאתה יודע הכל ומצפה לקבל מהצד השני את כל המידע, אך עקבתי אחרי ההנחיות של מוטי – אלו שעדיין נקלטו בשיחה לא שיחה של הבוקר.

אורנה התחילה לדבר, לאט ובקול חלש. "עצור בצד בבקשה, אני מפחדת". הסתובבתי ונכנסתי לפרדס בצד הדרך. האזור מוכר לי היטב מריצות הבוקר. לפתע התחוור לי שאנו במרחק ריצה מהבית. "עכשיו דברי".

"זה היה משהו קצר ושולי, שום דבר מהותי, שום דבר, תאמין לי".

"זה לא מה שאמרה לי סימה, אבל אם את ממשיכה בשלך אני מסיים את השיחה כעת"
"הוא חיזר אחריי במרץ תקופה ארוכה, כנראה לא יכולתי לעצור את זה"…

"כמה זמן?"

אורנה לקחה נשימה, כאילו מתכוננת לקפוץ למים. לצלול ועדיין לא יודעת לאיזו עומק היא תגיע.
"החיזור התחיל על אש קטנה מאוד בתחילת ינואר, אבל אז לא היה כלום".

"עד מתי זה נמשך?"

"אבל לא היה בינינו שום דבר, כלום!" היא הרימה את קולה. לרגע התבלבלה וחשבה שהיא מנהלת את המשחק. "עד מתי?" אני חוזר ומקשה. קולי שקט, מושך אותה עד לנקודה שאותה אני רוצה לדעת.

"עד ברלין". היא אמרה בקול שקט, כמעט בלחש. עיניה לא מישירות כלפיי מבט.
"איתו נסעת?" אני נובר. "כן" – "ב-15 בנובמבר?" הפטרתי תוך שליפה שהדהימה אפילו אותי. תמיד הייתי איש של מספרים אבל לא ידעתי שברגעי אימפוטנציה שכלית מוחלטת המערכת שלי עדיין עובדת. "כן"… היא מתנשמת. אני כמעט יכול להרגיש ולשמוע את הלמות פעימות לבה. אני עוד זוכר את פעימות לבי מהבוקר ותוהה של מי יותר חזקות ומתעשת. ושב לעמדת החוקר. "ולפני כן?" – "שום דבר". אני שותק. מעבד נתונים. ואז זורק לה – "ומה לגבי מיקו?" אורנה נראתה כאילו הלם בה הברק בשנית. היא לא שיערה שאני אוחז במידע אין סופי. "מה… מה  לגביו?" שאלה כמנסה לגנוב זמן.

"אני שואל!" עניתי בטון תקיף.

"לא היה לי איתו כלום!" אמרה ונשמעה כל-כך לא אמינה.

"טוווו…תשובה לא נכונה" עניתי בקול מתכתי שמזכיר חידון טלביזיוני. זה היה מעין משחק משפחתי שלנו. היא הכירה את הקטע שלי, הילדים הכירו אותו. אורנה אף פעם לא חשבה שזה יכול להישמע כל-כך אמיתי. "באמת אדם, שום דבר. הוא אמנם קרוב אליי כי אנחנו עובדים יחד, זה טבעי, אנחנו ידידים טובים, הוא מספר לי הכל,  אך לא היה לי מעבר לזה כלום איתו".

"אני נוסע הביתה ובזה הסתיימה השיחה". איימתי ואחזתי במפתחות הרכב שהיו תחובות בחריץ ההתנעה.

חכה, "אל תיסע, בבקשה" התחננה אורנה בעודה שולחת ידה אל כתפי. הפוגה קלה מצידה והמשך: "אדם, בסדר…אני מודה, אני לא רוצה לשקר לך יותר, זה היה מקרי בחיי, דבר הוביל לדבר, אבל זה שום דבר, היה בינינו עניין חד פעמי, בחיי, הרצון לטעום קצת שיגע אותי…" קולה נשמע נואש לנסות לשכנע אותי.

"נסיים כאן" הודעתי חדות והתנעתי את הרכב.

"אל תיסע, בבקשה ". שוב התחננה אורנה בקול שבור, אך אני נחוש כתמיד, משלב את הגיר למצב רוורס, נוסע כעשרה מטרים עד לכביש הגישה, מסתובב, משלב להילוך קדמי ומתחיל בשעטה לכיוון הבית. "בבקשה, אני מתחננת, אל תיסע, אל תהרוס לנו את כל החיים ברגע אחד", היא מנסה טקטיקה של תחנונים נשיים ומניפולציות שלא עובדות עליי היום, בכלל לא. אני מתעלם במופגן וחושב לעצמי – 'עכשיו תורי, עכשיו אני מנהל את העניינים'. אני נזכר במנטרה החוזרת של מוטי שמקפיד להזכיר לי בכל מצב שאני "פריק של שליטה", חייב לשלוט במידע ובהתנהלות בכל רגע בכל שניה. 'איך אני, "פריק השליטה", איבד הכל בצורה כה מוחלטת, לא ידע דבר, לא עשה דבר?… שלטו לי בחיים, פרצו אלי הביתה וגנבו את אהבתי ואני אפילו לא שמתי לב. היכן הייתי? איך נרדמתי בשמירה? מה אני שווה?'

חמש דקות ואנו בבית. אורנה יוצאת מהרכב, נכנסת הביתה, אוספת את צרור מפתחות הרכב שלה ויוצאת בסערה מהבית. אני נשאר ברכב כמה שניות נוספות ויוצא לדרך. לאן? לא יודע אך נוסע.

תוך כדי נסיעה אני מחייג למשרד. "עינב, אני מרגיש היום לא טוב. לא אגיע למשרד. מבקש לבטל לי את כל הפגישות להיום" אמרתי ללא כל הקדמה או גינוני 'בוקר טוב' הרגילים שלי.
"קרה משהו?" שואלת עינב שמכירה אותי שנים ומרגישה שמשהו אינו כשורה. מעולם לא התקשרתי למשרד בצורה כה חדה וישירה וביטלתי פגישות. וגם כשזה קרה לעיתים נדירות, הייתי שואל מהן הפגישות המתוכננות, מבטל את חלקן, דוחה את השאר, מנסה למזער נזקים. אותו בוקר זה היה שונה. "מרגיש לא טוב" המשכתי בקו שהתוויתי "יש לי בעיה ברגל ואני חייב לצאת לראות רופא. אגב, אני מרצה הערב, התקשרי לבטל גם את ההרצאה".
עינב מכירה את התמכרותי ועיסוקי בריצה. כמו כל מרתוניסט, הייתי נפצע אחת לתקופה ומתחיל בסדרת בדיקות וטיפולים פיזיותראפיים או אורטופדיים. השתמשתי בתירוץ זה בכדי לשוות אותנטיות לשיחה שהצגתי לה.  מנגד, מה הקשר בין מתיחה/פציעה ברגל ל…ביטול ההרצאה? מעולם לא ביטלתי הרצאה, לגביי, מדובר היה בערך עליון. עשרות רבות של סטודנטים לא יסבלו בגלל כאב גרון או חולי כזה או אחר של המרצה, כך חשבתי והאמנתי. עובדה זו הייתה לרועץ ועינב המשיכה בחקירה: "אתה בטוח שאתה בסדר?"
"כן, הכל בסדר. עדכני אותי אם יש בעיות ו…אגב, עומר מתחיל היום לעבוד. אמרי לו שאני חולה ותני לו את החומר הפרסומי שלנו שיתחיל לקרוא, תכניסי אותו לעניינים, ביי" . סיימתי את השיחה כאילו מודיע שהסתיימו השאלות.

'היכן אני? לאן הגעתי?' לקח לי מספר שניות להבין את מיקומי על פני המפה. אני זורק מבטים דרך שמשת המכונית וקולט את השלט הגדול עם הספרה 6 בצרוף חץ ימינה שמורה על הכניסה ל"כביש אגרה".  רעיון טוב, חשבתי לעצמי, בכביש 6 אפשר לנסוע יותר משעה לכיוון צפון מבלי לתהות בכל רגע היכן אני. רציתי שקט וזמן לחשוב. זה מה שהייתי צריך כעת. אבל רקע לפני שצברתי תאוצה על הכביש המהיר, עצרתי במפרץ לפני הכניסה אליו בכיוון צפון, פתחתי את המחשב, וחיברתי, רועד כולי, את האוזניות לשקע התואם. לא עמדתי בפרץ הסקרנות המעוותת שלי לשמוע עוד, לבלוע עוד מעט מהגלולה המרה. עכשיו יש לי את כל הזמן שבעולם לשמוע את ההקלטה. העברתי את הסמן הדיגיטאלי לתחילת ההקלטה ולחצתי PLAY. שקט, רחש, רעש דיגיטאלי חזק ואז קולות הצחוק של אורנה וסימה.

כאדם טמפרמנט, שחייב להספיק כמה שיותר, הקפדתי לנסוע תמיד עשרה קמ"ש מעל המהירות המותרת בכביש, בידעי שזוהי הנקודה האופטימאלית בה נמנעים מציפורני השוטרים. זו הייתה הפעם הראשונה שנסעתי בכביש המהיר ביותר בישראל מתחת למהירות המקסימאלית. לחצתי על המצערת עד שמחוג המהירות עמד על 70 קמ"ש- עשרה קמ"ש פחות מהמהירות בה נוהגת אמי בכביש זה וארבעים קמ"ש מתחת למהירות המותרת. הפעלתי את בקרת השיוט והאזנתי בכאב להקלטה. לא היה צורך בתמליל הכתוב- הכל היה ברור וצלול באוזניי עד כאב.

סימה ואורנה חברות עוד מילדות. בשנתיים האחרונות התחזק מאוד הקשר ביניהן והן היו מדברות על בסיס יומי, כל בוקר בדרך למשרד. ברצף השיחות ששמעתי ושנערך על-ידי חברת החקירות לא היה מקום לספק: אורנה נמצאת עמוק בתוך רומן, במקביל נראה שהיא בסיומו של רומן אחר ואני… משייט בגובה של 33 אלף רגל ובמהירות של צב.

"אז מה היה איתכם אתמול?" שאלה אורנה לאחר שסיימה לשדר לחברתה את תמצית האירועים האחרונים שלה עם צדי – עכשיו אני כבר יודע מה שמו. "את לא מאמינה, הוא כל כך מפנק. הוא הכין לנו ארוחה כזאת מושקעת, מדהים!" ענה קולה של סימה מהצד השני.
אני חושב לעצמי, הזוג הזה, ממש "תלמה ולואיז", עושות תחרות במקצה "מי נהנית יותר"?. מה קורה פה? האם אני יודע הכל? אולי הן יותר מסתירות מאשר מספרות?

לפני כשנה, אסף, בעלה של סימה מצא במחשב האישי מכתבי אהבה שהצביעו על רומן סוער שלה עם גבר אחר המתגורר בישוב. על פי המידע שהגיע אליי מ'יד שניה', כלומר מאורנה, אסף כעס מאוד ודרש הסברים אך בתוך שלושה ימים הוא כבר חזר 'למסלול' היות והובטח לו שהקשר בין אשתו לגבר הזר היה אפלטוני לחלוטין. התקשיתי להאמין למשמע אוזניי, האם זה אותו גבר איתו בגדה סימה לפני שנה? אחר? אם כך, האם גם לאורנה יש יותר מ"סתם רומן" עם צדי?  ומה עם מיקו?…

מתוקף ידידותן של אורנה וסימה הפכנו אסף ואני לידידים. לרוב היינו נפגשים ביום העצמאות בגינת ביתם לברביקיו מפנק, קצת אלכוהול, שיחות שגלשו לרוב על ענייני עבודה כספים והשקעות. תמיד חיבבתי את אסף אך ידידות חזקה יותר מעולם לא נרקמה בינינו. אסף, בחור ידידותי ביותר, עתיר חברי ילדות שהיוו מעין קבוצה סגורה. יתכן שעובדה זו, כמו גם המרחק הגיאוגרפי בינינו, גרמה לקשר חברי חד-שנתי ולא יותר. זה לא הפריע לי.

המידע שהיה בידי כעת והעובדה שלסימה יש גבר אחר, לא אמורה הייתה לגעת בי בצורה זו או אחרת אך השילוב הקטלני של צחוקן של 'תלמה ולואיז', העובדה שהן לִבּוּ זו את זו ומעבר לכל, העובדה שאסף המסכן יגלה בעוד שנה או יותר את מה שגיליתי אני היום, גרמה לי להתקשר אליו באותו רגע עוד לפני שהגעתי לסוף ההקלטה.

בעבודתו משמש אסף כסמנכ"ל מכירות בחברה העוסקת במוצרי צריכה. ידעתי שאת רוב זמנו הוא מבלה מחוץ למשרד בתל אביב ויתכן שהוא נמצא כרגע אפילו בראש פינה או אילת. בכל זאת הרמתי טלפון. "אסף, מדבר אדם של אורנה, מה נשמע?" מעולם לא יצרתי איתו קשר מעבר לימי המפגש השנתיים שלנו כך שמצאתי צורך להסביר לו היטב מי אני. אסף שתק לשניה או שתיים עד שהתעשת והבין מי המתקשר האלמוני. "בסדר אדם, מה שלומך?" שאל בפליאה וחוסר הבנה מופגן למהות השיחה. ואז שתיקה, הוא מנסה לתת לי את הזמן להסביר לו במה דברים אמורים.  "במגבלות…בסדר" עניתי בציניות, "איפה אתה?" הוספתי ולא נתתי לו פתח לתהיות נוספות. "בנתניה, קרה משהו?"
"אני צריך לדבר איתך" התעלמתי מהשאלה.  "קרה משהו?" חזר ושאל בכדי להבין מדוע 'חבר יום העצמאות' מתקשר אליו חצי שנה אחרי או לפני, אך לבטח לא זה הנושא. "איפה ניפגש?" שאלתי תוך שאני מתעלם משאלתו. "אני נמצא כרגע בסבב פגישות, מעריך שאסיים עוד כשעה, נוכל להיפגש בבית הקפה במתחם החדש שנבנה בקניון "עיר ימים". במה מדובר?" שוב התעלמתי משאלתו. "אני שם עוד שעה, מחכה לך בקפה ו…מבקש בשלב זה לא לדבר עם אף אחד או אחת" הוספתי בקשה מפורשת תוך שאני מתכוון בדבריי לסימה בלבד…

 דף הפיסבוק – בגידה בג'ינס אדום

1 Comment

השאירו תגובה

^ TOP