מניפסט – סיפורה של אישה החיה על בלימה, על זמן שאול

מאת: ליאת בן דור

ליאת בן דור מתנדבת במרכז לנפגעי תקיפה מינית, ולהלן מונולוג של אחת הדיירות במרכז.

התמונה להמחשה בלבד

התמונה להמחשה בלבד

 

יש שאני מוצאת את עצמי מטה את כף העיתים, פעם לימין ופעם מעבר ליכולתי לראות את הקצה.  אני, שכה דבקה בפרטיותו של האדם, שכל כך חשוב לי לא להימצא במקום בו רכילות מאכילה את יושביו, מוצאת היום את עצמי מוקפת דמויות שהצליחו להוליך אותי שולל, נשים שעד שלא הכרתי אותן, ניתן היה לספור את מכריי על יד וחצי והנה היום, שמי משמש אורח כבוד וקבע בפיותיהן של נשים שאין לי שמץ מושג מי הן ואיזה עניין יש להן בהכפשת שמי.

אך לא מזמן סגרתי שלושה עשורים, את יום הולדתי העברתי עם אבי ילדי ועוד שני זוגות חברים, האווירה, הארוחה והמוסיקה שליוו את האירוע, היו כה מושלמים ומתוכננים עד הפרט האחרון, עד כי היו רגעים שהרגשתי שלא אני כלת השמחה, כי אם צופה מהצד, שלא יודעת כיצד להכיל את כל האושר הזה שהלך והתגבר ככל שהמסיבה רקמה יותר ויותר הפתעות ורגעים נעימים.

כחצי שעה לפני שהאירוע הסתיים, הודעתי לאישי שאני קופצת למכונית להביא את המצלמה, חשוב היה לי לתעד רגעים כה אישיים שהוקדשו, אך ורק לי.
הדבר האחרון שיכולתי להעלות על רוחי היה שלצד המכונית יחכה לי בעלה של חברתי הטובה ביותר, אחד מהגברים שישבו איתי ביום הולדתי, יעמוד כשגופו נשען על דלת המכונית ולא יאפשר לי לפתוח אותה ויותר מכך שיאחז בזרועי ויכפה עצמו עלי, תוך שהוא מנסה לנשקני נגד רצוני.
מילים כמו "לא היית צריכה להגיע עם שמלה כה סקסית שהטריפה אותי כל הערב" או "כבר המון זמן אני מחכה לרגע הזה" התערבלו עם החדרת יד חטטנית אל מתחת לשמלתי ומכאן, מרגע זה הכל התרחש בחופזה ובצורה זולה ומבחילה מאין כמותה.
נשארתי חצי שכובה על פח המנוע כשהוא רוכס את מכנסיו, מיישר את העניבה וחוזר כלעומת שבא אל תוככי המסעדה.

הרגעים שעברו מאותן שניות נראו לי כנצח, ברור היה לי שאני חייבת לקבל החלטה במהירות, במרחק 3 דקות הליכה מחכים לי אורחיי, ובכללם אבי ילדי, האם לחזור עם המצלמה ולהתנהג כאילו לא חוויתי אך לפני דקות ספורות את אחת החוויות המזעזעות בחיי או להישאר במכונית, לצלצל לאישי היקר ולספר לו את שארע?
כמה קשה היה להחליט, כמה הרגשתי מושפלת, לא ידעתי מה יקרה כשאביט לעיני תוקפי, לא ידעתי איך אראה ומה פני יסגירו כשאחזור.
עד לרגע זה אינני יודעת מה הניע את רגלי, מהיכן שאבתי את הכוח לחזור למסעדה, כל שזכור לי היה אותם מבטי התיעוב שראיתי בעיני חברתי ואת סטירת הלחי שזו הנחיתה אותי, כשהתעוררתי הייתי שכובה במושב האחורי של מכוניתי, מוסעת חזרה הביתה, כשלצדי ערמת המתנות שקיבלתי, זרוקה ברישול, כאילו הונחה שם כלאחר יד.
השקט שהתרחש לאורך הנסיעה רמז לי שעדיף שאעשה עצמי ישנה עד שנגיע הביתה. את הנשימות הרגוזות האלה של אישי, הכרתי זה מזמן וברור היה לי שהערב רק התחיל עבורו, שהוא מחכה שנגיע הביתה ושם אשמע היטב את שרציתי כל כך להתחמק מלשמוע.

טריקת הדלת העצבנית, רמזה לי שהגענו, התיישבתי אך בקושי, כאב הסטירה והצריבה שחשתי בפלג גופי התחתון, הקשו עלי את היציאה מהרכב, הוא כבר היה בדירה ואני, אני נותרתי בתוך אותה תחושה שקראה לי ללכת, ללכת ולא משנה לאן, העיקר שלא אכנס הביתה, שלא אצטרך להתבזות בפני הגבר שהיה כל חיי, האיש שחלק איתי שמונה שנות אושר צרוף ושני ילדים.
לא היה לי הרבה זמן להתחבט, להחליט, תוך דקות ספורות הוא חזר למכונית כשבידו תיק צד, הוא פתח בעוצמה את הדלת, זרק את המתנות על המדרכה וקרא לעברי, "חתיכת מופקרת שכמותך, איזה אידיוט הייתי, לארגן לך מסיבת הפתעה וככה מתחת לאפי לצאת באמצע ו.. ועוד עם… איזה חמור אני, איזה אידיוט? שלא תעיזי לצלצל אלי, את שומעת?"

אמר ונסע במהירות כזו שגלגלי הרכב הותירו באוויר ריח של גומי חרוך, כמו רמזו שהוא אפילו לא שיחרר את בלם היד.

חיי לא חזרו לקדמותם מאותו יום הולדת עגום. תוך שלושה חודשים מצאתי עצמי גרושה עם זימון לבית משפט במגמה להוציא את ילדי מרשותי לרשות אביהם, כמו גם צו המורה לי שעלי למכור את הדירה תוך תשעים יום ולהעביר את החלק היחסי לגרוש שלי.

ליוויתי את ילדיי לבית הספר ולגן, נכנסתי לבית המרקחת הראשון שמצאתי בדרכי, כשהם חזרו, אמי קיבלה אותם, אני לא שבתי לראותם עוד ימים רבים, מהמיון הועברתי למחלקה סגורה לחודשיים וחצי ואחר כך להשגחת הוריי.
לבד מול עולם עוין, מול הורים נבוכים, כועסים וילדים שהועברו לאביהם, חרף בקשותי החוזרות ונשנות שיוחזרו אלי.
לבד עם קלון, כאב, בדידות ורצון לא להיות פה יותר.
פתחתי ואמרתי שאני, שכל כך חשוב לי לא להימצא במקום בו רכילות מאכילה את יושביו. מוצאת היום את עצמי מוקפת באין ספור דמויות מאכזבות, מנוקרות, מרכלות.
דמויות שלא שמעו את הצד שלי בסיפור, אנשים שבחרו להקשיב למי שתקף אותי ואלי להניף אצבע מאשימה.

לעיתים יש בי תחושה שגם אמי לא מאמינה לי, אני מספרת, בוכה והיא רק מהנהנת בראשה ומיד יוצאת מחדרי.
אינני מנסה שוב לקחת את חיי בידי, רק משום שעומדת מולי התניה מבית המשפט, רק משום שאני מחכה לדיון שיכריע האם ילדיי יוחזרו אלי, האם אמצא כשירה לגדלם.
האדם הקרוב ביותר אלי בימים אלה הוא אבי, שנכנס לחדרי מדי ערב ושותה איתי קפה, מסתכל איתי בשקט בטלויזיה ולעיתים שואל לשלומי. הוא זה שדאג לי לעורך דין, הוא זה שמלווה אותי לדיונים השונים, תוך שהוא מבטיח לקחת עליו את האחריות המלאה להשגחה עלי ועל האופן בו ילדי יגדלו.

אני יושבת עכשיו מרוטת עצבים לקראת אותו דיון, מתפללת ומנסה שוב ושוב להדוף ממני את אותה תחושה קשה שאפסיד במשפט, שאפסיד את ילדי…
את חיי.

~~~~~~~~~~~~~
הבהרות:
1. "מניפסט או מנשר בעברית הוא גילוי דעת או הצהרה פומבית, המתארת רעיונות, עקרונות, אמונות, ערכים ומטרות של אדם, תנועה או ארגון.
מניפסט בדרך כלל עוסק בתחום הפוליטי והחברתי או בתחום התרבותי."
2. פרסום המניפסט אושר לי לפרסום על ידי האישה שסיפרה אותו.
3. לבקשת המספרת, לא הוזכרו שמות ולא מקום מגוריה, על מנת לשמור מכל משמר על ילדיה וחשיפתם בעתיד לסיפורה.

 

השאירו תגובה

^ TOP